איור פסל "האדם החושב" של הפסל אוגוסט רודן

לַחְפֹּר או לַחֲפֹר – שם הפועל בבניין קל

הצורה הרגילה של שם הפועל בבניין קל היא לִפְעֹל (בלי ניקוד לפעול) – פ' הפועל מנוקדת בשווא ואחריו אותיות בגדכפ"ת דגושות בדגש קל, למשל לִשְׁמֹר, לִקְפֹּץ, לִשְׁפֹּךְ, לִלְכֹּד, לִדְבֹּק.

ואולם יש לומר בִּשְׁפֹךְ, כִּשְׁפֹךְ בלי דגש קל, מדוע אם כן לִשְׁפֹּךְ?

ביסודן אין הצורות האלה שונות זו מזו, ואין מילית היחס המצטרפת אמורה ליצור הבדל. השווא ידוע בכינויו שווא מרחף, ואחריו איננו מצפים לדגש קל. כך גם במקרים כגון לִכְבוֹדִי (ולא לִכְבּוֹדִי),  בִּדְבָרִים (ולא בִּדְבָּרִים).

לא כן בצורות שם הפועל, כלומר כשהאות הנוספת לצורות המקור הנטוי היא ל'. דוברי העברית המאוחרת, כדוברי העברית בימינו, לא ראו בל' תוספת: כפי שבצורות העתיד, כגון אֶשְׁבֹּר, תִּשְׁכַּח, יִשְׁפֹּךְ, האות הראשונה היא חלק מצורת הפועל, כך נתפסה הל' בשם הפועל חלק מן המילה. בפעלים כגון אשבּור השווא הוא נח במקורו, ועל כן הב' שאחריו נהגית בדגש (הגייה סותמת). ובהיקש לצורות האלה נהגו גם צורות שם הפועל בהגייה סותמת (למשל לשבּור, לשכּוח, לשפּוך). זאת ההגייה התקנית גם בימינו.[1]

כאשר פ' הפועל היא מן העיצורים הגרוניים ה' או ח' או ע', תנועת הלמ"ד היא פתח, למשל לַהרוס, לַחשוב, לַעבוד, ולפני אל"ף סגול כגון לֶאכול.[2] עקרונית אין בעיה שפ' הפועל תוסיף להיות חסרת תנועה, כלומר בשווא נח. כך בוודאי כשפ' הפועל היא ח': לַחְפּור, לַחְתּום, לַחְשׁוב; כך אף כשהיא ה' או ע', למשל לַעְצור, ואף כשהיא א', כגון לֶאְסור. ואולם לרוב, בוודאי כשפ' הפועל היא א' או ה' או ע', פ' הפועל מוּנעת בחטף: לֶאֱסור, לֶאֱהוב, לַהֲרוס, לַהֲפוך, לַעֲמוד, לַעֲבור, ואף לַחֲרוש, לַחֲקור.

אפשר אפוא לומר (ולנקד) גם לַחְשוב וגם לַחֲשוב, אבל אם ע' הפועל היא אחת מאותיות בגדכפ"ת, יש בין שתי האפשרויות הבדל נוסף: שווא נח גורר בהכרח דגש קל, וחטף מוביל בהכרח לאות רפה, למשל לַחְפֹּר אבל לַחֲפֹר, לַחְבֹּשׁ וגם לַחֲבֹשׁ (וגם לַעֲבֹד או לֶאֱכֹל).

 

[1] במקרא יימצאו לכך חריגים מעטים, למשל לִטְבוֹחַ מצד אחד, בִּשְׁכֹּן מצד שני.

[2] יוצאים מן הכלל שמות הפועל לִהיות, לִחיות וגם לֵאמור.