3.2 הפועל בשורשים בעלי עיצורים גרוניים

הכללים אושרו בישיבת המליאה רמח. בכללים שאושרו בישיבות אחרות צוין מספר הישיבה. כן צוין מספר ישיבה אם אושרו תוספת או שינוי בכלל בשלב מאוחר יותר.

.

תשלום דגש

.

כלל א – תשלום דגש בבניינים פיעל פועל והתפעל

אלה הכללים לתשלום דגש בבניינים הדגושים פִּעֵל פֻּעַל והִתְפַּעֵל ובמשקלים פִּעוּל והִתְפַּעֲלוּת:

1. לפני אל"ף ורי"ש פ' הפועל מנוקדת בתנועה גדולה. למשל: פֵּאֵר, פֹּאַר, הִתְפָּאֵר, פֵּאוּר, הִתְפָּאֲרוּת, עֵרֵב, עֹרַב, הִתְעָרֵב, עֵרוּב, הִתְעָרְבוּת. הוא הדין לפעלים נֵאֵף, נֵאֵץ[1] ולשם הפעולה מֵאוּס.

2. לפני חי"ת פ' הפועל מנוקדת בתנועה קטנה. למשל: אִחֵר[2], מְאֻחָר, הִתְאַחֵר, אִחוּר, הִתְאַחֲרוּת.

3. לפני ה"א ועי"ן פ' הפועל מנוקדת בתנועה קטנה בבניינים פִּעֵל והִתְפַּעֵל ובמשקלים פִּעוּל והִתְפַּעֲלוּת, למשל: טִהֵר, הִטַּהֵר, הִטַּהֲרוּת, טִהוּר, שִׁעֵר, שִׁעוּר; ובתנועה גדולה (חולם חסר) בבניין פֻּעַל, למשל: טֹהַר, מְשֹׁעָר.

[1] במקרא נִאֵף, נִאֵץ.
[2] במקרא אֵחַר.

.

כלל ב – תשלום דגש בבניין נפעל

בבניין נפעל בעתיד, בציווי, בשם הפועל ובמשקל הִפָּעֲלוּת התחילית מנוקדת בצירי לפני פ' הפועל גרונית (=אהח"ע) או רי"ש, כגון יֵאָמֵר, תֵּהָרֵס, הֵעָלֵם, לְהֵחָשֵׁב, הֵרָתְמוּת, הֵאָחֲזוּת.

הערה: בשם הפועל לֵהָנוֹת נוהגים להשמיט את ה' הבניין.

.

שינויי תנועות בסביבת העיצורים הגרוניים

תנועה הבאה לפני גרונית או אחריה, יש נטייה להנמיכה. משום כך באה לעתים תנועת פתח בקרבת גרונית, לעומת חיריק, סגול או צירי בצורה המקבילה שאין בה גרונית. כמו כן באה תנועת סגול בקרבת גרונית, לעומת חיריק בצורה שאין בה גרונית. הכללים שלהלן באים לקבוע את תחולתה של התופעה בצורות הפועל.

.

כלל ג – ניקוד התחילית בבניין קל עתיד לפני פ' הפועל גרונית

1. פ' הפועל הח"ע
(א) בבניין קל אותיות ית"ן במשקל יִפְעֹל והלמ"ד בשם הפועל מנוקדות בפתח לפני הח"ע,[1] כגון יַהֲרֹס, תַּחְשְׁבִי, יַהֲדֹף,[2] יַחֲשֹׂף,[2] לַעֲמֹד;
כך גם בפועלי ל"י שפ' הפועל שלהם עי"ן,[3] כגון יַעֲשֶׂה.
(ב) במשקל יפעַל אותיות ית"ן מנוקדות בסגול, כגון תֶּהְדַּר, יֶחְכַּם, יֶעְשַׁן.

התחילית אל"ף מנוקדת תמיד בסגול, כבפעלים שפ' הפועל שלהם אינה גרונית, כגון אֶהֱדֹף, אֶחְכַּם.

2. פ' הפועל אל"ף
לפני פ' הפועל אל"ף בסגול אותיות ית"ן והלמ"ד בשם הפועל מנוקדות בסגול, כגון יֶאֱסֹף תֶּאֶסְפִי יֶאֶסְפוּ לֶאֱסֹף; יֶאֱרַךְ יֶאֶרְכוּ.

במקרא תַּאַסְפִי יַאַסְפוּ, אבל יֶאֶרְבוּ.

3. פועלי ל"י שפ' הפועל שלהם ה"ח
(א) בפועלי ל"י שפ' הפועל שלהם היא ה"ח – אותיות ית"ן מנוקדות בסגול או בפתח, כגון יֶהֱמֶה, יַחֲנֶה.
(ב) הלמ"ד בשם הפועל מנוקדת בפתח, כגון לַהֲמוֹת, לַחֲסוֹת.
(ג) בפעלים לחיותלהיות אותיות ית"ן והלמ"ד בשם הפועל מנוקדות בחיריק, כגון יִהְיֶה, תִּחְיֶה, לִחְיוֹת.

[1] כן מנוקדות בפתח האותיות ב"כ השימוש וּוי"ו החיבור בבואן לפני צורות המקור, כגון בַּעֲבֹר, כַּעֲשׂוֹת, וַחֲשֹׁב.
[2] במקרא יֶהְדֹּף, יֶחֱשֹׂף.
[3] על פועלי ל"י שפ' הפועל בהם ה"ח ראו סימן 3 להלן.

.

כלל ד – ניקוד הנו"ן בבניין נפעל והה"א בבניין הפעיל לפני גרונית

בבניין נפעל בעבר ובבינוני ובבניין הפעיל בעבר – התחילית שלפני אהח"ע מנוקדת בסגול: נֶהֱרַס, נֶחְשָׁב, הֶעֱלִים, הֶחְבִּיא.

פעלים אחדים בבניין נפעל יוצאים מכלל זה:

  1. בפעלים נענה, נעשה הנו"ן מנוקדת בפתח: נַעֲנָה נַעֲנֵיתִי, נַעֲשָׂה נַעֲשֵׂיתָ.
    צורת הנסתרת (כשע' הפועל מנוקדת שווא): נֶעֶשְׂתָה, נֶעֶנְתָה (לצד נַעַשְׂתָה, נַעַנְתָה).
  2. כן מנוקדת הנו"ן בפתח בשם התואר נַעֲרָץ (לצד נֶעֱרָץ).
  3. בפועל נהיה – הנו"ן מנוקדת בחיריק: נִהְיָה נִהְיְתָה.

הערה: בגזרת ע"ו וע"ע הנו"ן לפני אהחע"ר באה בהברה פתוחה, והיא מנוקדת בקמץ או בחיריק או בצירי (כתשלום דגש), כגון נָחֹג, נִחַר, נֵחַן, נֵעוֹר, נֵאוֹת.[1]

.

כלל ה – ניקוד התחילית ופ' הפועל גרונית בבניין הופעל

בבניין הופעל התחילית הבאה לפני אהח"ע מנוקדת בקמץ קטן (ופ' הפועל מנוקדת בחטף קמץ או בשווא) או בקיבוץ (ופ' הפועל בחטף פתח או בשווא), כגון הָעֳמַד, הֻעֲמַד.
דוגמאות הנטייה: הָעֳמַד הָעָמְדָה, מָעֳמָד מָעָמְדֵי־, יָעֳמַד יָעָמְדוּ; הֻעֲמַד הֻעַמְדָה, מֻעֲמָד מֻעַמְדֵי־, יֻעֲמַד יֻעַמְדוּ.

המנקד הֹעֲמַד הֹעַמְדָה, מֹעֲמָד מֹעֲמָדִים אינו משתבש.

.

כלל ו – התנועה לפני ע' הפועל גרונית בציווי נוכחת ונוכחים בבניין קל

בבניין קל כשע' הפועל גרונית – פ' הפועל מנוקדת בפתח בצורות ציווי נוכחת ונוכחים, כגון לַחֲצוּ, מַחֲקִי, שַׁאֲלִי.

יוצאים מכלל זה פועלי פ' הפועל אל"ף, שפ' הפועל מנוקדת בהם בסגול, כגון אֶחֱזוּ, אֶהֱבוּ.
אין הדברים אמורים בפועלי ל"י.

.

כלל ז – פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני

בניקודם של פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני יש כמה דרכים:
בבניין פוּעל לצד הניקוד הרגיל בשווא, כגון שֻׁעְרַךְ, רֻאְיַן, תֻּאְרַךְ – אפשר לנקד בשתי דרכים: (א) שָׁעֳרַךְ שָׁעָרְכוּ מְשָׁעֳרָךְ, תָּאֳרַךְ תָּאָרְכוּ מְתָאֳרָךְ; (ב) שֻׁעֲרַךְ שֻׁעַרְכוּ מְשֻׁעֲרָךְ, רֻאֲיַן רֻאַיְנוּ מְרֻאֲיָן.

המנקד שֹׁעֲרַךְ מְשֹׁעֲרָךְ, תֹּאֲרַךְ מְתֹאֲרָךְ אינו משתבש.

בבניין פיעל – בזמן עבר ובמשקל פִּעוּל – לצד הניקוד בשווא, כגון שִׁעְשַׁע, טִאְטֵא – מותר הניקוד בחטף פתח, כגון שִׁעֲשַׁע (ישעיהו יא, ח) וכן שִׁעַשְׁעָה, טִאֲטֵא, לִהֲטֵט, פִּעֲנוּחַ.

.

כלל ח – התנועה בע' הפועל גרונית ולפני ל' הפועל גרונית בבניין קל בעתיד ובציווי

1. אין העיצור הגרוני בע' הפועל מחייב נטייה במשקל יִפְעַל בבניין קל עתיד וציווי. לפי זה:  יִמְחַק וגם יִמְחֹק; דְּחַף וגם דְּחֹף.

2. בבניין קל בעתיד ובציווי – פועלי ל' הפועל גרונית באים במשקל יִפְעַל, כגון יִגְבַּהּ, פְּתַח, שְׁמַע, וכן יִשְׂנָא (באל"ף נחה; בע' הפועל בא קמץ במקום פתח בהברה פתוחה).

במקרא גם טְבֹחַ (בראשית מג, טז), אסלוח (ירמיהו ה, ז; לפי הכתיב).

.

כלל ט – צורות בינונית בעלות ל' הפועל גרונית המסתיימות בתי"ו

בצורות בינונית המסתיימות בתי"ו ול' הפועל בהן היא הח"ע[1] – ע' הפועל ול' הפועל מנוקדות בפתח, כגון נוֹגַהַת, נִפְתַּחַת, מְשֻׁגַּעַת.

.

כלל י – התנועה לפני ל' הפועל הח"ע בנוכחות ובנסתרות בעתיד ובציווי

בצורות העתיד והציווי המסתיימות ב־נָה (צורות הנוכחות והנסתרות) – שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) ע' הפועל מנוקדת בהן בצירי או בפתח – ע' הפועל שלפני ל' הפועל הח"ע מנוקדת בפתח. למשל: תֵּדַעְנָה (לעומת תֵּשֵׁבְנָה[1]), תִּפָּתַחְנָה (לעומת תִּכָּתֵבְנָה[1]), תַּרְגַּעְנָה (לעומת תַּרְגֵּזְנָה), שַׂמַּחְנָה (לעומת סַפֵּרְנָה), תִּתְמַהְמַהְנָה (לעומת תִּתְגַּלְגֵּלְנָה).

.

כלל יא – התנועה לפני הח"ע סופית

בסוף המילה ל' הפועל הח"ע מנוקדת בפתח גנובה כאשר ע' הפועל אינה בתנועת a (כלומר כשהיא מנוקדת בחיריק, בחולם, בשורוק או בצירי), כגון יַשְׁמִיעַ, לִשְׁלֹחַ, פָּתוּחַ, תָּמֵהַּ.

בזמן עבר, עתיד, ציווי ובשם הפועל ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית)  מנוקדת בצירי – כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה – אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; הֵרַע, הֵרֵעַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; יִתְמַהְמַהּ, יִתְמַהְמֵהַּ; שַׂמַּח! שַׂמֵּחַ!; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ.

במקרא צורות בינוני אחדות מנוקדות בפתח (ולא בצירי ובפתח גנובה), כגון רוֹקַע, מֵרַע.

.

השוואים

.

כלל יב – חטף במקום שווא בפועל

1. שווא נע
בעיצורים הגרוניים בא חטף תמורת שווא נע, כגון מְאַחֲלִים, הִתבַּהֲרוּ, עֲמֹד, אֱסֹף.

2. שווא נח
א. בעיצורים הגרוניים השווא הנח נשמר או מומר בחטף, כגון טִאְטֵא או טִאֲטֵא,[1] נֶעְצַב או נֶעֱצַב, נֶהְדָּר או נֶהֱדָר, לַחְפֹּף[2] או לַחֲפֹף. ויש שנוהג ניקוד אחד, כגון בפעלים יִהְיֶה, לִחְיוֹת, מַהְבִּיל, הֶעְפִּיל (בשווא נח); אֶעֱבֹר, תַּהֲפֹךְ, הֶאֱפִיל, נֶעֱרַם, נֶאֱמָן (בחטף).[3]

הערה: אם אחרי השווא הנח בא עיצור בשווא – תבוא במקום החטף תנועה כתנועת החטף, כגון תַּהַפְכִי, נֶעֶרְמוּ.

ב. השווא הנח נשמר בל' הפועל הח"ע[4] באמצע המילה – בהברה מוטעמת[5] כגון תָּמַהְתִּי, תִּשְׁכַּחְנָה; או בהברה לא מוטעמת לפני תי"ו כגון שְׁמַעְתֶּם, שְׁלַחְתָּנוּ.

הערה: בהברה לא מוטעמת שלא לפני תי"ו יכול לבוא חטף, כגון שְׁכַחֲנוּךָ, יְדַעֲנוּם.

3. השווא המכונה "מרחף"[6]
שווא "מרחף" יומר בדרך כלל בחטף, כגון מַחֲקִי, אֶחֱזִי.

בפעלים שיש בהם רצף של גרוניים (במקום השני והשלישי במילה) עשוי השווא ה"מרחף" להישאר כשווא או להפוך לחטף; למשל: נֶאֶחְזוּ או נֶאֶחֲזוּ, יֶאֶחְזוּ או יֶאֶחֲזוּ, נֶאֶהֲבוּ; כמו כן אפשרי ניקודה של האות הגרונית הראשונה בשווא נח (כבצורות ללא גרונית): נֶאְהֲבוּ.

[1] במקרא וְטֵאטֵאתִיהָ (ישעיהו יד, כג). ההחלטה על ניקוד פועל זה התקבלה בישיבה רל, וראו עוד כלל ז על פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני.
[2] השווא בשם הפועל של בניין קל נחשב שווא נח.
[3] הוא הדין בשמות העצם, כגון מַחְרֹזֶת או מַחֲרֹזֶת, מַחְבּוֹאִים או מַחֲבוֹאִים, מַעְגָּל או מַעֲגָל, רַחְצָה או רַחֲצָה – בשווא נח או בחטף; ויש שנוהג ניקוד אחד כגון בשמות מַעְבָּדָה, שִׁעְבּוּד, מִחְזוּר (בשווא נח); אַהֲבָה, תִּאֲרוּךְ (בחטף).
[4] על נטיית פועלי ל"א ראו גזרת ל"א: נטיית הפועל בעבר, בבינוני, בציווי ובעתיד.
[5] אך ראו כלל טו על צורות עבר נוכחת.
[6] שווא שמקורו בתנועה הבא באות לא דגושה אחרי תנועה קטנה. המונח 'שווא מרחף' משמש בהוראת הדקדוק ואינו מונח מדעי.

.

כלל יג – תנועת החטף בפועל

1. חטף פתח
בדרך כלל בא חטף פתח במקום השווא, כגון אֲמַרְתֶּם, תִּבְחֲרִי, לַעֲמֹד, עֲשׂוּ, נִשְׁאֲרָה, נֹהֲלוּ, מֻעֲמָד.

במקרים אחדים תנועת החטף אינה פתח, ואלו הם:

2. חטף סגול
(א) אחרי תחילית המנוקדת בסגול, כגון לֶאֱסֹף, נֶהֱרָס, הֶחֱשִׁיב, הֶעֱבִידוּ.

במקרא יש גם צורות כגון יֹאחֱזוּךָ (ירמיהו יג, ב), וְאֶחֳזִי (רות ג, טו).

(ב) בפועלי פ' הפועל אל"ף בציווי של בניין קל (בגוף נוכח ונוכחות, בדומה לצורת העתיד), כגון אֱגֹר, אֱמַץ, אֱגֹרְנָה, ובצורת המקור הנטוי, כגון בֶּאֱסֹף, כֶּאֱכֹל.[1]

במקרא גם בחטף פתח, כגון אֲבֹד (דברים ז, כ), וּבַאֲבֹד (משלי יא, י), אֲחֹז (מלכים א ו, ו), בַּאֲכֹל (במדבר כו, י).

(ג) בפעלים הָיָה וחָיָה בעבר נוכחים לצד הניקוד בחטף פתח הֲיִיתֶם־ן, חֲיִיתֶם־ן, יש גם ניקוד בחטף סגול: הֱיִיתֶם־ן, חֱיִיתֶם־ן; בפועל הָיָה בציווי: הֱיֵה, הֱיִי (לצד הֲיִי), הֱיוּ, הֱיֶינָה.

3. חטף קמץ
בבניין הופעל אחרי תחילית המנוקדת בקמץ קטן, כגון הָאֳרַךְ, מָעֳמֶדֶת, אָחֳזַק; בבניין פוּעל אחרי פ' הפועל המנוקדת בקמץ קטן, כגון מְשָׁעֳרָךְ.[2]

[1] על נטיית פועלי פ"א ראו גזרת פ"א.
[2] ראו עוד כלל ה על בניין הופעל שפ' הפועל בו גרונית וכלל ז על פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני.

.

כלל יד – חטף לפני שווא בפועל

באמצע המילה, במָקום שהיה צריך לבוא חטף לפני שווא, באה רק תנועת החטף, כגון תַּעַמְדִי, יֶאֶסְפוּ, נֶאֶסְפָה, הָאָכְלָה, שִׁעַשְׁעָה.[1]
אבל בתחילת המילה – בציווי של בניין קל – בא חיריק, כגון הִרְסוּ, חִשְׁבִי, עִמְדוּ.

[1] ראו עוד כלל ז על פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני.

.

כלל טו -ניקוד ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר

ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נַחַתְּ או נַחְתְּ, הִשְׁבַּעַתְּ או הִשְׁבַּעְתְּ.

התי"ו באה בדגש קל ובשווא בשני המקרים.