ארבע כפות האהבה

אחת מיצירותיו המפורסמות של ר’ משה אבן עזרא, ממשוררי תור הזהב בספרד (מפנה המאות ה־11 וה־12), היא ‘ספר הענק’. הספר הוא אוסף של שירים קצרים, חרוזים ושקולים, שהמשותף להם שכל שורות השיר מסתיימות באותה המילה, אך בכל פעם במשמעות שונה (‘שירי צימודים’).

השער הרביעי מעשרת שערי הספר מוקדש ברובו לשירי חשק ואהבה, ומתוכו אנו מביאים כאן לכבוד ט”ו באב את שיר מספר כא:

הֲרִיחוֹתִי יְמִינָהּ יוֹם / לְאַחֵז בָּה אֲשַׁלַּח כַּף
כְּאִלּוּ מִקְּנֵה בֹשֶׂם / וּמִקִּדָּה בְּיָדָהּ כַּף
וְאַפָּהּ אַחֲרֵי שַׂעְרָהּ / כְּמוֹ סַהַר אֲחֹרֵי כַף
וְאוֹר שֶׁמֶשׁ לְנֶגְדָּהּ בָּא / וְאָמִיר רֹאשׁ כְּאַגְמֹן כַּף.

השיר מתאר את טוּב ריחה ואת יופייה של האהובה, והמילה “כף” שבסופי השורות משמשת בו בארבעה משמעים שונים. הכף הראשונה היא כף היד. המשורר מספר שבזמן (“יום”) ששלח את כף ידו לאחוז בימין אהובתו, הריחהּ – והריח היה טוב ומשובח כאילו כף של בשמים בידה. כף בשמים זו היא ה”כף” שבסיום השורה השנייה, ויסודה בתיאור קורבנות הנשיאים בבמדבר ז יד: “כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת”. אם כן הכף כאן היא כלי קיבול קעור, בדומה לכף המשמשת לאכילה בימינו.

השורה השלישית מתארת את פני האהובה. “אַפָּהּ” פירושו ‘פָּנֶיהָ’ (כמו בביטוי “נפל אפיים” שפירושו ‘נפל על פניו’), והמשורר מדמה את הפנים הנגלות מבעד לשיער השחור ליופייה של הלבנה המציצה מבין העננים. המילה “כף” בשורה זו פירושה ‘ענן’, על פי אחד הפירושים לכתוב במגילת איכה (ג, מא): “נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם, אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם” (וראו למשל בפירוש רש”י שם: “אל כפים – אל העננים”). קישור בין ענן לכף יש גם במלכים א יח, מד: “הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם”.

השורה הרביעית ממשיכה את תיאור היופי על דרך ההפלגה המקובלת בשירה הספרדית. לדברי המשורר, אור השמש מתבייש ומסתתר (“בא” כאן פירושו ‘שוקע’, כמו “בא השמש”) נוכח יופייה של האהובה, ואמיר העץ, כלומר צמרתו הגבוהה, כפף את ראשו כאגמון לפניה (אגמון הוא צמח כפוף ראש). המילה “כף” בשורה זו היא אפוא פועַל בעבר – כַּף במובן כָּפַף (כמו סַב תמורת סָבַב).

המעוניין לראות שירים נוספים מעין זה, על פי נוסחאות מהימנות מכתבי יד קדומים, מוזמן לעיין ביתר שירי ‘ספר הענק’ שבאתר מאגרים.

כתב: יעקב עציון