בלי ומבלי
מילת השלילה בְּלִי משמשת בלשוננו כבר בתנ”ך. היא קרובה למילים בַּל ובִלְתִּי, ואת שלושתן מקובל לקשור לשורש בל”י המציין השחתה וכיליון (בָּלָה, בְּלָיָה).
בְּלִי היא ביסודה שם עצם (כמו דְּלִי, פְּרִי) ומשמעה כנראה בְּלָיָה: “וְאַתָּה חָשַׁקְתָּ נַפְשִׁי מִשַּׁחַת בְּלִי” (ישעיהו לח, יז), כלומר מן השחת (=שְׁאוֹל) שבני אדם בלים בה. יש הסוברים כי המילה בְּלִי נושאת את המשמעות בְּלָיָה גם בכתוב “יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ” (תהלים עב, ז), כלומר עד אשר יבלה הירח ויכלה.
אך גם בתנ”ך השימוש הרגיל במילה בְּלִי הוא להבעת שלילה והיעדר כבלשון ימינו. היא שוללת בעיקר שמות עצם: ‘בלי מים’, ‘בלי כסף’, ‘בלי דעת’ ועוד, אך יש שהיא שוללת פעלים, למשל: “בְּלִי יָבוֹא” (ישעיהו לב, י), “בְּלִי יַעֲשֶׂה קֶּמַח” (הושע ח, ז).
לצד בְּלִי אנו מוצאים בתנ”ך את המילה מִבְּלִי באותה משמעות. למשל: “נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר” (ירמיהו ט, יא), “הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח” (איוב ו, ו), וכנגד “עָרוֹם הִלְּכוּ בְּלִי לְבוּשׁ” (איוב כד, י) אנו מוצאים “אִם אֶרְאֶה אוֹבֵד מִבְּלִי לְבוּשׁ, וְאֵין כְּסוּת לָאֶבְיוֹן” (לא, יט).
אף ששתי הצורות בְּלִי ומִבְּלִי משמשות בתנ”ך באותה משמעות, מתקני לשון רבים מעדיפים את הצורה בְּלִי בהיותה הצורה היסודית הפשוטה, לעומת מִבְּלִי שיש בה גיבוב שלא לצורך (דווקא בשל הגיבוב הזה יש התופסים את מִבְּלִי כצורה הגבוהה יותר, כפי שנתפסות לעתים המיליות ‘באם’ ו’בכדי’).
יש המבקשים להגביל את השימוש במילה מִבְּלִי להקשרים שיש בהם סיבה, כפי שהיא משמשת בחלק מהיקרויותיה בתנ”ך (מ’ הסיבה + בְּלִי). למשל: “הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?” (שמות יד, יא), וכפירוש רש”י: “מחמת חסרון קברים”, כלומר מִבְּלִי = ‘משום שאין’. כך גם באיוב (כד, ח): “וּמִבְּלִי מַחְסֶה חִבְּקוּ צוּר” – מכיוון שלא הייתה להם קורת גג, נחבאו בנקיקי הסלע.
מכל מקום בלשון ימינו לא תמיד מתאימה המילה מִבְּלִי. בשלילת שמות עצם משמשת רק בְּלִי, למשל: ‘תה בלי סוכר’, ‘סלט בלי מלח’ (בהקשרים אלו אפשר להמיר את בְּלִי בביטויים בְּלֹא, לְלֹא).
החפיפה בשימושי המילים בְּלִי ומִבְּלִי קיימת בעיקר לפני שמות פועל ופסוקיות: בלי להפריע / מבלי להפריע; בלי שהתבקשו / מבלי שהתבקשו.
המבנים ‘בלי + שם פועל’ ו’מבלי + שם פועל’ מתועדים למן ספרות ימי הביניים. גם המבנים ‘בלי ש’ ו’מבלי ש’ מצויים שניהם בלשון ימי הביניים, ול’מבלי ש’ אף יש יסוד במגילת קהלת: “גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף” (ג, יא).
חלק מן התשובה מבוסס על “רגע של עברית” מאת צופי שקלים.
