לְהַחְזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ

‘להחזיר עטרה ליושנה’ פירושו להשיב דבר, כגון מנהג שנזנח, אל המעמד המכובד שהיה לו פעם. הביטוי רווח לציון השבת נוהג הלכתי שרווח בעבר.

מקור הביטוי בתלמוד הבבלי: “דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה?  שהחזירו עטרה ליושנה” (יומא סט ע”ב).

עֲטָרָה היא כתר, נזר: “צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ…” (שיר השירים ג, יא). בהשאלה המילה משמשת במשמעות ‘כבוד’, ‘תפארת’: “כְּבוֹדִי מֵעָלַי הִפְשִׁיט, וַיָּסַר עֲטֶרֶת רֹאשִׁי” (איוב יט, ט), “עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים, וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם” (משלי יז, ו).

ואכן בתלמוד הירושלמי כתוב: “למה נקראו אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו את הגדולה ליושנה” (מגילה ג:ו, עד ע”ג; ברכות ז:ג, יא ע”ג). בהמשך מוסבר מה עשו אנשי כנסת הגדולה, ומן ההקשר עולה שהכוונה לעטרה ולגדולה של הקב”ה, שכן הם החזירו את השימוש בכינויי הכבוד שלו: “אתא [בָּא] משה. אמר: ‘האל הגדול הגבור והנורא’ (דברים י, יז). אתא [בא] ירמיה ואמר: ‘נכרים מקרקרין בהיכלו. איה נוראותיו?’ לא אמר ‘נורא’ (ירמיהו לב, יח). אתא [בא] דניאל, אמר: ‘נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו?’ לא אמר ‘גבור’ (דניאל ט, ד). אתו אינהו [באו הם, כלומר אנשי כנסת הגדולה] ואמרו: ‘אדרבה! זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו – שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות”. ואכן בספר נחמיה  כתוב: “הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא” (ט, לב; נחמיה נחשב לאחד מאנשי כנסת הגדולה).

השימוש במילה עֲטָרָה במשמעות של כבוד ותפארת מוכר גם מתיאורי החורבן באיכה: “שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ, נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ. נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ” (ה, טו–טז). כיום הביטוי “נפלה עטרת ראשנו” משמש להבעת אבל על מותו של אדם חשוב – רב, ראש משפחה וכדומה.