איור של שתיל והכיתוב נטע, שתל וזרע

נָטַע, שָׁתַל וזָרַע

אחד השירים המזוהים ביותר עם נטיעת העצים בט"ו בשבט הוא "כך הולכים השותלים". ואכן אפשר לנטוע עצים ואפשר גם לשתול אותם בלי הבדל משמעות.

כבר בתנ"ך הפעלים נָטַע ושָׁתַל משמשים באותה הוראה. נָטַע הוא הפועל הרגיל והרווח, כגון "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם" (בראשית ב, ח), "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל…" (ויקרא יט, כג). לעומת זאת שָׁתַל מתועד רק בלשון השירה והנבואה – בייחוד בצורת בינוני פָּעוּל: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו" (ירמיהו יז, ח), "שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ" (תהלים צב, יד). לשני הפעלים יש מקבילות בלשונות שמיות אחרות, אך דווקא לפועל שָׁתַל – הנדיר יותר בתנ"ך – מקבילות רבות יותר.

בספרות חז"ל נוצרה הבחנת משמעות בין שני הפעלים – נָטַע פירושו 'הכניס שתיל או עץ צעיר למקומו הקבוע בקרקע', ואילו שָׁתַל פירושו 'העביר צמח ממקום אחד למקום אחר'. על הכתוב בתהלים א, ג "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם" נאמר בתלמוד הבבלי (עבודה זרה יט ע"א): "כעץ שתול ולא כעץ נטוע, כל הלומד תורה מרב אחד – אינו רואה סימן ברכה לעולם". ורש"י שם מסביר:

שתול – נעקר מכאן וחזר ונשתל במקום אחר. נטוע – מעיקרו, ולא זז משם לעולם. כלומר כעץ שתול יעשה תלמיד את עצמו לילך וללמוד מכל האדם, ולא כעץ נטוע להשתקע לפני רב אחד.

בעברית בת ימינו, כמו בתנ"ך, נָטַע ושָׁתַל הם פעלים נרדפים. עם זאת נראה שנוצרה ביניהם הבחנה מסוימת: שָׁתַל משמש לכל סוגי הצמחים ובכלל זה עצים, ואילו נָטַע רגיל בעיקר בהקשר של עצים – במטעים וביערות.

מעניין שבשימושים המושאלים בפעלים האלה ובנגזרותיהם יש זיקה להבחנה שנוצרה בלשון חז"ל: למשל 'סוכן שתול' הוא מי שנטמע במקום שאינו מקומו, ואילו בביטוי 'נטע תקווה' הפועל 'נטע' פירושו הכניס וקיבע. השימוש המושאל בפועל נָטַע במשמע נעיצה של דבר במקום וקיבועו שם – ראשיתו בספרות המקראית המאוחרת כגון בביטוי מסמרות נטועים.

ומה בדבר הפועל זָרַע? פועל זה קשור כמובן למילה זֶרַע, ועניינו הטמנת זרעים באדמה. כך נבחין למשל בערוגות הפרחים בין זריעה של זַרעי פרחים, ובין שתילה (ובלשון המקורות גם נטיעה) של פרחים רכים, שתילי פרחים.

נסיים בשורות מתוך "המנון לט"ו בשבט" מאת שמואל בס (תר"ס–תש"ט, 1899–1949):

תְּבֹרַכְנָה הַיָּדַיִם
הַשְּׁלוּחוֹת פֹּה לִזְרֹעַ
גַּם לִשְׁתֹּל וְגַם לִנְטֹעַ
מִמִּזְרָח וְעַד יָם.