סינר או סינור?
עד היום יש המתלבטים מה הצורה הנכונה – סינר או סינור. האקדמיה נדרשה לשאלה זו, וקבעה כי הצורה התקנית היא סִינָר.
המילה סינר נזכרת במשנה: “האישה החוגרת בסינר בין מלפניה ובין מלאחריה” (שבת י, ד), ופירושה יריעת בד המשתלשלת מן המותניים מטה ונקשרת לגוף ברצועות. מרביתם של כתבי היד המנוקדים ושל מסורות הקריאה במשנה מוסרים את הצורה סֵינָר – בקמץ לאחר הנו”ן ולא בחולם.
הסינר מזדמן גם בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי וכן בספרות המאוחרת יותר, ובכל כתבי היד והדפוסים של המקורות האלה המילה נכתבת בלי וי”ו לאחר הנו”ן. כתיב זה הוא עדות נאמנת שהמילה לא הייתה הגויה בתנועת חולם בהברה האחרונה.
מקור המילה סינר איננו ברור. יש הסבורים שהיא נשאלה מן היוונית: ζωνάριον (בתעתיק לאותיות לטיניות zonarion), והינה גם במקבילה היוונית יש תנועת a אחרי הנו”ן.
את הכתיב סינור בווי”ו מצאנו לראשונה בכתבי מנדלי מוכר ספרים מסוף המאה התשע־עשרה, ומאוחר יותר רווח כתיב זה בכתיבתם של סופרים אחרים. מקצת המילונים של העברית החדשה מביאים לצד הצורה סינר גם את הצורה בחולם – סינור, ויש אף שהבחינו הבחנת משמעות בין שתי הצורות.
לא ברור מקור צמיחתה של ההגייה בחולם, העומדת כנגד כל המקורות הכתובים הקודמים. אפשר שהיא נוצרה בהשראת מילים כמו צינור וכינור. משקל המילה סינר נדיר בעברית, ולכן ייתכן שנוח היה להלבישה במשקל מוכר יותר.
ומה אשר לניקודה של ההברה הראשונה? שאלת הצירי תחת הסמ”ך שבמקורות המנוקדים של המשנה לא נתחוורה עדיין, ומכל מקום בעברית החדשה רווחת ההגייה בחיריק. ועדת הדקדוק של האקדמיה הכריעה לנקד בחיריק מלא – סִינָר (ולא סִנָּר כפי שניקדו חלק מן המנקדים, בהשראת מילים דומות כגון כִּכָּר, עִקָּר).
מכיוון שאין דעתה של האקדמיה נוחה מצורות כפולות, לא הועמדה ההגייה החלופית סינור לצד סינר, וכך נקבעה ההגייה סִינָר כהגייה התקנית הבלעדית.
