דּוּחַ או דּוֹח?

המילה דּוּחַ נוצרה מראשי תיבות של הצירוף ‘דין וחשבון’ הנזכר לראשונה במימרה הידועה ממסכת אבות: “דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן” (ג, א).

ההגייה התקנית של המילה היא דּוּחַ – כהגיית המילים רוּחַ ולוּחַ. ברבים: דוּחוֹת (כמו לוּחוֹת, רוּחוֹת).

הצורה השגויה והרווחת “דוֹחְ” אינה אפשרית בעברית. אומנם המילה היא ראשי תיבות, אבל גם ראשי תיבות – כשהם נהגים כמילה – כפופים לכללי ההגייה של העברית: כאשר החי”ת באה בסוף המילה תתווסף לפניה תנועת העזר הידועה בשם פתח גנובה (אלא אם כן יש כבר תנועת a לפניה). כך במילים רֵיחַ, כּוֹחַ ושִׂיחַ, וכך גם במילים רוּחַ, לוּחַ ודוּחַ.

נעיר כי לראשונה קבע ועד הלשון את הקיצור של ‘דין וחשבון’ במשקל אחר: דְּוַ”ח וברבים דְּוָ”חִים (כך במילון פנקסנות משנת תש”ה, 1945).

ואיך כותבים – דוח או דו”ח? בעניין זה שתי הדרכים נכונות, ואפשר לכתוב את המילה בגרשיים כדרך ראשי תיבות או בלעדיהם.
הכתיב ללא גרשיים לפי הכלל שקבעה האקדמיה: “מותר שלא לכתוב גרשיים בראשי תיבות הגוּיים שנגזר מהם שורש המשמש בצורות פועל וכדומה”. ואכן מראשי התיבות דּוּ”חַ נגזר השורש ד-ו-ח וממנו הפועל לְדַוֵּחַ ושם הפעולה דִּוּוּחַ.

ולאלה שכותבים בגרשיים אנחנו מזכירים: בנטיית המילה הגרשיים נשארים במקומם, ולכן דו”חות.