מפעל הארכיון של יצחק סְפּיבָקוב

בכ”ד בניסן תשע”ט, 29 באפריל 2019, התקיים באקדמיה ללשון העברית אירוע חגיגי לציון קליטתו הדיגיטלית של “ארכיון ספיבקוב” – העיזבון העצום שהניח הסופר והמשורר יצחק ספיבקוב. באירוע השתתפו נכדתו של ספיבקוב ובני משפחתה, חברי אקדמיה ועובדי האקדמיה.

הידיעה הראשונה על יצחק ספיבקוב הגיעה אליי באמצע 2017 בזכות ידיד נעורים שלי, ישראל לוטרשטיין, היושב בארגנטינה. הוא סיפר לי שהשתתף בכינוס במקסיקו על קהילות יהודיות באמריקה הלטינית, במסגרת ארגון LAJSA (השם המלא: Latin America Jewish Studies Association). בכינוס הוא שמע מפי הרב ד”ר ארי בורשטיין הרצאה מרתקת על האיש ספיבקוב, דמות שכוחה, שהניח אחרי מותו ב־1968 עיזבון עצום של כתבים בעברית בכתב ידו שלא יצאו לאור, ובהם מילון ספרדי–עברי רב היקף. ידידי פנה אליי כחבר האקדמיה ללשון העברית ובעיקר בשל הזיקה שלי למילונות.

ד”ר בורשטיין מספר שבשנת 2010 נתמנה רב במנדוסה שבארגנטינה, מערי השדה המרוחקות מהבירה בואנוס איירס. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד ניגשה אליו גברת מבוגרת, ד”ר רֵיינה (אסתר מלכה) קוטליק, רופאה פסיכיאטרית, בבקשה לתהות על קנקנן של כמה עשרות מחברות שכתב סבהּ, יצחק ספיבקוב: אוטוביוגרפיה מרתקת, כרכי שירה אחדים, דברי ספרות והגות, העתקות של מכתבים ששלח לידידים ותיקים ולאישים ידועים, וכן, כאמור, מילון דו־לשוני ענק. לדברי בורשטיין, פרופ’ רחל אליאור ראתה את המחברות והגדירה אותן “אוצר בלום”. ארי בורשטיין עמד על ערכן של המחברות ותרגם לספרדית, בשני כרכים, את האוטוביוגרפיה, ומבחר נדיב של מכתבים ומסות ספרותיות. בעריכה ובהקדמה השתתפה, כצפוי, ד”ר ריינה קוטליק, נכדתו של ספיבקוב.

יצחק ספיבקוב, בעל חזות מרשימה, נולד באודסה ב־1874. הוא למד בישיבה הגדולה בעיר, ויוסף קלוזנר היה חברו ללימודים וידידו הטוב ביותר. בנערותם נמנו שניהם עם קבוצת חברים בישיבה שעסקה בכתיבה בעברית. לאחר מכן הכירו את שאול טשרניחובסקי, שלמד אז בבית ספר ממשלתי למסחר. שלושתם וכן נחום סלושץ ואחרים היו לעילית העברית המשכילה באודסה. ספיבקוב נקרא לשירות צבאי שארך יותר משלוש שנים. הוא שירת בביאליסטוק ושם התוודע אל ד”ר יוסף חזנוביץ’, ממייסדי הספרייה הלאומית בירושלים, וסייע בידו להעתיק את קטלוג הספרים שהיו מיועדים למשלוח לארץ. עם שחרורו התחתן, ולאחר שהייה קצרה בצרפת חזר לרוסיה. משפרצה מלחמת העולם הראשונה ואחר כך המהפכה ברוסיה ב־1917 הוא נחשף לרדיפות ולפוגרומים הקשים. הוא ניסה לעלות לארץ ישראל, אבל לא הסתייע הדבר. הברירה הייתה מנדוסה שבארגנטינה. הוא הצליח להימלט מרוסיה ב־1921 והגיע לארגנטינה ב־1923.

תקוע עם משפחתו הקטנה בגודוי־קרוס, אז פרוור של מנדוסה, עיר ענייה מאוד מבחינה תרבותית, בתוך קהילה יהודית דלה, המשיך לכתוב בעברית והתקיים למחייתו מחנות ספרים קטנה. מסיבות כלכליות ומטעמים אחרים מעולם לא פרסם את ספריו, חוץ ממאמרים ושירים מעטים בעיתונים עבריים בארגנטינה, כמו שעשה קודם לכן באירופה. נכדתו ד”ר קוטליק כותבת בהקדמה למהדורה הספרדית (בתרגומי): “אני זוכרת שבבית היו מדברים על אודות עבודותיו הספרותיות של ה’סב’, והוא התייסר על חוסר היכולת לפרסמן. בהיותי קטנה, ברגע של התרגשות, אולי כדי להפיח בו תקווה ולהקל מעליו את כאב אכזבותיו, הבטחתי לו: ‘סב יקר, כשאהיה גדולה אפרסם את ספריך'”.

עם קבלת הידיעה על האיש ועל פועלו ביקשתי לתהות על קנקנו של המילון. ד”ר קוטליק נענתה בנפש חפצה לכל בקשה שביקשתי ממנה. קיבלתי ממנה חלקים מן המילון וכן העתקות של כמה ממכתביו לקלוזנר ידידו.

לא היה לי ספק: יצירתו הספרותית והתיעודית העצומה של ספיבקוב כולה מרתקת וחשובה. המאמץ שנעשה בתרגום כתביו לספרדית אין בו כדי לגאול את הסופר העברי הזה מאלמוניותו ולחשוף את תרומתו לתרבות היהודית העברית. מדובר באדם שנשא עימו את מורשת אודסה המפוארת והמשיך לקיים את ייעודו כאיש רוח, סופר עברי ומחנך עברי גם כשהתגלגל ל”סוף מערב”. המסקנה הייתה ברורה: יש לעשות כל מאמץ שהמחברות שהוריש למשפחתו ונשארו גנוזות במשך שנים רבות, ייסרקו בלשונן המקורית, בעברית, וייחשפו לציבור שוחרי הלשון העברית והספרות העברית, ויעמדו לרשות החוקרים כדי לנצל את האוצרות הטמונים בהן.

לאחר שחיזרתי לשווא על פתחי מוסדות שונים כדי שיפרסו את חסותם על כתבי ספיבקוב, פניתי אל “המגרש הביתי” שלי, האקדמיה ללשון העברית. כצעד ראשון הצגתי את דמותו של ספיבקוב במאמר שהתפרסם בכתב העת “העברית” של האקדמיה ללשון העברית (סה, ג–ד, תשע”ח–תשע”ט), בדגש על מילונו: אוצר של מילים נרדפות, תזאורוס בעגה הבלשנית, ערוך על פי אוצר המילים של מילון האקדמיה המלכותית ללשון הספרדית. המילון נועד להראות את עושרה של העברית ולהוכיח שכל מה שאפשר לומר בלשון זרה אפשר לומר גם בעברית. יצוין לזכותו שאינו מתייחד בחידושי מילים דווקא אלא באיסוף מייגע של כל מקורות הלשון העברית לדורותיה. המילון מסייע בפרשנות כתביו שלו עצמו, ומגלה פרטים חשובים על הלשון האודסאית שהביא עמו לקצה העולם. על כתיבת המילון קוראים אנו לראשונה במכתבו לקלוזנר בתרפ”ו, שלוש שנים בלבד להגירתו לארגנטינה (ראו תצלום להלן).

אבל מלבד המילון, שנסקר באריכות במאמרי הנזכר, מצויים בעיזבון סיפורים ומסות ספרותיות וכן כמה כרכים של שירה. בעיני ספיבקוב עצמו – השירה היא עיקר יצירתו. לדבריו, הוא תרגם לראשונה מגרמנית לעברית את השיר של י’ פֶלְד הידוע בתרגום של ליבושיצקי (ואחרים) “שם במקום ארזים”, וקרא לו “ארץ הארזים”.

תצלום השיר “ארץ הארזים” בכתב ידו של ספיבקוב:

ראוי לציון החומר התיעודי שבאוטוביוגרפיה ובהעתקות של מכתביו. באוטוביוגרפיה, המצטיינת באמינות ובכנות לא משוחדת, נגלים פרטים לא ידועים על הווי הסופרים העבריים הציוניים במזרח אירופה, על השירות בצבא הצאר, על רדיפות ועל תככים, על החברה הרוסית הלא־יהודית, ועל צדדים שונים – גם אפלים – של אישים ידועים.

העתקות של 242 מכתבים לידידי נעוריו (קלוזנר, טשרניחובסקי, ליב יפה), למכריו באירופה ולאישים בארגנטינה (אנשי חינוך, מו”לים ועוד), שנכתבו “בזמן אמת”, משלימות וממחישות את העדוּת שבאוטוביוגרפיה, ובכלל זה גלגוליו וקליטתו במנדוסה שבארגנטינה. המכתבים כתובים בלשון קולחת, וייתכן שיש בהם ביטויים מעגת הסטודנטים באודסה (למשל הפועל “לקַפּר”, היינו ‘להעתיק’, כנראה על פי היידיש קאָפּירן – ראו במכתב לקלוזנר שבתצלום). העתקות המכתבים שכתב בעודו ברוסיה הושמדו בעקבות חיפושים של שלטון הצאר ואחר כך בידי הקומוניסטים.

האקדמיה ללשון העברית עומדת היום לימינה של אסתר מלכה קוטליק כדי לקיים את ההבטחה שהבטיחה לסבהּ בילדותה: “כשאהיה גדולה אפרסם את ספריך”. אסתר מלכה קוטליק סרקה את מחברותיו של סבהּ ספיבקוב – כ־5,000 עמודים – והעבירה גרסה דיגיטלית של כל יצירתו לאקדמיה ללשון העברית כדי שתיחשף לציבור. כעת האקדמיה עוסקת בהכנת המסגרת לשילוב ארכיון ספיבקוב באתר המרשתת שלה.

את המיזם ציינה האקדמיה, כאמור, בנוכחות אורחת הכבוד, ד”ר ריינה אסתר מלכה קוטליק, שהגיעה לאירוע ממנדוסה הרחוקה. האורחת נשאה דברי ברכה בעברית.