על משקל פַּעְלָן

מתוך אקדם 17, תשס"א – 2001

על פי החלטת האקדמיה משנת תשל"ט (1979), דרך המלך בניקוד משקל פַּעְלָן היא בלא דגש קל בל' הפועל, כגון צַרְכָן, חַנְפָן, שַׁדְכָן (בכמה שמות בא דגש בע' הפועל, כגון חַבְּלָן, קַבְּלָן). נשאלה השאלה כיצד ינוקדו השמות כלבן, קרתן ורפתן, הבאים בדגש במקצת המילונים. שאלה זו נוגעת לדרך גזירתם: אם נראה בהם שמות השקולים במשקל פַּעְלָן ("גזירה מסורגת"), תהיה ל' הפועל בהם רפה; ואם נראה בהם שמות הגזורים במישרין משמות עצם (כֶּלֶב, קֶרֶת, רֶפֶת בסיומת ־ָן – דוגמת חֻצְפָּן והַרְפַּתְקָן; "גזירה קווית"), תבוא בהם ל' הפועל בדגש (כַּלְבָּן על דרך כַּלְבִּי).

ההכרעה בין שתי דרכי הגזירה היא הכרעה מורכבת, והיא נוגעת לתפיסת השורש והמשקל. שמות כגון רַקְדָן, שַׂחְקָן – מקובל לראות בהם שמות השקולים במשקל פַּעְלָן, שכן הם אינם קשורים במובהק לשם עצם מסוים אלא להוראת השורש (או לאחת מהוראותיו), ושורשם בא גם בצורות פועליות (רָקַד, שִׂחֵק). נבדלים מהם השמות כַּלְבָּן ורַפְתָּן, שכן הם קשורים במובהק לשמות העצם כֶּלֶב ורֶפֶת ולא להוראה כללית של שורשם (הכלבן אינו "מְכַלֵּב" והרפתן אינו "רוֹפֵת").

נשאלת השאלה אם התפיסה התאורטית השואפת לחלוקה ברורה בין גזירה בדרך של שורש ומשקל ובין גזירה בדרך של בסיס וסיומת – עומדת גם במבחן המציאות הלשונית. אם השמות סַפְרָן ודַגְלָן גזורים מישרין מסֵפֶר ומדֶּגֶל, מדוע בא בהם פתח ולא חיריק (כבנטיית סֵפֶר ודֶגֶל)? וכיצד נסביר את תצורת השם קַלְפָן (שאילו נגזר במישרין משם העצם קְלָף, הייתה צורתו קְלָפָן), את תצורת בַּמַּאי (שאילו נגזר במישרין מבָּמָה, היה מנוקד בָּמַאי) ואת השם הַגַּאי (האומנם גזור הוא במישרין מהֶגֶה)? נראה שהבחנה "גורפת" בין שתי דרכי התצורה אינה אפשרית.

בבוא האקדמיה להכריע בשאלת ניקודם של 'כלבן', 'קרתן' ו'רפתן', היא העדיפה את הניקוד בלא דגש, כדרך המלך במשקל פַּעְלָן: כַּלְבָן, קַרְתָן, רַפְתָן. החלטה זו תומכת בקיומה של מערכת אחידה, המקילה על הדוברים, שהרי מנקודת מבטו של הדובר אין חשיבות להבחנה בין שתי דרכי הגזירה כי התוצר הוא אחד – מילה בתבנית פַּעְלָן.

בקביעה זו אין כדי לשלול שלילה עקרונית יצירה של שמות בסיומת ־ָן משמות סגוליים: השם דַּעְתָּן גזור מן השם דַּעַת שכן שורשו יד"ע ולא דע"ת, ולכן בא בו דגש בל' הפועל. גם השם גִּזְעָן נראה גזור במישרין מגֶּזַע, ומשום כך בא בו חיריק.

היבט אחר בהחלטה נוגע בשאלת ההגייה הרוֹוחת בציבור: מאחר שרוֹוחות למדיי הצורות הדגושות כַּלְבָּן וחַלְבָּן (שאינו גזור משם סגולי, ואין כל צד זכות מבחינה דקדוקית לדגש שבו), הוחלט שלא לפסלן ועם זאת לראות בצורות הרפות (כַּלְבָן, חַלְבָן) את דרך המלך.

השם עצבני, הנוהג בדיבור בבי"ת פוצצת, נקבע בדגש.