Twitter

לזכרו של ישראל בן־דוד

(תרפ"ה–תשע"ט, 1924–2019)

כ”א בכסלו תרפ”ה – י”ט באב תשע”ט | 18 בדצמבר 1924 – 20 באוגוסט 2019

בי”ט באב, 20 באוגוסט, הלך לעולמו חברנו ועמיתנו ד”ר ישראל בן־דוד, והוא שבע ימים. אנחנו מביאים כאן דברים לזכרו.

במכתב שכתב לפרופ’ זאב בן־חיים בשנת 1967, לקראת קליטתו כעובד מדעי במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה, סיפר על עצמו:

עליתי ארצה לבדי לאחר פלישת הנאצים לאוסטריה בשנת 1938, ואני בן 13, ובאתי למוסד הילדים “אהבה” שבקרית־ביאליק […] החל בגיל 14 קראתי את פרקי היום בתנ”ך עם ד”ר משה קלוָרי המנוח. בן 17 עברתי לקיבוץ שדה־אליהו שבעמק בית־שאן, ובן 18 התגייסתי לצבא הבריטי. בהיותי במחנה סרפנד הנהגתי בספריית המחנה קריאת פרקי היום בתנ”ך יחד עם הספרן, הלוא הוא בצלאל שחר, היום מנהל המחלקה לתרבות של ההסתדרות. […] בימים ההם התחלתי לתקן את מהדורת מקראות גדולות של שוקן, במקור לפי המסורה ולפי מנחת־שי, ואף באתי בקשרי מכתבים עם ד”ר עלי איתן מוועד הלשון העברית ועם מר יצחק אבינרי. ניסיתי ללמוד ערבית ואנגלית מתוך הקוראן בשתי הלשונות הללו, אך התקשיתי בדבר והמרתי את הקוראן בתנ”ך ערבי.

בן־דוד התגייס להגנה, נלחם במלחמת השחרור, נפצע בירושלים, ולאחר החלמתו השתתף כקצין במבצע חורב.

לאחר כמה שנים שבהן שימש מורה חזר לעסוק בלשון כמגיה ומנקד, עבד במוסד ביאליק, עבד עם פרופ’ טור־סיני בסיום מילון בן־יהודה, ומשנת תשט”ז עבד עם אברהם אבן־שושן בניקוד מילוניו. ערך והגיה ספרים בהוצאת מאגנס וב”דביר”, ואף לימד דקדוק עברי בבית המדרש למורים העברי בבית הכרם.

משנת 1967 עבד במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית, והמשיך לעבוד גם לאחר פרישתו לגמלאות עד לשנת 1998.

בשנת 1990 הגיש את עבודת הדוקטור שלו על צורות ההקשר ועל צורות ההפסק שבמקרא. עבודת הדוקטור התפרסמה בספר “צורות הקשר וצורות הפסק בעברית שבמקרא: תחביר וטעמי המקרא” בהוצאת מאגנס בשנת 1995.

דברים שכתב לזכרו ד”ר גבריאל בירנבאום

ישראל בן־דוד היה בלשן ומדקדק בכל רמ”ח איבריו. הקמץ והפתח, צורות ההפסק וצורות ההקשר, טעמים מחברים וטעמים מפסיקים – כל אלה היו לא רק עיסוקו המדעי והמקצועי; הם היו אהבת חייו, וכתיבתו עליהם הייתה שירה ממש, בסגנונה ובתוכנה.

ספרו “צורות הקשר וצורות הפסק בעברית שבמקרא” הוא פרי עבודת נמלים שבדק בה את כל(!) המילים במקרא שצורתן בהפסק שונה מצורתן בהקשר. חידושו הגדול הוא שהכללים הקובעים אם הצורה תהיה של הפסק או של הקשר תלויים במידה מכרעת בתבנית הדקדוקית של המילה, ולאו דווקא בטעם שהיא באה בו.

הוא האיר את עינינו, בלשנים גדולים וקטנים, לפרטים חשובים שלא שמנו לב אליהם. נזכיר כאן מעט מהרבה מאוד. את בירורו על ניקוד המילים בבלי ופרסי חתם במילים האלה: “בחינת כתבי־יד העתיקים והמדויקים, בחינת תורת הדקדוק ובחינת האטימולוגיה והלשונות הקרובות לעברית – שלושתן עולות בקנה אחד ומלמדות קמץ גדול”, כלומר בָּבְלִי, פָּרְסִי. והוא היה בקי גדול בשלושת התחומים האלה של הבלשנות העברית.

עוד לימדנו להכיר צורות נפרד של מילים שבאו במקורות בנטייה, והוכיח שהן הצורות הראויות, ולא אלה ששחזרו המילונים: הֲמִי, הֲמָיָה (מקובל: הֶמְיָה); שְׁוָעָה (הנפרד של שַׁוְעַת־); עָמֵל (עֲמִילָן – הברתה האחרונה היא כינוי קניין); בַּצָּרָה (לצד בַּצֹּרֶת); צֶאֱלָה (יחיד של צֶאֱלִים).

בן־דוד פעל גם “מאחורי הקלעים” בעשרות ספרים כעורך וכמגיה, לרבות במילונו של אברהם אבן־שושן, ותרם רבות ללשונם ולתוכנם.

הוא היה מראשוני העובדים המדעיים במילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון, בעיקר במדור הספרות העתיקה, ועבודתו הייתה בבחינת קב ונקי. היה איש רעים להתרועע, מאיר פניו לכל אדם. עמיתיו באקדמיה ללשון וחבריו בכל מקום יישאו את זכרו באהבה.

סיפור שסיפרה בתו לַחַן הלברטל בדברי ההספד:

אשתף אתכם כאן באנקדוטה מהתקופה שבה הוא הכיר את אימא: אחרי מלחמת השִחרור שניהם נרשמו לקורס מזורז למורים בסמינר בית הכרם. כשאימא נרשמה לקורס נאמר לה שתמורת מחיר סמלי – 2 לירות לחודש – היא תוכל לקבל בסמינר ארוחות צוהריים. אימא אמרה שאין לה כסף לזה. כשהתחילו הלימודים, כולם הלכו לאכול, וקראו לה להצטרף, אבל היא הסבירה שלא נרשמה לארוחות צוהריים. ואז נאמר לה שהיא רשומה. לשאלתה: “מה זאת אומרת? אמרתי בפירוש שאני לא יכולה להירשם”, נאמר לה ש”בן־דוד רשם אותך ושילם עבורך”. אימא ניגשה אל אבא (שעד אותו רגע היה זר עבורה) ושאלה אותו בכעס מה פירוש הדבר, ואבא ענה לה: “אינני מאמין שבארץ ישראל יהודי יאמר שאין לו כסף לארוחת צוהריים מסובסדת, וכולם יעברו על זה לסדר היום”. כזה היה. נדיב לאחרים וחסכן לעצמו, חסכן עד סגפנות.