עברית ללא הפסקה, אייר תשע"ה

כינוס משותף של האקדמיה ללשון העברית ומכללת בית ברל

בל"ג בעומר תשע"ה, 7 במאי 2015, התקיים בבית ברל כינוס משותף של האקדמיה ללשון העברית ומכללת בית ברל. בכינוס השתתפו כמאה וחמישים מרצים, סטודנטים, עורכי לשון ומתעניינים.

את המושב הראשון 'העברית החדשה בראי העברית הקלסית' פתחה ד"ר אורלי אלבק בהרצאה על 'לשון המקרא כמופת ללשון ימינו'. היא סקרה את דרכה של האקדמיה בקביעת התקן על פי לשון מקורות המופת וטענה שראוי להתאים את דרך הלימוד מן המקורות לשיקולים הנובעים מן המערכת הדקדוקית, כלומר הגיון הלשון.

את ההרצאה השנייה נשאה פרופ' מאיה פרוכטמן. היא דנה בגלגולי המשמעות של מילים וצירופים אחדים מן המקרא, בהם חיפזון, מוציא ומביא.

ד"ר גבריאל בירנבאום הרצה על מפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה. הוא הדגים כיצד הגישה השיטתית למקורות במאגר המידע מאפשרת גילויים חדשים, בהם משמעויות שנחשבו מאוחרות ומתועדות כבר במקורות קדומים יותר. מתברר למשל שהמשמעות 'נאיבי' למילה תמים איננה חדשה לגמרי בעברית, אלא היא מתועדת במדרש שיר השירים רבה מן המאה השישית לסה"נ.

את ההרצאה המרכזית 'על מילים, סיפורים ורגש' נשאה הסופרת גיל הראבן. היא רקמה מעשה רוקם מרגש והראתה שהדיוק בתיאור הרגשות מעשיר את השפה ואת דובריה.

באתנחתה בין ההרצאות צפו המשתתפים בסרט המעולה מבית היוצר של בית הספר לקולנוע 'מעלה'. הסרט 'הדיקטטור הקטן' של היוצר עמנואל כהן מספר על מרצה לא כריזמטי המרצה על הכריזמה של שליטים במשטרים טוטליטריים ועל המוצאות אותו במסיבת יום הולדת משפחתית.

ד"ר מני אדלר תיאר על קצה המזלג יישומים חישוביים מעניינים הנעשים במאגרי מידע גדולים. מיישומים אלה אפשר ללמוד על הלשון העברית ועל דובריה. למשל נמצא שצורת הזכר של הפועל שוטף באה לרוב בהשלמת אוטו, ואילו צורת הנקבה (שוטפת) באה לרוב בהשלמת רצפה. כך מתחוורת מציאות חברתית מסוימת באמצעים חישוביים.

המושב השני יוחד לזכרם של אבא בנדויד, יועץ הלשון ברשות השידור, ושושנה בהט, המזכירה המדעית באקדמיה ללשון העברית, במלאות עשרים שנים לפטירתם.

את המושב פתחה רות אלמגור־רמון בהרצאה נוגעת ללב על 'בנדויד – הבלשן והאדם'. אחריה הרצה פרופ' יוסף עופר על כללי הכתיב בעבר, בהווה ובעתיד. בתחילת הרצאתו סיפר מעט על שושנה בהט, שאתה חלק חדר באקדמיה. הוא סקר את ההצעות השונות למילוי הכתיב וציין כמה שינויים הנבחנים עתה באקדמיה.

את המושב השני ואת הכינוס כולו חתמה ד"ר עינת גונן בהצעה לבחינה מחודשת של קביעת התקן. היא טענה שיש לבחון את מנהגי הדוברים ולהביאם בחשבון. הרצאתה של גונן התבססה על מאמרה שפורסם לא מכבר בכתב העת 'העברית'.

הנה דברי הפתיחה של ד"ר אורלי אלבק.

אליעזר בן יהודה כתב בסיפורו החלום ושברו בשנת 1917 כך:

"אחרי שעות אחדות של קריאה בעיתונים והרהורים על דבר הבולגארים ושחרורם העתיד, ופתאום והנה כמו ברק הבריק לפני עיני, ומחשבתי עפה ממעברות שיפקה בבלקאן למעברות הירדן בארץ־ישראל וקול פנימי תמוה שמעתי קורא אלי:  תחיית ישראל ולשונו על אדמת האבות! זה היה החלום."

וברל כצנלסון, שעל שמו מכללת בית ברל, כתב בכתביו (כרך ג, תש"ו) כך:

"בכל תנועות התקומה של העמים, תופסת מלחמת הלשון מקום עיקרי, לפרקים גם את המקום המרכזי. אין גאולה לעם, לא רוחנית ולא חומרית, אם לשונו אינה נגאלת עמו. ואין עם רואה את עצמו בן חורין ושווה־זכויות כל עוד מציעים לו להסתפק ב'חופש' הדיבור בלשונו ולא הובטח מקומה במדינה וחלקה השוה והצודק בתקציבה, בפעולת מוסדותיה בהנהלה ובמשפט, במעשי ההשכלה והתרבות המתנהלים על־ידה."

כצנלסון, כבן יהודה לפניו, היה איש העברית. גם הוא ייחד מקום מרכזי ללשון העברית בתהליך התקומה של עם ישראל בארצו. למשל, הוא קרא לעולים לארץ להכשיר את עצמם לעלייה לארץ: לפתח את כושרם הגופני כדי שיוכלו לעבוד עבודה גופנית וללמוד עברית. כך כתב לגרעיני החלוץ בשנת 1917:

"בּשביל אוֹתם החלוּצים אשר לא קיבּלוּ חינוּך עברי, צריך לימוּד השׂפה להיוֹת לא כּוָנה טוֹבה, אשר אינה מצטרפת למעשׂה, לא מזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא, כּאשר אצל רוֹב בּני תנוּעה הלאוּמית, כּי אם ציווּי מוּחלט, חוֹבה פּרטית. ויש להקדים מילוּי חוֹבה זוֹ לעליה לארץ. ולא רק לשם השׂפה והארץ, כּי אם לשם חייו של העוֹלה עצמוֹ."

כצנלסון היה חבר בוועד הלשון משנת תש"ב (1942), אלא שימיו בוועד הלשון היו קצרים כי הוא נפטר בשנת תש"ד.

מה היו חושבים שני האישים האלה על העברית שלנו? אני מניחה שאתם מצפים שעתה אפתח בדברי קינה ונהי על מצבה הרע של העברית – לשון הישראלים רזה ומשובשת, הם אינם יודעים לכתוב, הם אינם מכירים את לשון המקורות ועוד כהנה וכהנה. אני דווקא חושבת שהמצב סבבה … למדי. אני חושבת ששני האישים היו רוֹוים נחת למשמע דוברי העברית אופפת הכול: תינוקות הדוברים עברית ילידית חיה ובועטת ועולים שזה מקרוב באו הלומדים עברית באולפנים, פועלי ייצור המכנים חלקי מכונות במונחים עבריים, עשרות אנשים הפונים לאקדמיה מדי יום ביומו בשאלות לשון, עוד ועוד עורכי דין המבקשים לשפר את ניסוחיהם בכתב ובעל פה ומרצים נכבדים במוסדות להשכלה גבוהה המלמדים עדיין בעברית … או שלא. אולי הם היו תמהים לנוכח ההצעות המשונות להורות את לימודי המשפטים באנגלית דווקא ולא בגרמנית, שפת הקולטורה בזמנם, שהרי הם אינם יודעים שכבר שנים רבות הולכת הגבירה האנגלית ומכה שורשים במוסדות להשכלה גבוהה מחד גיסא ובשיחם של המתיימרים להימנות עם בני העולם הגדול מאידך גיסא.

ל"ג בעומר הוא יום ששמו של ־כוכבא נקשר בו (בצדק או לא בצדק). לטענת יגאל ידין בר־כוכבא או בן כוסבא או בן כּוֹזֵבָא  (בן המקום כּוֹזֵבָא) כתב רבים ממכתביו בעברית כדי להעלות את קרנה לאחר חורבן המקדש. היום, קרוב ל־1900 שנה מאוחר יותר, ראוי להתרווח מעט, לציין לפנינו שלפי שעה משיבה העברייה הישישה מלחמה שׁערה ולהתענג על הישגיה. ואם נכונו לה עוד מערכות לביצור מעמדה, יבוא הכינוס הזה על דיוניו בעברית הקלסית ובעברית של ימינו ויתרום את תרומתו הצנועה.