ישיבה רכח
י”ב בניסן תשנ”ו, 1 באפריל 1996
קובץ מצורף
החלטות בדקדוק שהתקבלו או עודכנו בישיבה
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
א. תנועת ע’ הפועל בעבר בגוף ראשון ושני בגזרת ל”י
בעבר בגוף ראשון ושני בבניין קל ע’ הפועל מנוקדת בחיריק, כגון קָנִיתִי, בָּנִיתָ.
בשאר הבניינים בגוף ראשון ושני ע’ הפועל מנוקדת בחיריק או בצירי. למשל: נִפְנִינוּ, נִפְנֵינוּ; שִׁנִּיתֶם, שִׁנֵּיתֶם; צֻוִּיתִי, צֻוֵּיתִי; הֶעֱלִינוּ, הֶעֱלֵינוּ; הִכִּיתִי, הִכֵּיתִי; הָגְלִיתָ, הָגְלֵיתָ; הִשְׁתַּנִּית, הִשְׁתַּנֵּית.
[ישיבת המליאה רכח]
א. הנטייה בבניין קל – עתיד ציווי ושם הפועל
שלוש דרכי נטייה נוהגות בפועלי פ”י מבניין קל.
1. ברוב הפעלים בא חיריק מלא בעתיד ובשם הפועל, וצורות הציווי הן על דרך השלמים. לדוגמה: אִישַׁן, תִּירָא, יִירֶה, נִיקַץ, תִּיגְעוּ; יְגַע, יִגְעוּ; לִישֹׁן, לִירֹא.
כמותם נוטה הפועל טוֹב בעתיד: יִיטַב, תִּיטַב.
בפועל יָשַׁן לצד צורות הציווי יְשַׁן יִשְׁנִי יִשְׁנוּ יְשַׁנָּה מותרות הצורות שַׁן שְׁנִי שְׁנוּ שַׁנָּה.
2. בפעלים יָדַע, יָחַד, יָלַד, יָצָא, יָקַע, יָרַד, יָשַׁב פ’ הפועל אינה באה בצורות העתיד הציווי ושם הפועל.[1] דוגמאות: אֵלֵד, תֵּצֵא, יֵדַע, יֵרְדוּ; רֵד, דַּע, רְדִי; לָשֶׁבֶת, לָדַעַת, לָצֵאת.[2]
כמותם נוטה הפועל הָלַךְ: יֵלֵךְ, לֵךְ, לְכוּ, לָלֶכֶת.[3]
3. נטייה על דרך פ”נ בפעלים שונים
הפעלים יָצַר ויָצַק נוטים על דרך פועלי פ”נ בעתיד ובשם הפועל, כגון אֶצֹּר תִּצֹּר, לִצֹּר; אֶצֹּק תִּצֹּק, לִצֹּק וכן לָצֶקֶת.
צורות הציווי הן גם ביו”ד וגם בלא יו”ד: יְצֹר/צֹר, יִצְרִי/צְרִי; יְצֹק/צֹק, יִצְקוּ/צְקוּ.
במקרא באה גם צורת הציווי צַק.
השורש יצ”ת נוטה בבניין קל על דרך פ”נ: אֶצַּת תִּצַּת יִצְּתוּ.[4]
הפועל יָזַם נוטה גם הוא על דרך פועלי פ”נ: אֶזֹּם תִּזֹּם, יְזֹם, לִזֹּם.
הערות
- בלשון חכמים ובספרות שלאחריה יש צורות שם פועל על דרך העתיד, כגון לִישַׁן, לִיעַץ, לִיבַשׁ, לִירָא; לֵרֵד, לֵדַע, לֵשֵׁב, לֵלֵךְ. מהן משמשות גם בימינו.
- בפועל יָרַשׁ לצד הנטייה על דרך (1) – אִירַשׁ תִּירַשׁ, יְרַשׁ, לִירֹשׁ – יש צורות על דרך (2): הציווי רֵשׁ רְשׁוּ ושם הפועל לָרֶשֶׁת.
- מן הפועל יָהַב משמשות צורות הציווי הַב (הָבָה), הָבִי, הָבוּ.
- צורת העתיד של יָכֹל בשורוק: אוּכַל, תּוּכַל וכו’. מן הפועל יָקַד נמצא תּוּקַד (לצד תִּיקַד)
ראו עוד חילופי גזרות, סעיף 1, 2.
[1] ראו עוד על צורות המקור של בניין קל מגזרת פ”י ופ”נ.
[2] וכן וַיֵּחַמְנָה (בראשית ל, לח; מן יח”ם, קרוב אל חמ”ם).
[3] נמצאת גם הנטייה על דרך השלמים: יַהֲלֹךְ, לַהֲלֹךְ.
[4] במקרא יִצַּתּוּ (ישעיהו לג, יב; ירמיהו נא, נח).
ד. הפעלים הלאה, הראה
בפעלים הלאה, הראה ה”א הבניין מנוקדת בחיריק או בסגול, כגון הִלְאָה, הֶלְאָה; הִרְאֵיתֶם, הֶרְאֵיתֶם.
במקרא גם הֶגְלָה (לצד הִגְלָה); הֶפְדָּהּ.
[ישיבת המליאה רכח]
כלל ו – צורת הסביל של פּוֹלֵל
צורת הסביל של פעלים מגזרת הכפולים הנוטים בבניין פיעל במשקל פּוֹלֵל – יכולה להיגזר בבניין פוּעל גם על דרך השלמים, כגון פֻּצַּץ (סביל של פּוֹצֵץ – לצד פּוֹצַץ).
[ישיבת המליאה רכח]
כלל א – דין הקמץ בצורת הנסמך ולפני כינויי הנוכחים
כל קמץ הבא בשם הנפרד בהברה מוטעמת שהיא ההברה האחרונה, משתנה לפתח בנסמך היחיד ולפני כינויי הנוכחים ־כֶם,־כֶן. למשל: דָּבָר דְּבַר־ דְּבַרְכֶם, מַלְכָּה מַלְכַּת־ מַלְכַּתְכֶם, סוֹלְלָה סוֹלְלַת־(תותחים)[1], רָץ רַץ־ רַצְכֶם, כְּתָב כְּתַב־ כְּתַבְכֶם, תְּשׂוּמָה תְּשׂוּמַת־(לב,[2] ליבו).
יוצאים מכלל זה השמות המסתיימים ב־ָא, שהקמץ בהם מתקיים בנסמך היחיד. למשל: מוֹצָא מוֹצָא־, תָּא תָּא־ (אבל מוֹצַאֲכֶם, תַּאֲכֶם).
הערות
- כלל זה כוחו יפה גם בשמות שהקמץ בהברתם האחרונה מתקיים בנטייה, כגון השמות במשקל פַּעָל: דַּיָּן דַּיַּן־ דַּיַּנְכֶם. ואולם אין הדברים אמורים בשמות בסיומת ־ָה הנוטים על דרך הסגוליים. [3]
- גם שמות שבמקרא בא בהם קמץ בצורת הנסמך, כגון שְׁאָר, שְׁאָט, מִקְצָת – הקמץ בהם משתנה לפתח: שְׁאַר־, שְׁאַט־, מִקְצַת־; הוא הדין בשם מָנָה: מְנַת־, על מְנַת.
- צורת הנסמך של לָבָן היא לְבַן־ וגם לְבֶן־.
- צורת הנסמך של חָלָב היא חֲלַב־ לצד חֲלֵב־.
[1] וראו עוד משקל פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל.
[2] וגם תְּשׂוּמֶת לב על פי “תְּשׂוּמֶת יד” שבמקרא – בנסיגת הטעם לפני הברה מוטעמת (שבסומך).
[3] ראו כלל ט – משקל פְּעָלָה, סעיף 3; כלל יז – משקל מִפְעָלָה, משקל תִּפְעָלָה.
אַחֲרַאי, אַחְרַאי; אַחֲרָיוּת, אַחְרָיוּת
אַחֲרַאי וגם אַחְרַאי, אַחֲרָיוּת וגם אַחְרָיוּת (שווא או חטף פתח בחי”ת).
[ישיבת המליאה רכח]
2.3.8 – צורת הרבים של שמות בסיומת ־וּ ובסיומת ־ִי
א. צורת הרבים של שמות שאולים המסתיימים ב־וּ, כגון קֶנְגּוּרוּ, גְּנוּ (שמות יונקים), קָקָדוּ, מָרַבּוּ (שמות עופות), היא בסיומת ־וּאִים, כגון קֶנְגּוּרוּאִים, מָרַבּוּאִים.
על צורת הרבים של שמות המסתיימים ב־וֹ ראו כלל א – החולם המלא, הערה 3.
ב. צורת הרבים של שמות בעלי חיים וצמחים המסתיימים ב־ִי, כגון יַרְגָּזִי, עוֹרְבָנִי, שֶׂכְוִי, תֻּכִּי; עִירְיוֹנִי, צִבְעוֹנִי, היא בהוספת ־ם, כגון יַרְגָּזִים, תֻּכִּים[2], צִבְעוֹנִים.
הערה: אין הדברים אמורים בשמות ממשקל פְּעִי, כגון צְבִי צְבָאִים.
[1] במקרא תֻּכִּיִּים.
כלל יב – הקמץ בסיומות ־ָן, ־ָר
1. שמות המסתיימים ב־ָן וסיומת זו היא צורן סופי או חלק של המשקל (כלומר, הנו”ן אינה מן השורש) – הקמץ שבסיומת מתקיים בנטייה. בכלל זה השמות בסיומת ־תָן. למשל: קַבְּלָן קַבְּלָנֵי־, יוֹמָן יוֹמָנֵיהֶם, מַזְגָן מַזְגָנֵיכֶם, אִילָן אִילָנוֹת־(סרק), נוֹגְדָן נוֹגְדָנֵי־; גַּאַוְתָן גַּאַוְתָנֵי־.
כן מתקיים הקמץ במילה סַדָּן (שמקורה בארמית) ובכמה שמות שאולים: גּוֹפָן, לַבְקָן, לוֹכְסָן, לֻלְיָן.
יצאו מכלל זה השמות האלה, שאין הקמץ בהם מתקיים בנטייה:
- שמות במשקל פֻּעְלָן, פָּעְלָן: אָבְדָן, אֻלְפָּן, אֻמְדָּן, חֻרְבָּן, פֻּלְחָן, פֻּרְקָן, קָרְבָּן, שֻׁלְחָן.
- שמות במשקל פִּעְיָן: בִּנְיָן, מִנְיָן, עִנְיָן, קִנְיָן.
- שמות שונים: אַלְמָן, בֻּסְתָּן, דּוּכָן, דְּיוֹקָן[1], כִּבְשָׁן, לִפְתָּן, מִזְרָן, מִפְתָּן, פִּשְׁתָּן.[2]
לדוגמה: אֻלְפָּן אֻלְפְּנֵי־, שֻׁלְחָן שֻׁלְחֲנוֹתֵיהֶם; בִּנְיָן בִּנְיְנֵי־; דּוּכָן דּוּכְנֵיהֶם.
הקמץ (הראשון) בשם קַיְטָנָה מתקיים בנטייה, כגון קַיְטָנַת־ קַיְטָנוֹת־.
2. הקמץ מתקיים בשמות המסתיימים בצורן הסופי ־ָר והמציינים עיסוק או תכונה. למשל: סַנְדְּלָר סַנְדְּלָרֵיכֶם, סְמַרְטוּטָר סְמַרְטוּטָרֵי־, בִּימָר בִּימָרֵי־, וכן בשמות בַּלְדָּר בַּלְדָּרֵי־, לַבְלָר לַבְלָרֵיכֶם, קֵיסָר קֵיסָרֵי־.
אבל: אוֹלָר אוֹלְרֵיכֶם, סוּדָר סוּדְרֵי־, סִינָר סִינְרֵי־, קוֹלָר קוֹלְרֵי־, עַכְבָּר עַכְבְּרֵי־, ואף גִּזְבָּר גִּזְבְּרֵי־, טַפְסָר טַפְסְרֵי־ (או טִפְסָר טִפְסְרֵי־).
[1] אבל בסמיכות לטעם הקמץ מתקיים – דְּיוֹקָנוֹ (ולא דיוקְנו). צורת הרבים היא דְּיוֹקָנִים או דְּיוֹקְנָאוֹת, ובנטיית דְּיוֹקְנָאוֹת הקמץ מתקיים לפי כלל ג.
[2] רשימה זו אינה באה להביע עמדה בשאלת שורשם של השמות המנויים בה.
כלל יג – תנועת החטף בפועל
1. חטף פתח
בדרך כלל בא חטף פתח במקום השווא, כגון אֲמַרְתֶּם, תִּבְחֲרִי, לַעֲמֹד, עֲשׂוּ, נִשְׁאֲרָה, נֹהֲלוּ, מֻעֲמָד.
במקרים אחדים תנועת החטף אינה פתח, ואלו הם:
2. חטף סגול
(א) אחרי תחילית המנוקדת בסגול, כגון לֶאֱסֹף, נֶהֱרָס, הֶחֱשִׁיב, הֶעֱבִידוּ.
במקרא יש גם צורות כגון יֹאחֱזוּךָ (ירמיהו יג, ב), וְאֶחֳזִי (רות ג, טו).
(ב) בפועלי פ’ הפועל אל”ף בציווי של בניין קל (בגוף נוכח ונוכחות, בדומה לצורת העתיד), כגון אֱגֹר, אֱמַץ, אֱגֹרְנָה, ובצורת המקור הנטוי, כגון בֶּאֱסֹף, כֶּאֱכֹל.[1]
במקרא גם בחטף פתח, כגון אֲבֹד (דברים ז, כ), וּבַאֲבֹד (משלי יא, י), אֲחֹז (מלכים א ו, ו), בַּאֲכֹל (במדבר כו, י).
(ג) בפעלים הָיָה וחָיָה בעבר נוכחים לצד הניקוד בחטף פתח הֲיִיתֶם־ן, חֲיִיתֶם־ן, יש גם ניקוד בחטף סגול: הֱיִיתֶם־ן, חֱיִיתֶם־ן; בפועל הָיָה, הָוָה בציווי: הֱיֵה, הֱיִי (לצד הֲיִי), הֱיוּ, הֱיֶינָה; הֱוֵה, הֱוִי, הֱווּ, הֱוֶינָה.
3. חטף קמץ
בבניין הופעל אחרי תחילית המנוקדת בקמץ קטן, כגון הָאֳרַךְ, מָעֳמֶדֶת, אָחֳזַק; בבניין פוּעל אחרי פ’ הפועל המנוקדת בקמץ קטן, כגון מְשָׁעֳרָךְ.
ראו עוד כלל ה על בניין הופעל שפ’ הפועל בו גרונית וכלל ז על פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני.
[1] על נטיית פועלי פ”א ראו גזרת פ”א.
פִּרְאִי; פִּרְאוּת, פְּרָאוּת
פִּרְאִי הוא שם התואר הנגזר מן פֶּרֶא. התכונה היא פִּרְאוּת וגם פְּרָאוּת.
[ישיבת המליאה רכח]
