ש”י עגנון – סיפורת לשון וסגנון, כסלו תשע”ז

ערב עיון בבית האקדמיה

בד’ בכסלו תשע”ז (4 בדצמבר 2016) קיימה האקדמיה ערב עיון שהוקדש לסופר ש”י עגנון במלאות חמישים שנה לזכוֹתו בפרס נובל לספרות.

עם ייסוד האקדמיה ללשון העברית בכסלו תשי”ד נמנה עגנון עם חמישה עשר חבריה הראשונים, והאקדמיה מתכבדת בכבודו. אולם מליאת האקדמיה היה מלא מפה לפה בקהל אוהבי עגנון, ובהם גם נכדו של הסופר פרופ’ אמוץ עגנון. נישאו ארבע הרצאות מזוויות מגוונות שעסקו בספרות, בלשון, בראליה ועוד. רויטל עמית קראה את הסיפור “שלום עולמים” מתוך “פרקים של ספר המדינה”.

בפתח הערב הביאה המנחה רונית גדיש מתוך דברים שסיפר הצייר נחום גוטמן על עגנון. נחום גוטמן פגש את עגנון הצעיר בראשית המאה העשרים, כשעגנון שימש מזכירו של אביו, ש’ בן־ציון:

עגנון היה יוצא דופן בחבורת הסופרים. הוא היה צעיר מהם, צעיר מאוד. עיניים גדולות ובהירות. לחיים שתמיד היו ורודות. חיוך על שפתיים ורודות, מלאות. מחזיק ידיו תמיד מאחוריו, והולך בצורה מאוד מצניעת לכת. לא זקוף וחופשי, אלא מצניע עצמו. חכליל לחיים. מדבר בקול שקט, במעט מילים. […] נותן לאחרים שידברו והוא כאילו עומד מהצד. ולמעשה היה מבין וכולל במחשבתו דברים הרבה יותר מהאחרים. הייתה לו השקפה של אדם שאינו מעורב בדבר, שקורא ומבין הרבה, אך בולם הכול בתוכו. […]

אינני יודע איך ליישב את לחייו החכליליות, עיניו המשתמטות והשקטות וידיו הנשיות של עגנון עם ראייתו המבינה, המיוחדת-במינה, המכילה ומקפלת בתוכה חוכמת דורות שלנו. כתיבתו נראתה לי פשוטה מאוד, משפטיו ברורים מאוד, אך כותב הוא על דברים שקשה להבינם. מילה אצלו פשוטה אך יש לה חגיגיות מיוחדת – בושם מלפניה ובושם מאחוריה.

מתוך “בין חולות וכחול שמים” מאת נחום גוטמן (סיפר וצייר) ואהוד בן עזר (כתב), תל אביב תש”ם.