צום ותענית
המילים ‘צום’ ו’תענית’ מציינות שתיהן הימנעות מאכילה ושתייה. ההבדל העיקרי ביניהן הוא ברובד הלשון: המילה צוֹם רגילה למדי במקרא, ואילו המילה תַּעֲנִית מתועדת לראשונה בספרות המקרא מימי הבית השני ורווחת בעיקר למן תקופת חז”ל.
ככל הנראה המילה צוֹם נושאת מיסודה את המשמעות המוכרת לנו כיום – כפי שעולה ממקבילות בלשונות קרובות כגון ארמית וערבית.
המילה תַּעֲנִית גזורה מן השורש ענ”י והיא קשורה לעינוי ולעוני. השימוש בשורש ענ”י בהקשר של הימנעות מאוכל מתועד כבר במקרא – על פי הפרשנות המקובלת לכתוב “וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם” החוזר בתורה שלוש פעמים בהקשר של יום הכיפורים (ויקרא טז, לא; כג, לב; במדבר כט, ז). פרשנות זו עולה בקנה אחד עם התקבולת שבדברי הנביא “לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ / עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע…” (ישעיהו נח, ג).
המילה תַּעֲנִית עצמה מצויה במקרא פעם אחת בלבד – בלשונו של עזרא הסופר: “וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי” (עזרא ט, ה). המילה מתועדת מעט במגילות מדבר יהודה ורוֹוחת מאוד בספרות חז”ל. כן היא עומדת ביסודם של שמות שני חיבורים חשובים – ‘מגילת תענית’ מימי הבית השני ו’מסכת תענית’ שבמשנה (וכך גם בתוספתא ובתלמודים). איש הלשון אבא בנדויד מדגים את המעבר מ’צום’ בלשון המקרא ל’תענית’ בלשון חז”ל בדברי המדרש על הכתוב “וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם…” (מלכים א כא, כז) – “וכמה נתענה? אם היה רגיל לאכול בשלש שעות אוכל בשש, ואם היה רגיל לאכול בשש אוכל בתשע” (פסיקתא דרב כהנא כד, ירושלמי סנהדרין י:ב, כח ע”ב).
בלשוננו היום רגילה המילה ‘צום’, והיא מציינת הימנעות מאכילה ושתייה הן בהקשרים דתיים (‘צום י”ז בתמוז’, ‘צום רמדאן’) הן בהקשרים אחרים כגון צום לפני בדיקה רפואית. המילה ‘תענית’ נדירה וספרותית יותר ולרוב היא משמשת בהקשרים דתיים – בייחוד בצירופים ‘תענית אסתר’ (לעומת ‘צום גדליה’), ‘תענית דיבור’, ‘תענית חלום’ ו’תענית בכורות’.
