סוגיות בעברית

כאן תמצאו דיונים קצרים בסוגיות מגוונות בלשוננו – חלקם מבוססים על תשובות שניתנו לפונים במהלך השנים וחלקם נכתבו במיוחד למדור זה.

עורכת המדור: תמר קציר

אותיות מנצפ"ך

בא"ב הקדום – הן כתב דעץ, הן הכתב הארמי של תקופת הבית הראשון – אין אותיות "סופיות", כלומר אין כפל צורות לאותיות מנצפ"ך. צורתן המקורית של אותיות נצפ"ך היא דווקא הצורה שבה הקו נמשך כלפי מטה: ן, ץ, ף, ך. צורת אות זו נקראת 'פשוטה' (כלומר ישרה, בדומה ליד פשוטה, ההפך מיד כפופה). מצורות אלו…
המשך קריאה נעימה >>

שאלות ותשובות

אי־הבנה, תת־קבוצה – זכר או נקבה?

אנו נשאלים לעיתים קרובות על מינם הדקדוקי של צירופים דוגמת אי־הבנה, אי־הסכמה, תת־קבוצה, דו־משמעות. צירופים אלו אינם צירופי סמיכות אלא צירופי תחילית ושם. מכיוון שתחיליות כגון אי־, תת־, דו־ אינן מילים עצמאיות – אין להן מין דקדוקי משלהן. מינו של הצירוף נקבע אפוא על פי שם העצם: אי־הבנה מצערת, אי־צדק משווע; דו־משמעות תחבירית, דו־שיח מעניין; תת־קבוצה…
המשך קריאה נעימה >>

איך מפסקים רשימות?

רבים מתלבטים כיצד לפסק רשימות שבהן כל סעיף בא בשורה נפרדת. האקדמיה לא קבעה כללים בעניין זה. ההחלטה איך לפסק נתונה אפוא לשיקול דעתו של הכותב או העורך לפי העניין ולפי סגנונו. בפועל יש שלוש אפשרויות: א. אי־שימוש בסימני פיסוק בכלל דרך זו מתאימה בעיקר לפריטים קצרים ולרשימה העומדת בפני עצמה ואינה חלק מטקסט רחב…
המשך קריאה נעימה >>

איך פונים לקבוצה שרובה נשים

בשנים האחרונות אנשים ונשים רבים מרגישים חוסר נוחות לפנות לקבוצה שרובה נשים בלשון זכר. עוד יש המנסים (ומנסות) להקפיד על שימוש שוויוני בלשון זכר ונקבה וכותבים או אומרים שתי צורות בכל פעם – בהשראת "he or she" באנגלית, אך מתעייפים עד מהרה (באנגלית יש מעט צורות כפולות שכאלה ואילו בעברית יש רבות). יש הנוקטות (והנוקטים)…
המשך קריאה נעימה >>

בארבע עיניים – זוגי בתפקיד ריבוי

מסתבר שבמצב קדום של העברית היו לכל שם עצם צורת יחיד, צורת זוגי וצורת רבים (מצב זה קיים עד היום בערבית). בחלוף הזמן חדלה צורת הזוגי הסדירה לשמש, וברוב השמות נותרו רק צורת היחיד וצורת הרבים. ואולם בכמה שמות, בעיקר באיברי הגוף הזוגיים, נעלמה מן השימוש דווקא צורת הרבים ואילו צורת הזוגי קיבלה גם משמעות…
המשך קריאה נעימה >>

בּוֹאִי כַלָּה או בּוֹאִי כַּלָּה – על ריפוי בגדכפ"ת בראש מילה

נשאלנו מדוע יש האומרים "בּוֹאִי כַלָּה" בלי דגש קל בכ"ף, אף שידוע כי אותיות בגדכפ"ת בראש מילה דגושות בדגש קל (בהגייה הישראלית בימינו הדבר נוגע רק לאותיות בכ"פ). אכן הכלל הבסיסי הוא שאותיות בגדכפ"ת בראש מילה דגושות. כלל זה משתלשל עוד מניקוד המקרא, כגון "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים". ואולם במקרא נמצא גם מקרים רבים שבהם אותיות בגדכפ"ת…
המשך קריאה נעימה >>

בינלאומי ויומיומי או בין־לאומי ויום־יומי?

האם נכתוב יום־יומי או יומיומי, בין־לאומי או בינלאומי, מדזווית או מד זווית? האקדמיה ממליצה על כתיבה של צירופים כגון אלו בשתי תיבות. וכך נאמר בהחלטת האקדמיה משנת תשי"ח (1958), שיוחדה לצירופים בעלי תחיליות: "שמות המורכבים ממילת־יחס ושֵם, כגון 'בין־לאומי', 'על־מפלגתי', 'תת־קרקעי', נכתבות בשתי תיבות ומקף ביניהן".[1] מה הסיבה להמלצה זו? נתבונן במילים האלה:…
המשך קריאה נעימה >>

בְּכַרְמִיאֵל – בכ"פ בראש שמות עבריים לאחר אותיות וכל"ב

כידוע בראש המילה אותיות בכ"פ דגושות בדגש קל, כלומר נהגות בביצוע סותם. למשל: בַּית, כָּך, פָּנים. אבל אם באה לפני המילה אחת מאותיות השימוש – ו' החיבור או מיליות היחס כְּ, לְ, בְּ – חל שינוי בהגייה והן נהגות בביצוע חוכך: וּבַיִת בבי"ת רפה; בְּכָךְ בכ"ף רפה, לְפָנִים בפ"א רפה. דין השמות העבריים – שמות מקומות…
המשך קריאה נעימה >>

בְּתופים וּבִמחולות – חזרה על מילת היחס

בדרך כלל רצוי לחזור על מילת היחס, אך בהחלט יש מקום לשיקול דעתו של הכותב ולנתונים כמו אורך המשפט ומידת הקרבה בין השמות.
המשך קריאה נעימה >>

גָּדֵל או גּוֹדֵל? יָשֵׁן או יוֹשֵׁן?

הפעלים גדל וישן שייכים לבניין קל. בבניין זה יש שלושה משקלים, והם ניכרים – כיום – בעיקר בצורת הבינוני (ההווה). המשקל הרווח הוא משקל פָּעַל (כָּתַב, אָכַל). בצורות הבינוני פּוֹעֵל, כגון כּוֹתֵב, אוֹכֵל. משקל אחר הוא משקל פָּעֵל, כגון דָּבֵק, חָפֵץ; צורות אלו משמשות בימינו בעיקר לבינוני, אך בלשון המקרא הן משמשות גם לזמן עבר. המשקל השלישי והנדיר מאוד הוא משקל…
המשך קריאה נעימה >>

דוגמה או דוגמא?

הסיומת הארמית ־ָא היא במקורה תווית יידוע הנוספת למילה (מקבילה לה"א הידיעה): כך למשל מַלְכָּא פירושו הַמֶּלֶךְ, עָלְמָא פירושו הָעוֹלָם. בספרות חז"ל רווחים שמות כגון עסקא (או עיסקא), עובדא, פיסקא במין זכר, ואולם הסיומת ־ָא נעשתה חלק בלתי נפרד מהם והיא באה גם כשהשמות אינם מיודעים. מכאן שבארמית 'עסקא' הוא 'עסק' או 'העסק', ו'עובדא' –…
המשך קריאה נעימה >>

דתית או דתייה – סיומת ־ִית לעומת סיומת ־ִיָּה

מבחינה דקדוקית אין כלל מחייב בבחירת סיומת הנקבה – ומכאן ששתי הסיומות כשרות: דתית וגם דתייה. בימינו מקובלת הבחנה ולפיה בהקשר של תואר מובהק, במיוחד כשאינו מוסב אל אדם, אומרים דתית, כגון 'שכונה דתית', 'אוכלוסייה דתית', 'השקפה דתית'. ואילו כאשר שם התואר מוסב אל אדם ממין נקבה משמשת הצורה דתייה, כגון 'אישה דתייה' (לצד 'אישה דתית'), ובעיקר…
המשך קריאה נעימה >>

הגיית הצירי המלא

הצירי המלא – כלומר צירי שאחריו יו"ד, כגון במילים בֵּיצָה, הֵישִׁיר, בְּנֵי (ישראל) – נהגה בפי חלק מדוברי העברית ey. מקורו של הצירי המלא בדו־תנועה (דיפתונג) ay, וכבר בתקופה קדומה הפכה דו־תנועה זו לתנועת e, והיו"ד שייצגה במקור עיצור נשתמרה בכתב ואינה אלא אם קריאה. במהלך הדורות שבהם לא שימשה העברית בדיבור חי התפתחו כמה מסורות…
המשך קריאה נעימה >>

היו"ד בפעלים מגזרת ל"י

את נראית מצוין. נהניתי מן הסרט. הכניסה מותנית בהצגת כרטיס. איפה החנית את המכונית? מה המשותף לפעלים במשפטים האלה? בכולם האות האחרונה של השורש (ל' הפועל) היא יו"ד, ובכולם היו"ד הזאת נכתבת אף על פי שאין שומעים תנועת i. כך נבחין למשל בין "בעיה מובנת" ל"בעיה מובנית". הראשונה קשורה לפועל 'הבין' (בעיה מוּבֶנֶת), והשנייה לפועל…
המשך קריאה נעימה >>

הִכּיר ומַגיע, הֵבין ומֵביא

דוברים רבים אינם בטוחים בהגייה הנכונה של הפעלים שהובאו בכותרת ושל פעלים אחרים הדומים להם. המשותף לפעלים אלו שהם שייכים לבניין הִפעיל והשורש שלהם אינו "שלם". אך בכל זאת יש ביניהם הבדל הנעוץ בשורש. הפעלים האלה שייכים למעשה לשתי קבוצות: הקבוצה האחת היא של פעלים שאות השורש הראשונה שלהם היא נו"ן (גזרת פ"נ). כך הוא…
המשך קריאה נעימה >>

הן יִהְיוּ או הן תִּהְיֶינָה – נוכחות ונסתרות בעתיד ובציווי

הצורות המיוחדות לנקבה רבות בעתיד ובציווי – בסיומת ־נָה – היו סדירות בלשון המקרא הקלסית – בתורה ובנביאים, למשל "וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם" (מלכים ב ב, כד). בספרי המקרא מתקופת הבית השני כבר יש עדויות לשימוש בצורת הזכר כשהכוונה לנקבות, למשל במגילת אסתר (א, כ): "וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן". בלשון חכמים צורת…
המשך קריאה נעימה >>

העם החליט או העם החליטו – התאם לשמות קיבוציים

בלשוננו היום רגילים להתאים את הפועל למין הדקדוקי של השם גם כאשר שם זה מציין קבוצה. אנחנו נוהגים לומר 'מועצת התלמידים פעלה', 'הקהל התכנס', 'הציבור יכריע', 'העם החליט' וכדומה. אך אין בהרגל זה כדי לפסול התאם לתוכן המגולם בשם הקיבוצי, היינו שימוש בפועל בצורת רבים. דרך זו רווחת במקרא ובספרות חז"ל. למשל: "עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל…
המשך קריאה נעימה >>

הפוך על הפוך – על הפכים בלשון

לעיתים קרובות פונים אלינו בשאלות על הֲפָכִים. מה ההפך של הַשְׁרָאָה? מה ההפך של אָסוֹן? ומה ההפך של הֶפֶךְ? מקצת הפניות בנושא מגיעות בעקבות מטלות לימודים. לדוגמה: תלמיד כיתה ב' כתב במבחן שההפך של חָזַר הוא נִשְׁאַר, ואילו המורה טענה שהתשובה הנכונה היא הָלַךְ. הורי התלמיד פנו אל האקדמיה וביקשו לדעת מי צודק. על פי רוב…
המשך קריאה נעימה >>

הפיסוק וכללי הפיסוק

סימני הפיסוק הנוהגים בכתיבה העברית בימינו הם אותם הסימנים המשמשים בלשונות אירופה. סימנים אלו החלו לשמש את כותבי העברית בימי הביניים, ובעיקר למן המצאת הדפוס. בטקסטים עבריים בני התקופה אפשר למצוא סימנים כגון נקודה, נקודתיים אנכיות ומאוחר יותר גם פסיק, אך לָרוב הפיסוק חלקי מאוד ולא שיטתי. ניצנים לשימוש משוכלל במגוון סימני הפיסוק עולים בטקסטים…
המשך קריאה נעימה >>

ו' אחת או שתיים?

נשאלנו אם את המילה 'ועדה' יש לכתוב בווי"ו אחת או בשתיים. על פי כללי הכתיב חסר הניקוד כופלים וי"ו עיצורית כאשר היא באה באמצע המילה. למשל: תקווה, אווז, סתוונית. לעומת זאת בראש מילה וי"ו עיצורית אינה נכפלת: ורד, ועדה, וילון, וידוי, ותיק. אך שימו לב: לאחר אותיות השימוש מש"ה, כל"ב כופלים את הווי"ו – כדינה של וי"ו עיצורית באמצע…
המשך קריאה נעימה >>

ו' ההיפוך

שתי צורות הפועל המרכזיות בעברית לדורותיה הן אלו: (א) זו שהגופים מצוינים בסופה: לבשתי, לבשנו, לבשתם וכו'; (ב) זו שהגופים מצוינים בתחילתה:  אלבש, תלבש, ילבש, נלבש. את האחת – המכוּנה קָטַל – אנו נוהגים לזהות עם העבר, ואת האחרת – המכוּנה יקטול – עם העתיד. ואולם אף בעברית ימינו – ולבטח בעברית המקרא – הזיהוי…
המשך קריאה נעימה >>

ו' החיבור במספרים

רוב שמות המספר בלשוננו מורכבים מכמה מילים המייצגות את הספרות השונות של המספר – יחידות, עשרות, מאות וכן הלאה. נשאלנו מה דינה של ו' החיבור במספרים אלו. בלשון המקורות יש תמיד ו' לפני האיבר האחרון, למשל: "וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים" (בראשית נ, כב), "בְּנֵי פַרְעֹשׁ אַלְפַּיִם מֵאָה שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם" (עזרא ב, ג), "שש מאות…
המשך קריאה נעימה >>

ו' החיבור לאחר פסיק ולאחר נקודה

לעיתים קרובות אנו נשאלים אם ו' החיבור יכולה לבוא לאחר פסיק או נקודה. התשובה העקרונית היא חיובית. להלן פירוט הדברים. ו' החיבור לאחר פסיק ו' החיבור יכולה לבוא אחרי פסיק כאשר היא פותחת משפט עצמאי (בעל נושא ונשוא). לדוגמה: אורי יצא לחופשה מהנה בצפון, ומיכל הצטרפה אליו כעבור יומיים. למעשה יש כאן משפט אחד שנוצר מחיבורם של…
המשך קריאה נעימה >>

חקלַאי וחקלָאִי – על הסיומות ־ַאי ו־אִי

איך נכון לומר: חקלַאי או חקלָאִי? עיתונַאי או עיתונָאִי? הסיומות ־ַאי ו־אִי משמשות שתיהן בלשוננו – אך לא באותו תפקיד. הסיומת ־ַאי בפתח מציינת בעל מקצוע או עיסוק: חַקְלַאי, עיתונַאי, בַּנקַאי, פִּרְסוּמַאי, טכנַאי, הנדסַאי, עתודַאי, מתמטיקַאי, חשמַלַּאי, טוּרַאי, מוזיקַאי, כימַאי. לעומת זאת הסיומת ־אִי בחיריק עשויה לציין שם תואר הקשור למקצוע או לעיסוק: ציוד חקלָאִי, סיקור…
המשך קריאה נעימה >>

חרדים וחרדיים, חילונים וחילוניים – סיומת ־ִים לעומת סיומת ־ִיִּים

כינויי הייחוס לעמים (כגון יהודי, צרפתי, סיני) ועוד כמה מילים המציינות קבוצות שייכות (כמו חרדי) יכולים לשמש הן שמות תואר הן שמות עצם. תפקידם כשם עצם יכול לבוא לידי ביטוי רק כשמדובר בבני אדם, למשל 'חרדי חיכה לאוטובוס בתחנה' או 'צרפתי נכנס לבית הקפה'. ריבוי מילים אלו כשמות עצם הוא ביו"ד אחת: יהודים, צרפתים, סינים, חרדים.…
המשך קריאה נעימה >>

שאלות ותשובות

ט' ות' במילים לועזיות

רבים מתלבטים מתי לכתוב ט"ית ומתי לכתוב תי"ו במילים לועזיות שונות. בדרך כלל ההגה t במילים לועזיות נכתב באות טי"ת, למשל היסטוריה, טלפון. מן הכלל הזה יוצאות מילים לועזיות בין־לאומיות שמקורן ביוונית ובשפה זו הן נכתבות באות θ (תֵטָה). האות θ מייצגת הגה הנשמע כמו th במילים think, thank. ואומנם גלגולה של האות θ בכתיב באנגלית הוא th,…
המשך קריאה נעימה >>

טען והטעין

שאלת לשון שחוזרת ועולה במציאות ימינו היא אם צריך לטעון את הטלפון הנייד (בעזרת מַטְעֵן) או להטעינו. השאלה הזאת נשאלת לא רק על טלפונים ניידים, אלא גם על תוכנוֹת ועל מִטענים רגילים: האם לטעון את המִטען על המשאית (בבניין קל) או להטעין אותו (בבניין הפעיל)? נֹאמר כבר כאן שבמילוני האקדמיה יש העדפה מובהקת לצורות מבניין קל…
המשך קריאה נעימה >>

יושב הראש או היושב ראש?

שאלה שמתלבטים בה רבים היא מה דרך היידוע של הצירוף יושב ראש. בעבר נהגו ללמד כי אין לראות בו צירוף סמיכות, שכן המילה 'ראש' היא תיאור הפועל: 'יושב ראש' הוא 'היושב בראש' או 'היושב ראשונה', ולכן צריך לומר 'היושב ראש', 'יושבים ראש' וכדומה. ואולם ברבות השנים נתפס צירוף זה כצירוף סמיכות, והחלו לומר יותר ויותר…
המשך קריאה נעימה >>

יחיד של רבים – ילדם או ילדיהם?

בהזמנה לערב הורים נכתב: "ההורים מתבקשים לשוחח עם ילדם לקראת המפגש". את המשפט הזה אפשר לנסח גם כך: "ההורים מתבקשים לשוחח עם ילדיהם לקראת המפגש". לכל אחד מן הניסוחים היגיון משלו: בניסוח הראשון באה לידי ביטוי העובדה שמדובר בילד אחד לכל הורה (או זוג הורים), ובניסוח השני באה לידי ביטוי העובדה שבסך הכול מדובר בילדים…
המשך קריאה נעימה >>

יַלְדָּה–יְלָדוֹת, שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – על צורות הרבים של משקלי פַּעְלָה, פִּעְלָה

המילים יַלְדָּה ושִׂמְלָה הן שתיים משמות עצם רבים השקולים במשקלים־אחים: יַלְדָּה במשקל פַּעְלָה ושִׂמְלָה במשקל פִּעְלָה. מלבד ההבדל בתנועתם הראשונה – פתח וחיריק – זהים שני המשקלים האלה בכול וידועים בנטיית רבים קשה במקצת: צורת הרבים של יַלְדָּה היא יְלָדוֹת ושל שִׂמְלָה – שְׂמָלוֹת, כלומר צורת הרבים של המשקלים פַּעְלָה, פִּעְלָה היא פְּעָלוֹת; כך כמעט…
המשך קריאה נעימה >>

ישנתי או הייתי ישן? על המבנה היה + בינוני

אנו נשאלים על המבנה היה + בינוני (פועל בזמן הווה), כגון 'הייתי יָשֵׁן', 'היינו נפגשים' – מה מקורו של מבנה זה ומתי מקובל להשתמש בו? יש מי שהמבנה הזה נשמע לו מתורגם (למשל השפעה של צורות past progressive באנגלית), ואולם מדובר בניסוח עברי מקורי הרגיל כבר בעברית הקלסית. יסודו במקרא, ועיקר תיעודו בספרות חז"ל. ואלו…
המשך קריאה נעימה >>

כמה מילים יש בשפה העברית

שאלת מספר המילים בשפה כלשהי בכלל ובשפה העברית בפרט היא שאלה בעייתית מאוד, ואין לה תשובה מוחלטת. מדוע? לשאלה הזאת נלווֹת שאלות אחרות, החשובות לא פחות ממנה. נעמוד כאן בקצרה על שתיים מהן: הראשונה – מתי נחשבת מילה כלשהי למילה "עברית"? השנייה – כיצד מציגים את המילים במילון? אשר לשאלה הראשונה: האם מילים כמו טֵלֵפוֹן…
המשך קריאה נעימה >>

לשאלת תעתיקם של שמות מדינות

א. תעתיק תנועת a לציון התנועה a באם הקריאה אל"ף בתעתיק מלועזית לעברית לא קבעה האקדמיה כלל מוחלט, ובמידה מסוימת השאירה את ההחלטה בידיו של המתעתק. בנוסח הסעיף בכללי התעתיק של האקדמיה נמנים כמה שיקולים שעל המתעתק להביאם בחשבון: (א) אורך השם; (ב) שיבושים אפשריים בקריאת השם בהיעדר אם הקריאה אל"ף; (ג) אם יש לשם…
המשך קריאה נעימה >>

מה בין משקל הַפְעָלָה למשקל אַפְעָלָה

משקל הַפְעָלָה הוא שם הפעולה של בניין הפעיל. לצידו יש שמות במשקל אַפְעָלָה. מעט שמות במשקל זה מצויים בלשון חז"ל – אולי בהשפעת שם הפעולה המקביל בארמית (של בניין אַפְעֵל). בלשון חז"ל לא היה שום הבדל משמעות בין הצורות באל"ף לצורות בה"א, והן משקפות לעיתים טיפוסי לשון שונים. לדוגמה, הצורה הבדלה אופיינית לעברית כפי שהיא…
המשך קריאה נעימה >>

מהי המילה הארוכה בעברית

כדי לענות על השאלה מהי המילה הארוכה ביותר בעברית יש להגדיר למה מתכוונים כשאומרים 'מילה'. אם הכוונה לכל רצף של אותיות הכתובות בלי רווח ביניהן והנושאות יחד משמעות מסוימת, אזי יש בעברית מילים ארוכות למדי, כגון וכשבזרועותיהם, ולכשתתמרמרנה. במילים אלו נוספו אותיות שימוש בראש המילה היסודית וצורני נטייה (צורן הרבים וכינוי השייכות) בסופה. בשפות אחרות (אנגלית…
המשך קריאה נעימה >>

שאלות ותשובות

מיהו או מי הוא? מהו או מה הוא?

רבים מתלבטים אם לכתוב צירופים דוגמת 'מי הוא' ו'מה הוא' בתיבה אחת או בשתיים. תשובתנו היא ששתי הדרכים כשרות, אך במקרים שיש חשש לאי־הבנה נעדיף את הכתיב בתיבות נפרדות (למשל כאשר התיבה 'מהם' יכולה להתפרש 'מֵהֶם'). בכתיבה בתיבה אחת משמיטים את האל"ף הסופית: מהו, מיהי וכיו"ב (כך גם 'משהו', 'מישהו', 'כלשהו'). בעברית לדורותיה צירופי מילים נכתבים…
המשך קריאה נעימה >>

מילים לועזיות – מתי להמיר בחלופות עבריות

שואלים אותנו לא פעם מדוע לא קבעה האקדמיה חלופות עבריות למילים 'טכנולוגיה', 'טלפון', 'טלוויזיה', 'אוטובוס' וכמובן 'אקדמיה'. כל מי שיעיין בשמות מילוני האקדמיה ימצא שמות לועזיים רבים: 'אלקטרוניקה', 'מטאורולוגיה', 'מתמטיקה', 'פסיכולוגיה', 'פיזיקה' ועוד. מונחים לועזיים לרוב ימצאו המעיינים גם בתוך המילונים עצמם. קשה להציב כלל או כללים מתי מניחים למונח הלועזי בלועזיותו ומתי מציעים לו…
המשך קריאה נעימה >>

מילים מתבלבלות

בעברית יש צמדים רבים של מילים דומות שהדוברים מתלבטים לא אחת מה ההבדל ביניהן. הצמדים האלה נחלקים לשתי קבוצות: רחוקים שהתקרבו וקרובים שהתרחקו.
המשך קריאה נעימה >>

מְכַּכֵב או מְכַכֵּב? – הגיית ב', כ' ופ' בפעלים גזורי שם

בצורה 'מככב' יש התנגשות בין המבנה הדקדוקי של המילה ובין הצלילים של שם העצם שממנו היא גזורה. מצד הדקדוק ההגייה התקנית היא מְכַכֵּב – הכ' הראשונה רפה (כמו מְכַוֵּן, מְכַפֵּר) והשנייה דגושה בדגש חזק (כמו מְסַכֵּם, מְעַכֵּל). אך בשם העצם כּוֹכָב המצב הפוך: הכ' הראשונה דגושה והשנייה רפה. מכאן ההגייה הרווחת "מְכַּכֵב" המשמרת את הצליל…
המשך קריאה נעימה >>

שאלות ותשובות

נטיית מילות היחס

כדי להבין את מערכת הנטייה של מילות היחס יש לומר כי מבחינה היסטורית רבות מהן התגלגלו משמות עצם. למשל מילת היחס אַחַר הייתה כנראה בתחילה שם עצם שמשמעו 'גַּב', 'צַד אחורי'. שמות עצם אחרים יצרו מילות יחס בהצטרפם אל מילת יחס יסודית יותר, כגון איברי גוף האדם: לְיַד, עַל יַד; לְרֶגֶל; לִפְנֵי, מִפְּנֵי (מן פָּנִים);…
המשך קריאה נעימה >>

ניקוד אותיות השימוש

אותיות השימוש מש"ה וכל"ב הן מיליות שנכתבות בתיבה אחת עם המילה שאחריהן. הן נחלקות לשתי קבוצות: אותיות מש"ה – מילת היחס מ', ש' הזיקה, ה' הידיעה. אותיות וכל"ב – ו' החיבור, מיליות היחס כ', ל', ב'. מש"ה אותיות מש"ה מנוקדות בדרך כלל בתנועה קטנה, ודגש חזק בא באות הראשונה של המילה שאחריהן. כאשר המילה פותחת…
המשך קריאה נעימה >>

נישואין ונישואים – על סיומת הרבים ־ִין

בלשוננו יש כמה צורות בריבוי הרווחות בעיקר בסיומת ־ִין (לצד מקבילותיהן בסיומת ־ִים). למשל: אירוסין, נישואין, גירושין, תימוכין, (יחסי) גומלין, וכן תוארי הפועל בעקיפין, לסירוגין. הסיומת ־ִין היא סיומת הרבים הרגילה בארמית, וממנה היא חדרה אל העברית. בעברית המקרא מזדמנות רק צורות מעטות בסיומת זו, כגון מִלִּין, חִטִּין (במקום מִלִּים, חִטִּים). לעומת זאת בלשון חז"ל…
המשך קריאה נעימה >>

סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת

במערכת השם העברית רוב צורות הרבים הן בעלות אחד משני צורני הריבוי – סיומת ־ִים וסיומת ־וֹת. הבחירה בין שתי הסיומות קשורה בתודעתנו בראש ובראשונה למין הדקדוקי של השם: סיומת ־ִים לשמות ממין זכר וסיומת ־וֹת לשמות ממין נקבה. ואכן, בשמות התואר אנו מוצאים היערכות סדירה וקבועה: זכר רבים – טובים, קשים, ירוקים; נקבה רבות…
המשך קריאה נעימה >>

סיומת נקבה לבעלות מקצוע וכדומה

לעיתים דוברי העברית מתלבטים מה צורת הנקבה של תפקיד, מקצוע, תואר, דרגה וכדומה הרגילים בלשוננו בצורת זכר. דרכה של העברית היא שצורת הנקבה נוצרת על ידי הוספת סיומת לצורת הזכר, שהיא לרוב צורת היסוד. ואלו שלוש סיומות הנקבה העומדות לרשותנו: ־ָה, כגון מֶלֶךְ–מַלְכָּה, קָצִין–קְצִינָה, שַׁגְרִיר–שַׁגְרִירָה, מַכָּר–מַכָּרָה, חָבֵר–חֲבֵרָה. סיומת הנקבה ־ָה מוכרת גם מנטיית הפועל, כגון…
המשך קריאה נעימה >>

עיקרי תורת הניקוד

הקדמה לימוד כללי הניקוד אינו פשוט לדוברי העברית בת זמננו. ואין פלא בדבר: מערכת הניקוד המשמשת אותנו אינה מותאמת להגייה הרגילה בפינו כיום, אלא להגייה שנהגה בטבריה במחצית השנייה של האלף הראשון לספירה. בהגייה זו נתקיימה הבחנה בין שבע תנועות, ואילו בעברית הישראלית של ימינו נוהגות חמש תנועות בלבד כבמסורת ההגייה הספרדית (ראו עוד המשך קריאה נעימה >>

על הניקוד

סימני הניקוד המשמשים אותנו היום הומצאו ושוכללו בהדרגה במחצית השנייה של האלף הראשון לסה"נ בטבריה, והם מכונים "הניקוד הטברני". מטרתם של ממציאי הניקוד ומפתחיו הייתה לשמר את מסורת ההגייה במקרא כפי שנָהגה בפיהם במשך מאות רבות של שנים. שתי בעיות עוררו את הצורך להמצאת הניקוד. הבעיה האחת מלווה את העברית למן הרגע שהחלה להיכתב: מראשיתו…
המשך קריאה נעימה >>

על מקף וקו מפריד

בכותרת של מודעה נכתב: "הכנס ה– 15 של עמותת 'משוחחים': שיתופי- פעולה-סיכוי או סיכון?" זו דוגמה לשימוש כושל בשני סימני פיסוק – מקף וקו מפריד – סימנים דומים שתפקידיהם הפוכים. המקף תפקידו לחבר, ואילו הקו המפריד תפקידו להפריד. מקף המקף קצר, אין רווח לפניו ואחריו, ומקומו המקובל בדפוסים בגובה השורה, למשל: שיתופי־פעולה. שמים מקף בעיקר בצירופים…
המשך קריאה נעימה >>

על ניקוד משקל פַּעְלָן

האקדמיה קבעה כי ניקודן הרגיל של מילים במשקל פַּעְלָן הוא בלא דגש חזק באות השנייה ובלא דגש קל (באות בגדכפ"ת) לאחר השווא: סַפְרָן, אַסְפָן. וזה הרקע להחלטה: בעבר, כפי שאפשר לראות במילונים ישנים ובספרי דקדוק, היו שהבחינו בין פעלן שאין בו דגש חזק בע' הפועל, כגון בַּכְיָן, שַׁמְרָן, ובין פעלן בדגש חזק בע' הפועל שקשרו…
המשך קריאה נעימה >>

על שימושים שונים של סימן הגרש

מקורו של סימן הגרש במערכת טעמי המקרא. בעברית החדשה תפקידו העיקרי הוא לסמן קיצור של מילה אחת, ומקומו קבוע – אחר האות האחרונה של המילה המקוצרת, למשל מס' (= מספר), עמ' (= עמוד). ואולם בכתיבה העברית יש לגרש גם שימושים אחרים. נראה כי המשותף להם הוא רצון הכותב לסייע לקורא בפיענוח רצף אותיות הזר לכתיבה…
המשך קריאה נעימה >>

עשרים שקל או עשרים שקלים?

בצירוף של שם עצם ושם המספר – עד המספר עשר שם העצם הנמנה בא בצורת הרבים, למשל 'שלושה שקלים' (ולא "שלושה שקל"), 'חמישה אחוזים' (ולא "חמישה אחוז"), 'תשעה אנשים', 'עשרה ימים'. מהמספר אחת עשרה ומעלה אפשר לנקוט את שם העצם הן ביחיד הן ברבים: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה" (דברים י, כב), 'עשרים שנה' או 'עשרים…
המשך קריאה נעימה >>

עתיד בתפקיד ציווי

בלשון ימינו רגילים להשתמש בצורות בזמן עתיד להבעת ציווי – כלומר להבעת פקודה או בקשה: "תַּעֲבִיר לי את המלח" (במקום הַעֲבֵר), "תִּשְׁתְּקוּ כבר!" (במקום שִׁתְקוּ) וכדומה. שאלת תקינותו של שימוש זה נתונה במחלוקת בקרב העוסקים בתקנת הלשון, ואנו נציג בקצרה את הצדדים השונים בעניין. נקדים שתי הנחות יסוד: האחת – יש קשר צורני הדוק בין…
המשך קריאה נעימה >>

פנייה המיועדת לגבר וגם לאישה

לא פעם אנו נשאלים כיצד לנסח מסמכים – כגון שאלונים, הוראות והנחיות, תקנות, תעודות ושאר טפסים – המכוונים גם לגבר וגם לאישה. עיון במקורות מלמד שהפנייה לזכר יפה גם לנקבה. כך למשל הציווי המקראי "כבד את אביך ואת אמך" חל גם על הנשים; התמרורים 'האט', 'עצור' וכיוצא בהם חלים גם על נהגוֹת; לשון החוק הכתובה…
המשך קריאה נעימה >>

פסוקית זיקה ממשיכה

בכלי התקשורת, ובייחוד בדיווחי החדשות, נשמעים לעיתים משפטים מעין אלו: ראש הממשלה עדכן את השרה שבירכה על ההחלטה. המכונית פגעה ברוכב אופניים שבנס יצא ללא פגע. נציגי השכונות פנו אל העירייה שהבטיחה לטפל בבעיה. החלק המודגש בכל אחד מן המשפטים האלה הוא פסוקית המתארת פעולה או מעשה שאירעו לאחר המסופר במשפט הראשי. בלשנים מכנים פסוקיות…
המשך קריאה נעימה >>

פרק אחד עשר או פרק אחת עשרה?

בהצגת מספר של פרק (בספר, בסדרה וכדומה) עומדות לרשותנו שתי דרכים תקניות: 1. פרק ראשון; פרק שני; פרק אחד עשר; פרק עשרים ושלושה וכדומה. בדרך זו המספרים הם מספרים סודרים – המציינים את מקומו של הפרט ברצף. מספרים סודרים מותאמים למינו של השם הנספר, ולכן הם באים כאן בזכר על פי המין הדקדוקי של המילה…
המשך קריאה נעימה >>

צָהֳרַיִם, נָעֳמִי – הגיית קמץ לפני חטף קמץ

רבים מתלבטים כיצד יש להגות מילים שיש בהן הרצף קמץ וחטף קמץ, כמו במילים צָהֳרַיִם, מָחֳרָת, מָחֳרָתַיִם, פָּעֳלִי, נָעֳמִי. חטף קמץ נהגה לעולם o, ואילו הגיית הקמץ שלפניו שנויה במחלוקת: יש ההוגים קמץ קטן (o) ויש ההוגים קמץ גדול (a). בדרך כלל תנועה שזהה לתנועת החטף שאחריה היא תנועה קטנה, כגון נַעֲרוֹ (הפתח בנו"ן –…
המשך קריאה נעימה >>