הרבה דברים או דברים רבים?

בעברית בת ימינו – ודאי בלשון היום־יומית – רגיל השימוש במילה הַרְבֵּה לפני שמות עצם, כגון ‘הרבה אנשים’, ‘הרבה שנים’, ‘הרבה כסף’. בלשון הגבוהה רווח יותר השימוש בשם התואר רַב אחרי שם העצם: ‘אנשים רבים’, ‘שנים רבות’, ‘כסף רב’; ובעלי סגנון נוקטים: ‘אנשים הרבה’, ‘שנים הרבה’, ‘כסף הרבה’. נשאלנו מה מעמדן של דרכי הניסוח האלה מבחינת התקן, והאם יש עדיפות לאחת מהן.

בספרות העברית לדורותיה אנו מוצאים לא פחות מחמישה מבנים:

• שם עצם + רב: ‘ימים רבים’ (מן המקרא ואילך, נדיר בלשון חז”ל)
• רוב + שם עצם: ‘רוב דגן’ (במקרא ובלשון חז”ל)
• שם עצם + הרבה: ‘שנים הרבה’ (במקרא ובלשון חז”ל)
• שם עצם + מרובה: ‘גשמים מרובים’ (בלשון חז”ל)
• הרבה + שם עצם: ‘הרבה פעמים’ (בלשון חז”ל המאוחרת ואילך)

כל המבנים האלה כשרים כמובן לשימוש בימינו. עם זאת יש המסתייגים מן המבנה הרבה + שם עצם, ומעדיפים את המבנים האחרים הנוהגים ברבדים הקלסיים של העברית: לשון המקרא ולשון המשנה. אחרים אינם מוצאים כל פסול במבנה זה.

הינה פירוט הדברים:

בתנ”ך רווח השימוש בשם התואר רַב (משורש רב”ב) לציון כמות גדולה, כגון “יָמִים רַבִּים”, “נָשִׁים רַבּוֹת”, “עַם רַב”. כרוב שמות התואר בעברית, שם התואר רַב בא לאחר שם העצם והוא מתאים לו במין ובמספר – ‘ימים רבים’ כמו ‘ימים יפים’. עם זאת מצוי פה ושם גם הסדר ההפוך, כגון “רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל” (משלי לא, כט; ואולי זו לשון קצרה: ‘רבות הבנות אשר עשו חיל’).

מילה קרובה מאותו השורש היא רֹב, ואף היא רווחת בתנ”ך להבעת כמות גדולה, למשל: “וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ” במשמעות ‘שפע דגן ותירוש’ (בראשית כז, כח), “לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם” במשמעות ‘זבחיכם הרבים’ (ישעיהו א, יא). המילה רוב היא כַּמָּת – מילה המציינת כמות, וכמו כַּמָּתִים אחרים היא באה לפני שם העצם: ‘רוב דגן’ כמו ‘מעט שמן’, ‘כל הימים’. גם בספרות חז”ל יש רוב במשמעות ‘הרבה’, כגון “על כל צרה שלא תבוא על הציבור מתריעין עליה חוץ מרוב גשמים” (משנה תענית ג, ח), אך בימינו נעלם השימוש הזה – אולי משום שבינתיים גבר מאוד השימוש במילה רוב בהוראת ‘החלק הגדול ביותר’ (שימוש זה מקורו בלשון חז”ל).

לצד רַב ורוב אפשר למצוא בתנ”ך את המילה הַרְבֵּה. מילה זו היא ביסודה צורת המקור של הפועל הִרְבָּה (מן השורש רב”י, אחי השורש רב”ב) בבניין הפעיל. עיקר שימושה של הַרְבֵּה בתנ”ך הוא בתפקיד תואר הפועל, כגון “הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד” (שמואל א כו, כא), אך יש שהיא מצטרפת לשם עצם, כגון “נְחֹשֶׁת הַרְבֵּה מְאֹד” (שמואל ב ח, ח), “שָׁנִים הַרְבֵּה” (קהלת יא, ח). במקרים אלו היא באה לאחר שם העצם, ורק פעמיים מצוי הסדר ההפוך: “וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת” (קהלת א, טז), “כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה” (עזרא י, א). אף אפשר שבפסוקים אלו כוּונה מלכתחילה המילה הרבה אל הפועל שלפניה ולא אל שם העצם שאחריה.

במשלי בן סירא, במגילות ים המלח ובלשון התפילה רגיל המבנה המבוסס על שם התואר רב כבמקרא, כגון “עם רב”, “רחמים רבים”. לעומת זאת בספרות חז”ל ניסוחים דוגמת ‘ימים רבים’ נדירים ביותר, אולי עקב התגברות השימוש במילה רבים במשמעות ‘ציבור’, ‘אנשים רבים’ כבצירוף הרווח רשות הרבים (יסודו של שימוש זה במקרא, כגון “לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת” – שמות כג, ב, אך בספרות חז”ל הוא שכיח במיוחד). תמורת ניסוחים אלו מצוי לפעמים המבנה שם עצם + מרובה (לרוב בניגוד ל’ממועט’ או ‘מועט’), כגון “מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים מביא שלמים מרובים ועולות מועטות” (משנה חגיגה א, ה), וכן רווח יותר השימוש במילה הַרְבֵּה. בלשון התַּנָּאִים – במשנה ובתוספתא – הרבה באה כמעט תמיד לאחר שם העצם, כגון “היו לפניו מינים הרבה” (משנה ברכות ו, ד), “השוכח את התורה ועבר עבירות הרבה” (תוספתא שבת ח, ו), אך בתלמודים שכיח למדי גם הסדר ההפוך הרבה + שם עצם, למשל: “הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר משגזרת עלי” (בבלי עירובין כא ע”ב), “הרבה גרים נתגיירו באותו היום” (ירושלמי סנהדרין ו:ז, כג ע”ד). חוקר לשון חז”ל יוחנן ברויאר הראה כי הקדמת המילה הרבה לשם העצם חלה בעיקר כאשר הצירוף בא בראש המשפט והסביר: “נראה שעצם העמדת הצירוף בראש המשפט באה להדגיש את הריבוי. לפיכך הוקדמה לראשו אף המילה הרבה, שהרי היא העיקר במקרים אלו”.

בספרות הגאונים המילה הרבה באה כמעט תמיד לאחר שם העצם כבמקרא ובספרות התנאים, ואילו בספרות הרבנית רווחים מאוד שני הסדרים. כך למשל אפשר למצוא בכתביו של רבי יוסף קארו “שאלות הרבה”, “טענות הרבה”, “גבינות הרבה”, “מקומות הרבה”, אך גם “הרבה מקומות”, “הרבה בתים”, “הרבה אחים”, “הרבה פעמים”.

גם בחיבורים מתקופת ההשכלה אפשר למצוא עירוב של המבנים – יש שהרבה באה אחרי שם העצם לפי הדרך הקלסית כגון “למען יבוא אל תוכו אויר הרבה” (ישראל פרנקל, שומר הבריאות, 1890), ויש שהיא באה לפני שם העצם כגון “נחוץ להזות בחומץ את רצפת החדר הרבה פעמים ביום” (דוד גורדון, דרכי הרפואה, 1870). השימוש הנפוץ במבנה הרבה + שם עצם הושפע ודאי מלשונות האם של הכותבים, שכן בלשונות אירופה זה הסדר הרגיל, ואולי השפיעו גם הכַּמתים האחרים (כל, מעט, רוב ודומיהם), שמקומם כאמור לפני שם העצם. כך או כך, הקדמת המילה הרבה לשם העצם ותיקה בלשוננו, ואפשר לנקוט אותה גם כיום – כדברי איש הלשון יצחק אבינרי: “לכאורה, אין זה אלא בהשפעת שפת לועז, אך כבר מצאנו כיוצא בזה במקורות עתיקים, ויש בתלמוד הרבה פעמים הרבה לפני השם” (ושימו לב כי הוא עצמו נוקט כאן במכוון “הרבה פעמים”).

סיכומו של דבר: המבנים הקלסיים בעברית הם דברים רבים, דברים הרבה (מן המקרא) ודברים מרובים (מן המשנה), אך כבר בתלמודים מצוי המבנה הרבה דברים (תחילה רק בראש משפט), ואין אפוא טעם וסיבה לפסול אותו.