רעיון המִנְוֶה

בשנת תשי"ט (1959) נחנך בגבעת רם בירושלים בית האקדמיה ללשון העברית על שם שמחה־זאב ומלכה זאלצמאן. בעשרות שנות פעילותה בבית הזה ביססה האקדמיה את מעמדה כמכון הלאומי לחקר הלשון העברית, והמשיכה את דרכו של ועד הלשון בתחומי תקנת הלשון והעמדת מינוח מקצועי עברי.
בראשית שנות האלפיים ובעשור השביעי לייסוד האקדמיה היא החלה להציב אתגרים חדשים בקידום מפעליה ובפיתוחם, בהנגשתם לציבור ובייזום מפעלים חדשים, והתגבר הצורך להיערך להגשמתם. על רקע זה החליטה האקדמיה להקים בית חדש ומודרני שיהלום את מעמדה הלאומי־ממלכתי ויאפשר לה להרחיב את פעילותה במחקר ולקיים פעילות ענפה גם בתחום התרבותי־הציבורי.
ואומנם בשנת תש"ע (2009) – במלאות 120 שנה לייסוד ועד הלשון – החלה האקדמיה להוציא מן הכוח אל הפועל את יזמתה להקים את בית האקדמיה החדש שיהיה מרכז מדעי ותרבותי ללשון העברית. מן הבית הזה תוכל האקדמיה למלא את שליחותה במלוא היקפה ולפתוח את שעריה ואת שערי העברית לקהל גדול מן הארץ ומחוץ לה ולסלול את הדרך למפגש חדשני וחווייתי עם שפתנו.
בכסלו תשע"ג (נובמבר 2012) אימצה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו את היוזמה הזאת והחליטה לקדם הקמה של משכן חדש ללשון העברית, ובו בין השאר יוקם מוזאון העברית.
* * *
מִנְוֶה (בלי ניקוד: מנווה) הוא השם שבחרה האקדמיה לבית החדש שהיא מתכננת להקים בירושלים. האקדמיה העדיפה את השם "מנווה" משמות מוכרים יותר היכולים לשמש לאותה המטרה: קריה (קמפוס), נווה, משכן, מעון.
את השם מִנְוֶה חידש נשיא האקדמיה ללשון העברית הפרופ' משה בר־אשר. השם גזור מן השם נָוֶה ושקול במשקלם של שמות דומים ששורשם משתייך לגזרת ל"י: מַחֲנֶה, מִצְפֶּה.