ישיבה שלו

א' באדר ב' תשע"ד, 3 במארס 2014​

קובץ מצורף

ההחלטות בדקדוק שהתקבלו בישיבה

.

א. הבלעת הנו"ן או קיומה בפועלי פ"נ

1. נו"ן הבאה ישירות לפני עיצור אחר, יש בעברית החדשה נטייה לשומרהּ. האקדמיה סומכת את ידה על כיוון ההתפתחות הזה.

2. הפעלים בגזרת פ"נ מותרים בקיום הנו"ן בכל הצורות, כגון יִנְקֹם לצד יִקֹּם, נִנְטַשׁ לצד נִטַּשׁ, הִנְשִׁיר לצד הִשִּׁיר, להוציא את הפעלים האלה, שההבלעה בהם היא הכרח:

  • בניין קל (הפעלים מובאים בזמן עתיד): יִגַּהּ, יִגַּע, יִגַּשׁ, יִדַּח, יִזֶּה, יִזַּל, יִטֶּה, יִטֹּל, יִטַּע, יִסַּע, יִפַּח, יִפֹּל, יִשָּׂא, יִשַּׁל, יִשַּׁק, יִתַּךְ, יִתֵּן (וכן יֻתַּן).
  • בניין נפעל: נִבָּא, נִבַּט, נִגַּר, נִגַּף, נִגַּשׁ, נִדַּח, נִזַּק[1], נִחַם, נִחַת, נִטָּה, נִטַּל, נִטַּע, נִכַּר, נִצַּל[1], נִקָּה, נִשָּׂא, נִתַּז, נִתַּךְ, נִתַּן, נִתַּק, נִתַּר (וכן צורת הבינוני נִצָּח, כגון תְּשׁוּבָה נִצַּחַת).
  • בניין הפעיל (והפעלים המקבילים בבניין הֻפְעַל): הִבִּיט, הִבִּיעַ, הִגִּיד, הִגִּיהַּ, הִגִּיעַ, הִגִּיר, הִגִּישׁ, הִדִּיד (שינה), הִדִּיחַ, הִדִּיר, הִזָּה, הִזִּיל, הִזִּיק, הִטָּה, הִטִּיל[2], הִטִּיף, הִכָּה, הִכִּיר, הִכִּישׁ, הִסִּיג[2], הִסִּיחַ, הִסִּיעַ, הִסִּיק (אש, מסקנה), הִפִּיל, הִפִּיק (=ביטא), הִצִּיל, הִקִּיז, הִקִּיף[1], הִקִּישׁ[1], הִשִּׂיא, הִשִּׁיא, הִשִּׁיב (רוח), הִשִּׂיג, הִשִּׁיךְ (נֶשֶׁךְ), הִשִּׁיל, הִשִּׁיק, הִתִּיז, הִתִּיךְ, הִתִּיק, הִתִּיר.

3. הנו"ן מתקיימת בפעלים כגון הִנְבִּיט, הִנְגִּיד, הִנְגִּישׁ, הִנְפִּיק, שנתייחדה להם משמעות שונה ממקבילותיהם שבהבלעת הנו"ן (הִבִּיט, הִגִּיד, הִגִּישׁ, הִסִּיק, הִפִּיק).

4. הפעלים שע' הפועל שלהם היא מן אהח"ע נוטים בקיום הנו"ן, כגון יִנְאַם, יַנְהִיג. יוצאים מן הכלל נִחַם, נִחַת.
כן נוטים בקיום הנו"ן פעלים אחרים, ובהם: יִנְבֹּט, יִנְבֹּר, יִנְגֹּד, יִנְוֶה, יִנְזֹף, יִנְקֹט, יִנְקֹף, נִנְקַט, הִנְמִיךְ, הִנְשִׁים.

5. צורות ציווי בבניין קל

  • בבניין קל בצורות ציווי ממשקל יִפְעֹל הנו"ן בדרך כלל מקוימת, כגון נְטֹשׁ, נְקֹם. כשהנו"ן נבלעת בצורות העתיד, קיימות גם צורות ציווי בלי נו"ן, כגון טֹל, פֹּל.
  • בצורות ציווי ממשקל יִפְעַל הנו"ן בדרך כלל חסרה, כגון טַע, סַע. ואולם כשהנו"ן מתקיימת בעתיד, קיימות גם צורות בנו"ן, כגון נְבַח.
  • בפועלי ע' הפועל גרונית הנו"ן מתקיימת תמיד, כגון נְהַג.
  • בפעלים של' הפועל שלהם יו"ד, הנו"ן מקוימת, כגון נְטֵה, נְשֵׁה.

במקרא יש נִטְעוּ ופעם אחת נְשָׂא (כנגד שָׂא בכל המקומות האחרים)

6. בשם הפועל של בניין קל הנו"ן מתקיימת. למשל: לִנְסֹעַ, לִנְטֹעַ, לִנְגֹּחַ.

בפעלים אחדים שם הפועל הוא על דרך גזרת פ"י ואלה הם: לָטַעַת (גם לִנְטֹעַ), לָגַעַת (גם לִנְגֹּעַ), לָגֶשֶׁת, לָשֵׂאת, לָתֵת.

לצד צורות שם הפועל לִנְדֹּר, לִנְטֹל, לִנְפֹּל מותרות הצורות לִדֹּר, לִטֹּל, לִפֹּל שיסודן בלשון חכמים והן בנויות על דרך צורות העתיד. כמו כן מותרות צורות נוספות על דרך זו, כגון לִתֵּן, לִשָּׂא, לִקַּח.

ראו עוד צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ.

[1] ראו עוד להלן סעיף ב.
[2] ראו עוד חילופי גזרותסעיף 5, 8, 9.

.

2.2.2 שמות בסיומת הזוגי

דרך המלך לגזירת צורות הזוגי היא מצורות היחיד, כגון רַגְלַיִם, שְׂפָתַיִם, אַמָּתַיִם, נְקֻדָּתַיִם ועוד. עם זאת בעברית לתולדותיה מוכרות צורות זוגי שבבסיסן עומדת צורת ריבוי, כגון דְּלָתַיִם, לְחָיַיִם, טְפָחַיִם[1], לוּחוֹתַיִם, חוֹמוֹתַיִם. צורות על דרך זו מותרות, וחלקן אף אין נוהגת כנגדן צורה אחרת.

הכלל שוּנה. החלטות קודמות התקבלו בישיבות רנג, רעא.
[1] במשנה בכתב יד קאופמן טִיפְחַיִים.

 

.

כלל ד – משקל פֹּעֶל

בנטיית היחיד של השמות הסגוליים בא קמץ קטן כנגד החולם החסר וע' הפועל בשווא (ע' הפועל גרונית – בחטף קמץ ולפני שווא בקמץ קטן). למשל: אֹזֶן אָזְנֵךְ, כֹּתֶל כָּתְלִי, קֹדֶשׁ קָדְשׁוֹ; זֹהַר זָהֳרֵנוּ זָהָרְכֶם, פֹּעַל פָּעֳלִי פָּעָלְךָ, תֹּאַר תָּאֳרֵךְ תָּאָרְךָ.
צורת הרבים של שמות אלו היא במשקל פְּעָלִים. בצורות הנסמך ובצורות בעלות כינויי הנוכחים והנסתרים הקמץ בע' הפועל משתנה לשווא ובא קמץ קטן בפ' הפועל. במקרים אלו כשע' הפועל גרונית בא בה חטף קמץ. למשל: כְּתָלִים כְּתָלֶיהָ כָּתְלֵי־ כָּתְלֵיכֶם, קְבָצִים קְבָצָיו קָבְצֵי־, רְבָעִים רָבְעֵי־(העיר), נְהָלִים נְהָלֵינוּ נָהֳלֵי־ נָהֳלֵיהֶם, חֳדָשִׁים חֳדָשַׁיִךְ חָדְשֵׁי־.
במקרים אחדים צורת הרבים היא פְּעָלוֹת ונטייתה בקמץ קטן ובשווא, כגון גְּרָנוֹת גָּרְנוֹת־ גָּרְנוֹתַי.

הערות

  1. תנו דעתכם: את הקמץ בפ' הפועל הוגים o גם בצורות הנוטות של שמות שע' הפועל שלהם גרונית, כגון פָּעֳלִי פָּעֳלָם פָּעָלְכֶם פָּעֳלֵי־ פָּעֳלֵיכֶם.
    במסורת הספרדית נהגה קמץ זה a, כדין קמץ בהברה פתוחה.
    במקרא מצויות גם הצורות תֹּאֲרוֹ, פֹּעֲלוֹ.
  2. בנטייתם של שמות אחדים ממשקל פֹּעֶל וההולכים אחריו נוהג הקיבוץ בצד הקמץ הקטן (שהוא עיקר), למשל: חֻמְצוֹ, עֻקְצוֹ, קֻמְצוֹ, מַשְׂכֻּרְתּוֹ, מַתְכֻּנְתּוֹ, מַרְכֻּלְתִּי, חֻמְרֵי־(בית הלל).[1]
  3. שמות אחדים במשקל פֹּעֶל נוטים בחיריק (לעיתים לצד נטייה בקמץ קטן): אֹמֶר אִמְרֵי־(שפר), נֹכַח נִכְחוֹ, שֹׁקֶת שִׁקְתוֹת־; מן העברית החדשה: עֹמֶק עִמְקֵי־(ליבו), רֹשֶׁם רִשְׁמֵי־(מסע).
    במקרא גם: בֹּסֶר בִּסְרוֹ, חֹזֶק חִזְקִי לצד חָזְקֵנוּ, חֹצֶן חִצְנוֹ לצד חָצְנִי.
  4. צורת הרבים של אֹהֶל היא אֹהָלִים וגם אֳהָלִים.
  5. צורת הרבים של קֹדֶשׁ ושל שֹׁרֶשׁ היא קֳדָשִׁים וגם קָדָשִׁים, שֳׁרָשִׁים וגם שָׁרָשִׁים. המילים קָדָשִׁים ושָׁרָשִׁים נהגות בקמץ קטן בפ' הפועל.
    במסורת הספרדית נהגים שמות אלו בקמץ גדול.
  6. צורת הרבים של בֹּהֶן – בְּהוֹנוֹת, ושל נֹגַהּ – נְגוֹהוֹת.
  7. צורת היחיד בֹּטֶן – מן בָּטְנִים – מותרת (לצד בָּטְנָה בָּטְנֶה שבמילונים ובספרות, בעיקר במשמעות "פיסטוק").
.

כלל ט – משקל פְּעָלָה

1. משקל פְּעָלָה נוטה בדרך כלל בקיום הקמץ (הראשון). למשל: כְּפָפָה כְּפָפַת־ כְּפָפָתוֹ כְּפָפוֹת־, סְבָרָה סְבָרַת סְבָרוֹתַי, עֲיָרָה עֲיָרַת־, פְּלָדָה פְּלָדַת־, פְּצָצָה[1] פְּצָצַת־ פְּצָצוֹתֵיהֶם.

2. הקמץ מתבטל בנטיית השמות האלה:[2]
אֲדָמָה, אֲמָרָה (הצהרה בתחום המשפט), אֲנָחָה, אֲנָקָה[3], בְּרָכָה[4], גְּעָרָה, דְּאָגָה, דְּהָרָה, דְּמָמָה, הֲדָרָה, הֲלָכָה, זְעָקָה, חֲדָשָׁה, חֲזָקָה, חֲרָדָה, יְלָלָה, יְשָׁרָה, לְבָנָה, לְוָיָה[5], נְאָקָה, נְדָבָה, נְהָמָה, נְמָלָה[6], נְקָמָה, נְשָׁמָה, סְעָרָה, עֲגָבָה, עֲגָלָה, עֲדָשָׁה, עֲזָרָה[7], עֲמָלָה[8], עֲנָוָה, עֲרָבָה, צְדָקָה, צְוָחָה, צְעָדָה, צְעָקָה, קְלָלָה, קְעָרָה[9], רְבָבָה, רְוָחָה, רְחָבָה, רְנָנָה, שְׁאָגָה, שְׁגָגָה, שְׁמָמָה, שְׁעָטָה, שְׂעָרָה [סערה].
נטיית השמות האלה היא על דרך נְדָבָה נִדְבַת־ נְדָבוֹת נִדְבוֹת־.

הערות

  1. כשפ' הפועל או ע' הפועל גרוניות, בא פתח תחת פ' הפועל. למשל: אֲדָמָה אַדְמָתִי, עֲדָשָׁה עַדְשַׁת־, עֲנָוָה עַנְוַת־, גְּעָרָה גַּעֲרָתָהּ, שְׁאָגָה שַׁאֲגוֹתָיו. גם רְוָחָה נוטה בפתח, כגון רַוְחַת־.
  2. השמות אֲנָקָה (אנחה), חֲרָדָה, חֲזָקָה, עֲגָלָה, עֲזָרָה נוטים בסגול: אֶנְקָתִי, חֶרְדַת־[10] עֶזְרַת־ וכו'.
  3. השם הֲלָכָה נוטה בחיריק, אף על פי שפ' הפועל גרונית, כגון הִלְכַת־ הִלְכָתוֹ הֲלָכוֹת הִלְכוֹת־. כך גם אֲמָרָה–אִמְרַת־.

3. שמות אחדים ממשקל פְּעָלָה נוטים על דרך הסגוליים, ואלו הם:
יְבָמָה יְבֶמֶת־ יְבִמְתִּי, עֲטָרָה עֲטֶרֶת־ עֲטַרְתּוֹ, עֲלָטָה עֲלֶטֶת־, עֲצָרָה עֲצֶרֶת־, עֲקָרָה עֲקֶרֶת־, עֲשָׂרָה עֲשֶׂרֶת־ עֶשְׂרוֹת־ וגם עַשְׂרוֹת־, עֲתָרָה עֲתֶרֶת־.

[1] את השם פְּצָצָה אפשר להטות גם בביטול הקמץ, כגון פִּצְצַת־ פִּצְצוֹתֵיהֶם.
[2] הרשימה אינה כוללת צורות נקבה של משקל פָּעָל (כגון חֲכָמָה), ואלה נוטות בביטול הקמץ.
[3} גם במשמעות בעל חיים, ובמשמעות זו הנטייה בפתח (על פי הערה א בסעיף זה).
[4] צורת הנסמך ביחיד בדגש: בִּרְכַּת־. אבל בִּרְכָתִי, בִּרְכַתְכֶם וכו'.
[5] אבל בשם לְוָיָה במשמעות 'לְוָיַת המת' הקמץ מתקיים.
[6] נטיית נְמָלָה: נִמְלַת־ נְמָלִים נִמְלֵי־ או נִמְלוֹת־ וכיו"ב
[7] במסורת הספרדית עֲזָרַת־ (על דרך סעיף ו לעיל), במסורת התימנית עֲזֶרֶת־ עֲזַרְתּוֹ (על דרך סעיף 3 להלן).
[8] הצורה הרווחת עַמְלָה. ראו  עַמְלָה, עֲמָלָה.
[9] במקרא גם קְעָרֹתָיו.
[10] במקרא חֶרְדַּת־.

.

כלל טז – קמץ המשתנה בנטייה לפתח ואחריו דגש

בנטיית השמות האלה בא פתח ודגש אחריו:[1]

1. ממשקל פָּעָל: גָּמָל גְּמַלִּי גְּמַלִּים גְּמַלֵּי־, חָרָךְ חֲרַכִּים, עָצָב עֲצַבָּיו, קָטָן קְטַנִּים, שָׁלָב שְׁלַבֵּיהֶם, שָׁפָן שְׁפַנִּים.

2. ממשקל מִפְעָל / מַפְעָל: מַאֲמָץ מַאֲמַצִּים מַאֲמַצֵּי־, מַחְמָד מַחְמַדִּי, מַחְמָץ מַחְמַצִּים, מַחְצָב מַחְצַבִּים, מַחְשָׁךְ מַחְשַׁכִּים, מַטְעָם מַטְעַמִּים, מִכְמָן מִכְמַנִּים, מַמְתָּק מַמְתַּקִּים, מַנְעָם מַנְעַמִּים, מָסָךְ מָסַכִּים, מַעֲדָן מַעֲדַנִּים, מַעֲמָק מַעֲמַקִּים, מַעֲקָשׁ מַעֲקַשִּׁים, מַרְבָד מַרְבַדִּים, מֶרְחָק מֶרְחַקִּים, מַשְׁאָב מַשְׁאַבִּים, מִשְׁבָּת מִשְׁבַּתִּים, מִשְׂגָּב מִשְׂגַּבִּי, מִשְׁלָב מִשְׁלַבִּים, מִשְׁמָן מִשְׁמַנִּים;[2] ועל דרך זו מִבְטָח מִבְטַחִים (בפתח).

3. בשמות: צָב צַבִּי צַבִּים צַבֵּי־, תָּם תַּמָּה, יָם יַם־[3] יַמִּים, אֶשְׁנָב אֶשְׁנַבִּים, חַרְצָן חַרְצַנִּים, חַשְׁמָן חַשְׁמַנִּים, מוּסָךְ מוּסַכִּים, סַרְעָף סַרְעַפִּים (שַׂרְעָף שַׂרְעַפִּים), עַקְרָב עַקְרַבִּים, רַעֲנָן רַעֲנַנִּים, שַׁאֲנָן שַׁאֲנַנִּים, שֶׁנְהָב שֶׁנְהַבִּים, אוּלָם[4] אוּלַם־[5] אוּלַמִּים אוּלַמּוֹת; ועל דרך זו חָח חַחִים (בפתח).

בשם שַׁבָּת ביחיד – שַׁבַּתּוֹ שַׁבַּתְּכֶם; ברבים שַׁבָּתוֹת שַׁבְּתוֹת־ שַׁבְּתוֹתַי; וכן שַׁבָּתוֹן.
בשם מַתָּת ביחיד – מַתַּתּוֹ מַתַּתְּכֶם; ברבים מַתָּנוֹת.
בשם בָּחוּר הקמץ משתנה בנטייה לפתח, כגון בַּחוּר־(חמד) בַּחוּרָה בַּחוּרִים בַּחוּרֵי־.

[1] ראו גם פתח ודגש בנטייה.
[2] על דרך שמות אלו נקבע ניקוד המונח מִדְגַּנִּים.
[3] במקרא גם בסמיכות יָם־, אבל יַם־סוּף.
[4] וכן במקרא צורת המשנה אֵילָם: אֵילַמִּים אֵילַמּוֹת.
[5] במקרא באה צורת הנסמך: אוּלָם־.