מניה וביה

מִנֵּיהּ וּבֵיהּ

'מניה וביה' פירושו 'ממנו ובו' – כלומר 'מתוכו'. בתלמוד הבבלי הביטוי משמש לציון דבר מה שנעשה מתוכו, מעצמו. למשל כאשר מפרישים תרומות ומעשרות יש להפרישם "מִינֵּיהּ וּבֵיהּ", כלומר מתוכם ולא ממקום אחר.

במסכת סנהדרין (לט ע"ב) מופיעה המימרה: "אמרי אינשי מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא" – 'האנשים אומרים: מתוך היער יבוא בו הגרזן', וכפי שמסביר רש"י: "מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד, ויקצצו בו את היער" – משל למזיק מבפנים.

בלשון הרבנית הביטוי משמש לעיתים לציון קושי או סתירה פנימית: 'הוא סותר את עצמו מניה וביה', 'קשה מניה וביה'.

בעת החדשה נוספה לביטוי משמעות של זמן – 'מייד', 'בו במקום': "תיכף מטילים זה על זה את החובה לספר, או לשיר דבר־מה חדש, מניה־וביה, בלי כל הכנה קודמת" (אביגדור המאירי).

אפשר להשתמש במקבילה העברית 'ממנו ובו', ומכל מקום יש להתאים את כינויי הגוף למין הדקדוקי של השם הנזכר: 'מִנַּהּ וּבַהּ' או 'ממנה ובה' וכדומה.