מִכֶּם ולא ממכם, מִכֶּן ולא ממכן

הנטייה הרגילה של מילת היחס מִן בעברית היא מהנטיות הקשות והמוזרות: בחלק גדול מצורות הנטייה מילת היחס מוכפלת, וסיומות הכינויים מתחברות אל הבסיס המשוחזר מן+מן (הנו”ן הראשונה בצורה המוכפלת מידמה למ”ם שאחריה, וזאת הסיבה לדגש החזק במ”ם זו). כך למשל רכיבי הצורה מִמֶּנִּי הם מִן+מִן+נִי, ורכיבי מִמֶּנּוּ (ולא ממנוֹ – בתנועת u גם לנסתר ולא רק למדברים) הם מִן+מִן+הוּ.

בכך שונה העברית מאחיותיה – הערבית והארמית. כך למשל בארמית מִנִּי הוא ‘ממני’, מִנָּךְ – ‘ממך’ ומִנֵּהּ – ‘ממנו’. למעשה הצורות מִנִּי או מֶנִּי במקום ממני מצויות מעט בשירה המקראית, למשל:  ” הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים, נְאֻם ה’, לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי” (ישעיהו ל, א); “וְאַנְשֵׁי דָמִים סוּרוּ מֶנִּי” (תהלים קלט, יט); פעם אחת – באיוב – אף נמצא מֶנְהוּ במקום ממנוּ: ” וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב, וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ” (איוב ד, יב).

ואולם אין הדברים כך בצורות הנוכחים והנוכחות, הנסתרים והנסתרות; באלה הרכיב מִן אינו נכפל, והצורות המשמשות מני המקרא ועד ימינו הן מִכֶּם (= מן+כם בהידמות הנו”ן לכ”ף; ולפיה גם מִכֶּן), מֵהֶם (במקרא גם מֵהֵמָּה ואף מִנְהֶם – שוב באיוב), מֵהֶן (במקרא בדרך כלל מֵהֵנָּה ופעם מֵהֵן). צורות הנוכחים והנוכחות “ממכם” ו”ממכן”, הנשמעות לעיתים בימינו בהשפעת צורות הנוכח והנוכחת מִמְּךָ ומִמֵּךְ, אינן תקניות.

הנטייה המלאה בימינו היא אפוא: מִמֶּנִּי, מִמְּךָ, מִמֵּךְ, מִמֶּנּוּ, מִמֶּנָּה, מִמֶּנּוּ (=מאיתנו), מִכֶּם, מִכֶּן, מֵהֶם, מֵהֶן.