שפה חיה – בין התפתחות טבעית להכוונה, כסלו תשע”ו
ערב עיון בבית האקדמיה
בי”ג בכסלו תשע”ו (25 בנובמבר 2015) נערך בבית האקדמיה ערב עיון שיוחד למתח שבין התפתחות טבעית של שפה ובין הכוונה יזומה בהשתתפות קהל רב.
את ההרצאה הפותחת נשא חבר האקדמיה פרופ’ סיריל אסלנוב מן האוניברסיטה העברית. נושא ההרצאה היה “בין תקן הלשון לשימוש תקין בלשון: מקרי בוחן לאורך ההיסטוריה”. בהרצאתו בחן פרופ’ אסלנוב מקרים שבהם השפה המדוברת בקרב העילית נחשבה נקודת מוצא לתקן הלשון. הוא שזר בהרצאתו דוגמאות מן היוונית העתיקה, מן הלטינית, מן הצרפתית העתיקה, מן האיטלקית בעידן הרנסנס ומן הצרפתית במאה הי”ז.
בהרצאה השנייה דן ד”ר גיא דויטשר בתקן של העברית בת ימינו ושיתף במחשבותיו על השפעתו של הכתיב העברי על כשלי הדיבור התקני בקרב דוברי העברית.
ד”ר תמר עילם־גינדין הביאה דוגמאות של מילים זרות שנקלטו בעברית בכל תקופותיה ממגוון רחב של לשונות, וביקשה באמצעותן להראות שמילים זרות מעשירות את העברית ואינן מקלקלות אותה.
את הערב הנחתה רונית גדיש, המזכירה המדעית של האקדמיה ללשון העברית.
דברי סיכום של רונית גדיש:
השפה ממהותה היא ישות דו־פרצופית. מצד אחד היא נועדה לשרת את דובריה, ואלה מבקשים בה פשטות ונוחות מרבית וכמה שפחות מאמץ – במטרה להפיק ממנה את התפקודיות התקשורתית שלה הם זקוקים. מן הצד השני השפה היא מוסכמה חברתית ודובריה נתבעים להתאים את עצמם למוסכם. מן הבחינה הזאת השפה היא אוסף של תקנים ונורמות.
יתרה מזו, השפה היא גם ישות תרבותית רב־דורית, ובמובן הזה היא שמרנית ותובענית. הדבר בא לידי ביטוי באוצר המילים ובדקדוק של השפה וגם בקיבועו של הכתב שבו נמסרה השפה לאורך הדורות. כל אדם, כל דובר שפה – ואם לא כולם אזי רובם – שואפים להיות שותפים לממד התרבותי של שפתם, ולכן יש לדוברי השפה עניין בתקן ובמה שמשתמע ממנו: הכוונה והדרכה.
מכאן שהמתח שעליו נסב ערב העיון הוא מתח הגלום בשפה במהותה. וטוב שכך.
