ו/או
הרצף ו/או שכיח מאוד בלשון המשפטית, כגון “כל שינוי ו/או תוספת שהשוכר רוצה לבצע בדירה טעונים הסכמה מפורשת של המשכיר”, “ביטוח צד שלישי יכסה נזק לגופו ו/או לרכושו של כל אדם”. שימוש לשון זה אף חדר ללשון הכללית, כגון “מתכון לפשטידת ברוקולי ו/או כרובית”.
האקדמיה ממעטת לעסוק בענייני ניסוח ולא דנה בשאלת ו/או, ואולם רבים מסתייגים משימוש זה – משפטנים ואנשי לשון כאחד.
ראשית נציין כי הלוכסן אינו חלק ממערכת סימני הפיסוק הרגילה בכתיבה העברית. שימושו הרווח הוא בתפקיד ‘או’, והוא נפוץ במודעות דרושים, למשל: ‘דרוש/ה איש/אשת מכירות’. שלא כסימני פיסוק אחרים המדריכים את הקורא בחלוקת המשפט ובדרך קריאתו, הלוכסן מייצג מילה. טקסט שיש בו לוכסן אינו יכול להיקרא (בקול) כפי שהוא, ויש לתרגמו ל”לשון בני אדם”: ‘דרוש איש מכירות או דרושה אשת מכירות’. גם ברצף ו/או (מילולית “וְ או או”) הלוכסן מורה על קריאה כפולה של המשפט, למשל: ‘הביטוח יכסה נזק לגופו או לרכושו של כל אדם או לגופו ולרכושו גם יחד’.
שנית הרצף ו/או, שבו ו’ החיבור מנותקת מהמשך המשפט ומילית הברֵירה ‘או’ מנותקת מראשיתו, חורג משימושן הרגיל של מיליות הקישור, שתפקידן לקשר בין מה שלפניהן למה שאחריהן. יתרה מזו, מבחינה גרפית מילית בת אות אחת – דוגמת ו’ החיבור – אמורה להיכתב עם המילה שאחריה, וחיבור זה אף משפיע לא פעם על ההגייה (למשל ו’ לפני בומ”ף או שווא נהגית בשורוק – וּ, ואות בכ”פ במילה שאחרי הו’ נהגית רפה).
מבחינה לוגית במקרים רבים אין כל צורך ברצף ו/או. כפי שכתבה שושנה בהט, אם למעסיק כלשהו דרוש פקיד דובר אנגלית או צרפתית, אין צורך לכתוב ו/או כדי להבין שאין למעסיק התנגדות לפקיד הדובר אנגלית וצרפתית גם יחד. כך גם בדוגמאות שלעיל: “כל שינוי ו/או תוספת שהשוכר רוצה לבצע בדירה” – די באחת משתי המילים ‘ו’ או ‘או’ כדי להביע בדיוק את אותו הרעיון. “ביטוח צד שלישי יכסה נזק לגופו ו/או לרכושו של כל אדם” – די בו’ החיבור: “…יכסה נזק לגופו ולרכושו של כל אדם”, וניסוח זה אף מדויק יותר (הרי אם נגרם נזק גם לגוף וגם לרכוש, הביטוח אמור לכסות את שניהם ולא רק אחד מהם).
ההפרזה בשימוש הלשון ו/או מוליכה גם לניסוחים לא הגיוניים בעליל, כגון “במקרה של פיגור בתשלום שכר הדירה ו/או חלק ממנו ישלם השוכר למשכיר פיצויים קבועים ומוסכמים מראש”. מכיוון שאי אפשר לשלם את שכר הדירה וגם חלק ממנו ברור שהכוונה כאן ל’או’ בלבד.
נראה שבלשון המשפטית ננקט שימוש לשון זה כדי להתגונן מטענות אפשריות כי צירוף נסיבות כלשהו לא הובא בחשבון, כאמור לרוב שלא לצורך. בוודאי רצוי להימנע מו/או בהקשרים אחרים. במקום שאין די באחת משתי המיליות – ‘ו’ או ‘או’ – אפשר לנקוט ניסוח מפורש. למשל במקום “מתכון לפשטידת ברוקולי ו/או כרובית” אפשר “מתכון לפשטידת ברוקולי או כרובית או שילוב של השניים”.
