עמוס עוז איננו

האקדמיה ללשון העברית מרכינה ראש עם פטירתו של הסופר ואיש הרוח עמוס עוז, חתן פרס ישראל לספרות וחבר האקדמיה ללשון העברית.

עמוס עוז נולד בט"ו באייר תרצ"ט (1939) בירושלים. מתשי"ד עד תשמ"ו הוא גר בקיבוץ חולדה. משנת תשמ"ו הוא התגורר בערד. בשנים תשכ"ג–תשמ"ו לימד בבתי הספר התיכוניים בחולדה ובגבעת ברנר, ובשנים תשכ"ט–תשס"ב שימש לסירוגין סופר אורח ופרופסור אורח באוניברסיטאות בארץ ובחוץ לארץ.

היה פרופסור מן המניין לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, ומופקד על הקתדרה ע"ש עגנון. עוז הוכתר בתואר דוקטור לשם כבוד באוניברסיטאות בארץ ובארצות הברית וקיבל עשרות פרסים ועיטורים בארץ ובחוץ לארץ על ספריו השונים. בשנת תשנ"ח קיבל עוז את פרס ישראל לספרות. בשנים תשכ"ה–תש"ע פרסם עוז עשרים ושמונה ספרים, ובהם שלושה עשר רומנים, ארבעה קובצי סיפורים ונובלות, ספר אחד לילדים ושבעה ספרי מאמרים ומסות. ספריו וסיפוריו תורגמו לשלושים וארבע שפות בשלושים ושמונה מדינות.

"אני רואה עצמי מחזר של השפה העברית," כתב עמוס עוז במאמר מיוחד לכתב העת 'העברית' שהתפרסם לאחרונה. עוז היה אחד מגדולי היוצרים בני ימינו שכתבו בשפה העברית. מותו הוא אבדה גדולה לאוהבי העברית ולאוהבותיה.
‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍
עוד הוא כתב: "אולי הרגע המדויק שבו העברית חזרה לחיים אחרי הפסקה של 1700 שנה אירע כאשר הבחור הראשון לחש לבחורה הראשונה אחרי הפסקה בת 1700 שנה "אני אוהב אותך" או הבחורה לבחור — "אני אוהבת אותך", בעברית. הבחור היה ספרדי, הבחורה אשכנזייה, או להפך, ואני מקווה שהם חיו באושר וביושר כמעט עד היום הזה ושהיו להם חיים יפים, מפני שהם, הם מחיי השפה העברית. הם יחד עם עוד קומץ קטן של מורים נפלאים וגננות נפלאות במושבות ובגימנסיה הרצליה."