ישיבה רן

י"א בטבת תש"ס, 20 בדצמבר 1999

קובץ מצורף

ההחלטות בדקדוק שהתקבלו בישיבה

.

ניקודן של מילים לועזיות בלשוננו

א. כל תנועת i נכתבת בחיריק מלא גם בניקוד. למשל: צִילִינְדְּרִי, הִידְרוֹדִינָמִי, הִיסְטוֹרְיָה, טִיפּוּס, דִּיסְקוּס, סִינְתֵּטִי.

ב. כל תנועת o נכתבת בווי"ו חלומה. למשל: קוֹאוֹרְדִּינַצְיָה, אוֹבְּיֶקְטִיבִי, גֵּאוֹלוֹגְיָה, אוֹפְּטִימָלִי.

ג. כל תנועת u נכתבת בווי"ו שרוקה. למשל: מוֹלֵקוּלָה, מוּלְטִי־, טוּרְבִּינָה, פוּנְקְצִיָּה.

ד. תנועת a בהברה פתוחה מנוקדת בקמץ (קָטָלוֹג, מָתֵמָטִיקָה); בהברה סגורה לא־סופית – בפתח (פַנְטַסְטִי, קְוַנְטִים); בהברה סגורה בסוף מילה – בקמץ (אַטְלָס, בָּלָגָן), אבל בהברה סגורה כפליים או המסתיימת בפ"א או בי"ת דגושות – בפתח (בַּנְק, אַפּ, טַאבּ).[1]
הערה: כל אל"ף הנכתבת בכתיב המלא לציון התנועה a תיכתב גם בכתיב המנוקד, למשל פַּארְק, סוֹצְיָאלִי.

ה. התנועה שמקורה ב־eu נכתבת בצירי מלא. למשל: אֵיקָלִיפְּטוּס, רֵימָטִיזְם, נֵירוֹלוֹגְיָה, נֵיטְרָלִי.

ו. תנועת e מנוקדת לפי סוג ההברה: בהברה פתוחה – בצירי (טֵלֵפוֹן, טֵנִיס), אבל בסוף מילה ־ֶה (קָפֶה, תֶּה); בהברה סגורה בראש מילה ובאמצע מילה – בסגול (אֶמְבַּרְגּוֹ, לֶיְזֶר, סִימֶטְרִי, קוֹנְצֶרְטִים); בהברה סגורה בסוף מילה – בצירי (טְרַפֵּז), אבל אם ההגייה הרווחת מלעילית – בסגול (סוֹלֶר, מֵטֶר); בהברה סגורה כפליים בסוף מילה – בצירי (קוֹנְצֵרְט, דּוּפְּלֵקְס).

ז. בדרך כלל אין מציינים הכפלה במילים לועזיות. אבל אם המנקד רואה בכך צורך, הוא יכול לציין את ההכפלה בדגש חזק (ולא באות כפולה).[2]

ח. האותיות גד"ת באות דגושות (בדגש קל) או רפויות על פי כללי העברית.  עם זאת לא יבוא דגש קל באותיות גד"ת בבואן בסוף המילה לאחר שווא נח, למשל: דִּיוִידֵנְד, כִּירוּרְג, אַפַּרְטְהַיְד.

ט. מסמנים שווא במילים לועזיות. אין מסמנים בהן שווא בסוף המילה גם אם קודם לו שווא אחר (קוּרְס, סֵקְס).
כל שווא במילים לועזיות הוא שווא נח. אין משתמשים בחטפים.
התנועות במילים לועזיות אינן משתנות לשווא בנטייה. למשל: סָלָט סָלַט־ סָלָטִים סָלָטֵי־, בָּלוֹן בָּלוֹנִים, דּוֹלָר דּוֹלָרִים דּוֹלָרֵי־, טֵלֵפוֹן טֵלֵפוֹנִים.

י. אותיות בּ, פּ בראש מילים זרות שומרות בדרך כלל על הגייתן זו גם אחרי אותיות וכל"ב. ואולם הרוצה לרפות אותן, הרשות בידו, למשל: וּבָלון, בְּפִיג'מה.

תנו דעתכם: מילים שנשאלו לעברית בתקופות קדומות (בעיקר בספרות חז"ל) ואפשר להכילן בתבנית עברית (=שורש ומשקל) ייכתבו וינוקדו בהתאם לעברית, כגון פֻּנְדָּה, סִסְמָה, הִמְנוֹן, וחלים עליהן כללי נטיית השם, כגון סַפְסָל ספסְלי־.
במילים מובהקות בלועזיותן שאין אפשרות לדוחקן במשקל עברי רגיל, כל תנועות o ו־u ייכתבו וינוקדו בחולם ובשורוק – כדרך המילים הלועזיות. למשל: פְּרוֹזְדּוֹר, אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, קוּלְמוֹס, קוּמְקוּם.

[1] הערת המזכירות המדעית: על כתיב אל"ף לציון תנועת a יפה הכלל שנקבע בכללי התעתיק מלועזית לעברית: תנועת a אפשר לציינה ב־א במקום שהיעדרה עלול לגרום שיבוש בקריאה, וראוי לכותבה בשמות קצרים בני שתיים־שלוש אותיות (בלי האל"ף). בשמות הקצרים היא נכתבת גם בכתיב מנוקד.
[2] על דגש ביו"ד במילים לועזיות ראו ניקוד בסביבת יו"ד במילים לועזיות.

 

.

כלל א – פתח ודגש בנטייה

בשמות המלרעיים שתנועתם האחרונה (או היחידה) פתח, מתקיים בדרך כלל הפתח בנטייה, ודגש בא באות שלאחריו. למשל: גַּל גַּלִּי גַּלְּךָ גַּלְּכֶם גַּלִּים גַּלֵּי־, זַג זַגִּים, זַן זַנִּים [1], צַו[2] צַוִּים, קַו[2] קַוִּים, אַף אַפַּיִם אַפֵּיכֶם, אֲגַם אֲגַמִּים אֲגַמֵּי־ [3], אֲגַף אֲגַפָּיו, הֲדַס הֲדַסִּים, זְמַן זְמַנִּים זְמַנְּכֶם זְמַנֵּיהֶם, כְּרַךְ כְּרַכִּים כְּרַכֵּי־, לְשַׁד לְשַׁדּוֹ, מְעַט מְעַטִּים, אוֹפַן אוֹפַנִּים, דּוֹנַג דּוֹנַגִּי, יוּבַל יוּבַלִּים, שׁוֹשַׁן שׁוֹשַׁנִּים, אֶתְנַן אֶתְנַנָּהּ, גַּנְזַךְ גַּנְזַכֵּי־, דַּרְדַּק דַּרְדַּקֵּיהֶם, חַשְׁמַל חַשְׁמַלִּי, כַּרְפַּס כַּרְפַּסִּי, קַרְנַף קַרְנַפֵּי־, מַחֲבַת מַחֲבַתּוֹת, צְלָצַל צִלְצַלִּים (מין חֶרֶק), כְּלַבְלַב כְּלַבְלַבִּים כְּלַבְלַבֵּי־, שְׁרַפְרַף שְׁרַפְרַפִּים, אֲדַמְדַּם[4] אֲדַמְדַּמּוֹת, יְרַקְרַק יְרַקְרַקָּה, קְטַנְטַן קְטַנְטַנִּים, דּוּכִיפַת דּוּכִיפַתִּים, ועל דרך זו מַאֲוַיִּים מַאֲוַיֵּי־.
בכלל זה שמות מרובעים בעלי שתי הברות דומות; שמות אלו נשקלים במשקל פַּלְפַּל, ובנטייה בא דגש. למשל: זַלְזַל זַלְזַלִּים, זַמְזַם זַמְזַמִּים, כַּלְכַּל כַּלְכַּלִּים, לַבְלַב לַבְלַבִּים, עַפְעַף עַפְעַפַּיִם, צַמְצַם צַמְצַמִּים, תַּלְתַּל תַּלְתַּלִּים.

תנו דעתכם שהפתח מתקיים לפני חי"ת, אף שאין בה הכפלה. למשל: פַּח פַּחִים, לַח לַחָה לַחִים, צַח צַחָה צַחִים. בנקבה גם לֶחָה, צֶחָה.

יוצאים מכלל זה כמה שמות הנוטים על דרך הסגוליים:

  1. השמות דְּבַשׁ דִּבְשִׁי, הֲלַךְ (כגון הֲלַךְ־נפש/רוח)[5] הִלְכֵי־(נפש/רוח), סְבַךְ סִבְכּוֹ סִבְכֵי־.
  2. שמות אחדים ממשקל פְּעַלְעַל – בצורות הנקבה: אֲדַמְדֶּמֶת, שְׁחַרְחֹרֶת (במקרא), יְרַקְרֹקֶת (בלשון חז"ל), קְטַנְטֹנֶת וכיו"ב (בלשון ימינו).
  3. קצת שמות בני הברה אחת באים בריבוי גם על דרך הסגוליים "השלמים": הַר הֲרָרִים הַרְרֵי־, טַל טְלָלִים טַלְלֵי־, עַם עֲמָמִים עַמְמֵי־, צַד צְדָדִים צִדְדֵי־.

[1] במקרא זְנִים.
[2] במקרא צָו (בסוף פסוק, לצד צַו); קָו (רוב הצורות).
[3] במקרא אַגְמֵי־ אַגְמֵיהֶם.
[4] במקרא אֲדַמְדָּם בקמץ.
[5] לצד הֲלֹךְ הֲלֹךְ־(נפש/רוח); ברבים הִלְכֵי־(נפש/רוח).

.

2.1.4 משקל פַּעְלָן

במשקל פַּעְלָן אין בא דגש (חזק) בע' הפועל ואין בא דגש (קל) בל' הפועל, כגון סַפְרָן, כַּלְבָן, נַקְדָן, צַלְבָן, צַרְכָן.

יוצאים מכלל זה קצת שמות הבאים בדגש בע' הפועל, ואלו הם: דַּבְּרָן, דַּכְּאָן, וַכְּחָן, חַבְּלָן, טַפְּסָן (המטפס על הרים, כנגד טַפְסָן – המתקין טפסים בבנייה), עַבְּדָן, קַבְּלָן, קַבְּצָן, קַפְּדָן (וגם קַפְדָן).
בשם עַצְבָּנִי בא דגש בל' הפועל.

לפי כלל זה דרך המלך בהגיית השם חלבן היא בריפוי הבי"ת: חַלְבָן.

.

2.1.6 צורת הרבים של פִּעְלָה, פַּעְלָה; פָּעְלָה, פֻּעְלָה

א. שמות במשקל פִּעְלָה (פֶּעְלָה), פַּעְלָה – צורת הרבים שלהם פְּעָלוֹת.[1] צורת הנסמך והנטייה: פִּעְלוֹת־ (פֶּעְלוֹת־, פַּעְלוֹת־). למשל: לִשְׁכָּה לְשָׁכוֹת לִשְׁכוֹת־, מִלְגָּה מְלָגוֹת (וגם מִלְגָּאוֹת) מִלְגוֹתֵיהֶם, עֶרְכָּה עֲרָכוֹת עֶרְכוֹתֵיכֶם; מַלְכָּה מְלָכוֹת מַלְכוֹת־, דַּוְשָׁה דְּוָשׁוֹת דַּוְשׁוֹת־, קַסְדָּה קְסָדוֹת קַסְדוֹת־, אַגְרָה אֲגָרוֹת אַגְרוֹת־.

הערות

  1. צורת הרבים של קִרְיָה היא קְרִיּוֹת בצד קְרָיוֹת.
  2. צורת הרבים של דַּיְסָה היא דַּיְסוֹת.

ב. הקמץ הקטן במשקל פָּעְלָה והקיבוץ במשקל פֻּעְלָה מתקיימים אף בצורת הרבים (בנפרד). למשל: חָכְמָה חָכְמוֹת, חָרְשָׁה/חֻרְשָׁה חָרְשׁוֹת/חֻרְשׁוֹת, טָהֳרָה טָהֳרוֹת [2], יָזְמָה יָזְמוֹת; אֻרְוָה אֻרְווֹת[3], דֻּגְמָה דֻּגְמוֹת (או דֻּגְמָאוֹת), חֻלְיָה חֻלְיוֹת, חֻלְצָה חֻלְצוֹת.

יוצא מן הכלל השם חָרְבָּה/חֻרְבָּה שריבויו חֳרָבוֹת.

[1] ויש גם צורת רבים המסתיימת ב־אוֹת, כגון גִּרְסָאוֹת, פִּסְקָאוֹת (לצד פְּסָקוֹת), סַדְנָאוֹת. ראו גם קמץ משתנה לשווא (הכלל הרגיל), הערה 1.
[2] לצד טָהֳרָה יש הצורה טַהֲרָה, ולצד טָהֳרוֹת – טְהָרוֹת.
[3] במקרא אֻרָווֹת.

.

כלל א – דין הקמץ בצורת הנסמך ולפני כינויי הנוכחים

כל קמץ הבא בשם הנפרד בהברה מוטעמת שהיא ההברה האחרונה, משתנה לפתח בנסמך היחיד ולפני כינויי הנוכחים ־כֶם,־כֶן. למשל: דָּבָר דְּבַר־ דְּבַרְכֶם, מַלְכָּה מַלְכַּת־ מַלְכַּתְכֶם, סוֹלְלָה סוֹלְלַת־(תותחים)[1], רָץ רַץ־ רַצְכֶם, כְּתָב כְּתַב־ כְּתַבְכֶם, תְּשׂוּמָה תְּשׂוּמַת־(לב,[2] ליבו).
יוצאים מכלל זה השמות המסתיימים ב־ָא, שהקמץ בהם מתקיים בנסמך היחיד. למשל: מוֹצָא מוֹצָא־, תָּא תָּא־ (אבל מוֹצַאֲכֶם, תַּאֲכֶם).

הערות

  1. כלל זה כוחו יפה גם בשמות שהקמץ בהברתם האחרונה מתקיים בנטייה, כגון השמות במשקל פַּעָל: דַּיָּן דַּיַּן־ דַּיַּנְכֶם. ואולם אין הדברים אמורים בשמות בסיומת ־ָה הנוטים על דרך הסגוליים. [3]
  2. גם שמות שבמקרא בא בהם קמץ בצורת הנסמך, כגון שְׁאָר, שְׁאָט, מִקְצָת – הקמץ בהם משתנה לפתח: שְׁאַר־, שְׁאַט־, מִקְצַת־; הוא הדין בשם מָנָה: מְנַת־, על מְנַת.
  3. צורת הנסמך של לָבָן היא לְבַן־ וגם לְבֶן־.
  4. צורת הנסמך של חָלָב היא חֲלַב־ לצד חֲלֵב־.

[1] וראו עוד משקל פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל.
[2] וגם תְּשׂוּמֶת לב על פי "תְּשׂוּמֶת יד" שבמקרא – בנסיגת הטעם לפני הברה מוטעמת (שבסומך).
[3] ראו כלל ט – משקל פְּעָלָה, סעיף 3; כלל יז – משקל מִפְעָלָה, משקל תִּפְעָלָה.

.

כלל ה – קמץ הבא לתשלום דגש

הקמץ מתקיים בכל מקום שהוא בא לתשלום דגש. למשל: חָרָט חָרַט־ חָרָטִים, חָרָשׁ חָרַשׁ־ חָרָשִׁים חָרָשֵׁי־ (משקל פַּעָל); עָרִיץ עָרִיצִים עָרִיצֵי־, שָׂרִיג שָׂרִיגִים, רָהִיט רָהִיטִים, סָרִיס[1] סָרִיסִים, פָּרִיץ[1] פָּרִיצִים (משקל פַּעִיל); חָרוּב חָרוּבִים, חָרוּץ חָרוּצָה חָרוּצִים (משקל פַּעוּל); (שַׂר) שָׂרִים שָׂרֵי־ שָׂרֵיכֶם, שָׂרָה שָׂרוֹת שָׂרוֹת־ שָׂרוֹתֵיהֶן, (צַר) צָרִים צָרֵי־ צָרֵיכֶם, צָרָה צָרַת־ צָרוֹתֶיהָ; פָּרֹכֶת פָּרוֹכוֹת.

[1] מן סָרִיס, פָּרִיץ יש במקרא צורות על משקל פָּעִיל (הלא דגוש), כגון סְרִיס המלך, סְרִיסֵי פרעה, פְּרִיץ חַיּוֹת.

.

אָנוֹכִי

אָנוֹכִי (שם תואר [אגואיסט, אגואיסטי]; בקמץ וביו"ד אחת).
בנטייה אָנוֹכִית, אָנוֹכִים / אָנוֹכִיִּים, אָנוֹכִיּוֹת.

.

כלל טו – הקמץ בשמות שונים

הקמץ מתקיים בנטיית השמות האלה: אֵיתָן אֵיתָנֵי־, אִכָּר אִכָּרֵי־, אָמָּן אָמָּנֵי־, אֻמָּן אֻמָּנֵי־; וָתִיק וָתִיקִים וכן וָתִיקוּת, שָׁלִישׁ (תפקיד צבאי) שָׁלִישׁוֹ שָׁלִישִׁים וכן שָׁלִישׁוּת; מַעְבָּד מַעְבָּדֵיהֶם, מַטָּע מַטָּעֵי־, מַכָּר מַכָּרֵיהֶם, מוֹרָשׁ מוֹרָשֵׁיהֶם, תּוֹשָׁב תּוֹשָׁבֵי־; בַּרְוָז בַּרְוָזֵי־; מָסֹרֶת מָסָרְתָּם; אַדְרִיכָל אַדְרִיכָלֵי־, דְּרָקוֹן דְּרָקוֹנֵי־, סִימָן סִימָנֵי־ סִימָנֵיהֶם, פָּנָס פָּנָסֵי־.
הקמץ מתקיים בריבוי השם שָׁבוּעַ, כגון שָׁבוּעוֹת שָׁבוּעוֹת־ שָׁבוּעוֹתֵיכֶם (אבל: שְׁבוּעַ־, וכן שְׁבוּעוֹן).
הקמץ מתקיים בנטיית צורת הרבים של השמות בַּיִת, עִיר, רֹאשׁ, כגון בָּתִּים בָּתֵּיהֶם, עָרִים עָרֵי־, רָאשִׁים רָאשֵׁיכֶם.

.

גַּבְנוּן

גַּבְנוּן (בשורוק). בנטייה גַּבְנוּנִים גַּבְנוּנֵי־. במקרא גַּבְנֻנִּים.

.

כֵּלִי

צורת שם התואר כֵּלִי (מן כְּלִי) מותרת, כגון מוזיקה כֵּלִית.

.

עוֹנְשִׁין

עוֹנְשִׁין (כגון פעולת עוֹנְשִׁין, קו העוֹנְשִׁין; חולם מלא בעי"ן, שווא בנו"ן).

.

עַמְלָה, עֲמָלָה

עַמְלָה וגם עֲמָלָה. בנטייה עַמְלַת־ עֲמָלוֹת עַמְלוֹת־.

ראו גם משקל פְּעָלָה.