אל תירֶה ואל תירָא
באחד הימים התקשר אלינו מישהו ואמר שיש לו שאלה דחופה. מה כבר יכול להיות דחוף בשאלת לשון, תהינו. אבל מתברר שהשאלה באמת הייתה דחופה, כי בעודו מדבר עימנו עמד מישהו וכיוון אליו אקדח! איך אנחנו יודעים? כי השאלה הייתה: איך אומרים – אל תירֶה או אל תירָה?
תשובתנו: נכון לומר אַל תִּירֶה בסגול. תִּירֶה בסיומת ־ֶה כמו תראֶה, תרצֶה, תבנֶה, תפנֶה. כך בפעלים המסתיימים בה”א. ומתי יש קמץ? בפעלים המסתיימים באל”ף: אל תירָא (כלומר ‘אל תפחד’) כמו תישָׂא, תמצָא, תקרָא, תכלָא.
מי שעדיין לא התבלבל יוכל לנסות לעכל גם את צורת הנפעל: מישהו יורה את הקליע, והקליע נורֶה (בסגול) – כך בהווה. לעומת זאת בעבר הקליע נורָה (בקמץ) למרחק רב. ההבדל הזה מוכר גם בין נראָה בעבר ובין נראֶה בהווה.
הפעלים יָרָה ונוֹרָה קשים לנטייה, מפני ששורשם פותח ביו”ד ומסתיים ביו”ד – וכל אחת מהן מרחיקה אותם מדמותם של פעלים רגילים.
נזכיר כאן גם שם עצם אחד מן השורש הזה – ירי. שתי הצורות יְרי ויֶרי נכונות, אך בסמיכות רק יְרי־: יְרי הטילים נפסק והשקט חזר אל העיר.
* מבוסס על תשובה של המזכירות המדעית ועל “רגע של עברית״ ששודר לראשונה ברשת ב’ בקול ישראל.
