“רוצות אנו להתנהג כפי חוקי הכתיב העברי”
תלמידות בבית ספר עברי בלודז' פונות אל ועד הלשון (1936)
חליפת מכתבים משנת תרצ”ו (1936) שמצאנו בארכיון שלנו עניינה בסוגיה המעסיקה את כותבי העברית ואת אנשי הלשון עד היום הזה: הכתיב העברי.
ויכוח בין מורה לתלמידותיה בבית ספר עברי בלודז’ הוליד את הפנייה אל ועד הלשון בסוגיה זו. כיצד יש לכתוב עברית בלי ניקוד? האם יש הבדל בין כתיב בניקוד לכתיב ללא ניקוד? האם מוסיפים יו”ד או וי”ו כאשר כותבים ללא ניקוד? שאלות אלו העסיקו נערות יהודיות בפולין, ומעסיקות את שוחרי הלשון עד היום. אם כי היום במקום מכתב רשמי אפשר פשוט לפתוח פנייה במערכת הפניות באתר האקדמיה.
במכתב ששלחו תלמידות המחלקה השישית של הגימנסיה לנערות הן כותבות: “אנחנו […] מרשות לנו לפנות לועד הלשון בדבר האורתוגרפיה העברית, הגורמת לנו בזמן האחרון הרבה קשיים.” אורתוגרפיה היא אופן כתיבת המילים על פי שיטה מוסכמת.
לדבריהן, “במחלקות הנמוכות למדנו דקדוק ומורינו דורשים מאתנו, שנכתב לפי האורתוגרפיה החסרה, למשל עלינו לכתב: “דבור”, “דבר”, “צִוָה”, “קִיֵם” ולא” “דיבור”, “דיבר”, “ציוה”, “קיים”. אבל בספרים הארצי־ישראליים החדשים מצאנו מלים כתובות באורתוגרפיה סותרת לפעמים את כל חוקי הדקדוק, הידועים לנו”.
התלמידות מסיימות את מכתבן בבקשה: “לכן מבקשות אנו מאד את ועד הלשון להודיענו, כיצד יש לכתב, כאשר רוצות אנו להתנהג כפי חוקי הכתיב העברי”.
מן המכתב עולה שהמורה דרשה מן התלמידות לכתוב בכתיב הדקדוקי החסר – “דבור” (=דִּבּוּר), “דבר” (=דִּבֵּר) וכדומה, גם כשהן כותבות ללא ניקוד. אך התלמידות מתלוננות ובצדק שבספרים המגיעים מן הארץ נמצא כתיב הסותר את הכללים שלמדו, כלומר בספרים אלו נהגו לכתוב בשיטת הכתיב חסר הניקוד.
הנהלת הגימנסיה בלודז’ שלחה מכתב מלווה: “המכתב הזה קם מתוך הוכוחים וחלוקי הדעות שבין המורה לעברית ובין תלמידותיה בעניני הכתיב העברי; עד אשר שני הצדדים קבעו, כי יש לפנות בענין זה אל בר סמכא בבקשה ל[ה]כריע”.
מטעם ההנהלה נכתב עוד: “מצדנו אנחנו רוצים להוסיף, כי השאלה הנ”ל חשובה גם בעינינו. הדומסלתיות [= הדו־מסילתיות, כלומר שני מסלולי כתיב הנוהגים במקביל] בענייני הכתיב […] מעיקה עלינו מאד ומכניסה ערבוביה במחותיהם של תלמידינו”.
ההנהלה מוסיפה: “אנו מבינים, כי בענין נכבד כזה ודורש עיון אין לבקש תשובה למועד קבוע מראש. אולם נבקשכם לפחות לאַשֵר את קבלת המכתב, למען תראינה חניכותינו, כי מכתבן עורר הד ידוע. והדבר הזה חשוב לנו מטעמים לאומיים ופדגוגיים”.
תשובתה של המזכירות המדעית של ועד הלשון לא איחרה לבוא. המזכירות ביקשה למסור לתלמידות “את הערכתנו להתעניינותן בשאלות לשוניות חשובות כגון שאלת הכתיב”. אך היא מבהירה כי “בעיה זו חמורה מאוד ומחמת חילוקי דעות עקרוניים שבין חוקרי הלשון העברית, סופריה ומוריה ביחס לכתיב מלא או חסר […] לא הגענו לידי הכרעה. על פי הכתיב הכללי שבתנ”ך חסר עיקר, אולם בימינו אלה נוהגים לכתוב מלא בלי ניקוד על פי הכתיב שבספרות המשנית [המשנה] והתלמודית, אך אין עוד כללים מוצקים למדי והגבולות גמישים”.
המכתב מן המזכירות המדעית מסתיים בהבטחה: “בתכניתו של ועד הלשון לשוב בקרוב לשאלת הכתיב וכשתתקבלנה החלטות מכריעות בנידון זה תפורסמנה ברבים”.
שלושה עשורים דן ועד הלשון בסוגיית הכתיב המלא עד אשר גיבש לבסוף את כללי הכתיב חסר הניקוד שפורסמו בתשרי תש”ח (1947). ראו בקישור הזה את ההפניות לדיונים של ועד הלשון.
הדיונים והוויכוחים בסוגיית הכתיב לא תמו, וסביר להניח כי יוסיפו להעסיק גם את הדורות הבאים; אנשי לשון, מורים, עורכים ואוהבי העברית יוסיפו לדון בשאלה אם לכתוב אימא או אמא, צוהריים או צהריים וכו’ וכו’.
