ישיבה ריז

כ"ט בסיוון תשנ"ד, 8 ביוני 1994

קובץ מצורף

ההחלטות בדקדוק שהתקבלו בישיבה

.

א. ניקוד בסביבת יו"ד במילים לועזיות

1. שמות שמוצאם בלעז והמסתיימים בסיומת ־יה – האות שלפני היו"ד מנוקדת בשווא כאשר לפניה תנועה. למשל: דֵּמוֹקְרַטְיָה, בִּיּוֹלוֹגְיָה, הִיסְטוֹרְיָה, אָקָדֶמְיָה.
האות שלפני הסיומת מנוקדת בחיריק ויו"ד הסיומת דגושה כאשר לפניה אות בשווא. למשל: גֵּאוֹמֶטְרִיָּה, סִימֶטְרִיָּה, פוּנְקְצִיָּה, וכך גם זַמְבִּיָּה.

בכתיב מלא: דמוקרטיה, ביולוגיה וכיו"ב לעומת גאומטרייה, סימטרייה וכיו"ב.

אין דברים אלו אמורים במילים שבאה בהן תנועת a או e לפני הסיומת ־יה (כגון פַּפָּיָה), ואין צריך לומר תנועת o או u (כגון פָּרָנוֹיָה).

2. ניקוד בסביבת יו"ד באמצע מילה לועזית: האות שלפני היו"ד מנוקדת בחיריק והיו"ד דגושה כאשר קודמת להן אות בשווא, כגון אָקוֹרְדִּיּוֹן, קוֹנְוֶנְצִיּוֹנָלִי.

.

ג. חילופי גזרות בפעלים שונים

חילופי גזרות אופייניים לפעלים בעלי שורשים שאינם שלמים (כלומר שלא כל אותיות השורש שלהם הגויות כעיצורים בכל הנטייה); פעלים אלו יכולים לנטות כפעלים מגזרות אחרות (ולא כדרך המלך בגזרתם). התופעה מוכרת בעברית מכל תקופותיה. דוגמאות מן המקרא: הֵרֹמּוּ (במדבר יז, י) – רו"ם נפעל על דרך ע"ע (בדגש במ"ם); יָרוּן (משלי כט, ו) – רנ"ן קל על דרך ע"ו (שורוק במקום חולם); "וְהַיּוֹם רַד מְאֹד" (שופטים יט, יא) – יר"ד קל ללא יו"ד; דוגמאות מלשון חכמים: קרינו (במקום קראנו), יצתה (במקום יצאה) – פועלי ל"א כפועלי ל"י; הוֹבִיר (למשל משנה בבא מציעא ט, ג; הניח את השדה בּוּר) – ע"ו על דרך פ"י; דוגמאות מן הפיוט: בט (=הבּיט), גש (=נִגַּשׁ) – פועלי פ"נ קל בלי נו"ן; דוגמה מעברית ימינו: אֶזֹּם תִּזֹּם – יז"ם בבניין קל על דרך פ"נ (בדגש בזי"ן).
בהחלטות בסעיף הזה ניתנים חילופי גזרות בפעלים המשמשים גם בימינו; חילופי גזרות אחרים הובאו בסעיפים הקודמים של נטיית הפועל.

 

1. הפועל יָגֹר נוטה בעתיד ובציווי על דרך ע"ו: אָגוּר תָּגוּר, גּוּר גּוּרוּ.

2. הפועל יָעַץ בעתיד בציווי ובשם הפועל נוטה הן על דרך פ"י – אִיעַץ, יְעַץ יַעֲצִי, לִיעֹץ, הן על דרך ע"ו – יָעוּץ, עוּץ, לָעוּץ.

3. בבניין נפעל משמש הפועל נִמּוֹחַ – על דרך ע"ו.

4. בבניין נפעל משמשות הצורות נָמַק (עבר) נָמָק נָמֵק נְמַקִּים (בינוני), יִמַּק יִמַּקּוּ (עתיד) – על דרך ע"ע, וגם נִמּוֹק נִמּוֹקִים – על דרך ע"ו.

5. הפעלים הטיל, הניח, הסית (בבניין הפעיל), הוטל, הונח, הוסת (בבניין הופעל) נוהגים הן על דרך ע"ו הן על דרך פ"נ בלי הבדל משמעות: הֵטִיל או הִטִּיל, הֵנִיחַ או הִנִּיחַ, הֵסִית או הִסִּית; הוּטַל או הֻטַּל, הוּנַח או הֻנַּח, הוּסַת או הֻסַּת.
גם הפועל הלין בהוראת 'התלונן' נוהג כך: הֵלִין או הִלִּין. בהוראת 'אירח ללילה', 'עיכב' – הֵלִין בלבד.

6. הפועל הזיע (והשם הזעה) – נטייתו על דרך פועלי ע"ו: הֵזִיעַ, מֵזִיעַ (וכן הֲזָעָה). הנטייה על דרך פועלי פ"נ מותרת אף היא: הִזִּיעַ (וכן הַזָּעָה).

7. הפעלים מן השורש ינ"ק נוטים בבניין הפעיל הן על דרך פ"י הן על דרך ע"ו: הֵינִיקָה מֵינִיקוֹת תֵּינִיק לְהֵינִיק, הֵנִיקָה מְנִיקוֹת תָּנִיק לְהָנִיק.

גם בפעלים מן השורש טו"ב שתי הדרכים אפשריות: הֵטִיב מְטִיבִים או הֵיטִיב מֵיטִיבִים; בעתיד ובשם הפועל הצורות הרווחות הן על דרך פ"י: יֵיטִיב לְהֵיטִיב.

8. בבניין נפעל משמשות הצורות נָסוֹג, נְסוֹגִים וכדומה – על דרך ע"ו, ובבניינים הפעיל והופעל משמשות הצורות הִסִּיג מַסִּיגָה, הֻסַּג מֻסָּגִים וכדומה – על דרך פ"נ.

9. בבניינים הפעיל והופעל משמשות הצורות הִתִּישׁ, מַתִּישׁ, מֻתָּשׁ וכדומה – על דרך פ"נ, ובבניין קל משמשות הצורות תַּשׁ, תָּשַׁשׁ, תָּשׁוּשׁ וכדומה – כדרך הכפולים.

[1] ראו עוד על חילופי גזרות: פעלים שונים בגזרת פ"נ

 

.

2.1.3 משקל פְּעַלְעַל

אות מאותיות בגדכפ"ת הבאה לאחר השווא הנח במשקל פְּעַלְעַל מנוקדת בדגש קל, כגון לְבַנְבַּן, אֲפַרְפַּר, הֲפַכְפַּךְ, שְׁפַנְפַּן.[1]

[1] על נטיית השמות במשקל זה ראו פתח ודגש בנטייה.

.

2.1.8 משקל פִּילוּל (בגזרת ע"ו והכפולים)

שם הפעולה של פעלים מגזרת ע"ו והכפולים הנוטים בבניין פיעל במשקל פּוֹלֵל (כגון אוֹתֵת, כּוֹנֵן, קוֹמֵם; כּוֹפֵף, סוֹבֵב, עוֹדֵד) בא במשקל פִּילוּל – בחיריק מלא ובע' הפועל רפה. למשל: אִיתוּת, כִּינוּן, קִימוּם; כִּיפוּף, סִיבוּב, עִידוּד.

.

2.1.9 משקל הַפְעָלָה בגזרת ע"ו והכפולים

1. הה"א במשקל הַפְעָלָה בגזרת ע"ו ובגזרת הכפולים מנוקדת בסגול כשפ' הפועל גרונית. למשל: הֶאָצָה, הֶחָלָה, הֶעָזָה, הֶעָרָה.

2. שמות במשקל הַפְעָלָה מגזרת הכפולים מנוקדים על דרך שם הפעולה בגזרת ע"ו – בלא דגש. למשל: הֶאָטָה, הֲגָנָה, הֲזָמָה, הֲסָבָה.

.

כלל א – הצירי המלא

הצירי המלא מתקיים תמיד. למשל: חֵיק חֵיקְכֶם, מֵיתָר מֵיתָרִים מֵיתְרֵיהֶם, רֵיחַ רֵיחוֹת רֵיחוֹתֵיכֶם.

תנו דעתכם: צירי מלא בא כאשר היו"ד היא מן השורש. למשל: אֵיד, אֵימָה, אֵיפָה, אֵיתָן, בֵּיצָה, חֵיק, מֵידָע, מֵיטָב, מֵימָן, מֵינֶקֶת, מֵישָׁרִים, סֵיפָה, צֵידָה, רֵיק, שֵׁינָן, תֵּימָן, וכן מְהֵימָן, מֵימְרָה, מֵירְכָה, רֵישָׁה.
כן בא צירי מלא בשמות אחרים ובהם: אֵיבָר, הֵיכָל, זְעֵיר, כֵּילַף, עֵירֹם, פֵּיגָם, פְּסֵיפָס, צֵירֵי, קֵיסָם, שֵׁיזָף.
בשמות האלה הצירי הוא צירי חסר: לֵצָן, לֵצָנוּת.

.

נָשִׁים בנסמך

ו. צורת הנסמך של נָשִׁים היא נְשֵׁי־ וגם נְשׁוֹת־ (ובנטייה נְשֵׁיהֶם וגם נְשׁוֹתֵיהֶם).

.

ג. צירוף שמות המחוברים בו'

צירוף של שני שמות המחוברים בו' והמציין מושג אחד אפשר ליידעו בראשו. למשל: 'הדין ודברים', 'הדין וחשבון', 'המשא ומתן', 'הנושא ונותן', 'המוציא ומביא', 'המיקח וממכר'. אפשר גם ליידע כל אחד מן השמות, למשל: 'המיקח והממכר', 'המשא והמתן'.
צירוף מעין זה נתפס כמושג אחד בין שהוא מיודע בראשו ובין שה"א הידיעה באה בראש כל אחת ממילות הצירוף, ועל כן ייאמר: 'הדין וחשבון הוגש'; 'המשא והמתן הארוך'.
סיומת הרבים באה תמיד בשני השמות. למשל: 'דינים וחשבונות', 'משאים ומתנים'.

.

ד. צירופי בינוני

צירופי בינוני כגון 'יושב ראש', 'יוצא דופן' – שהם צירוף של פועל ותיאור פועל (יושב בראש, יוצא מן הדופן) – אפשר לראות בהם גם צירוף סמיכות.
לפי זה אפשר לומר: 'היושב ראש' וגם 'יושב הראש', 'היוצא דופן' וגם 'יוצא הדופן'; 'יושבים ראש' וגם 'יושבי ראש', 'יוצאים דופן' וגם 'יוצאי דופן'; 'היושבים ראש' וגם 'יושבי הראש', 'היוצאים דופן' וגם 'יוצאי הדופן'.

.

אותו מקום, אותו המקום

1. שם העצם הבא אחר אותואותהאותםאותן יכול לבוא ביידוע או שלא ביידוע, כגון 'אותו  המקום' או 'אותו מקום'.

2. השימוש בצורות אלו במשמעות של זהות (sameness) מותר, כגון 'ניפגש באותו המקום ובאותה השעה'.

.

ב. מין ומספר בראשי תיבות הגוּיים

אין האקדמיה מתערבת בקביעת המין והמספר של צירוף כשהוא בא בראשי תיבות המבוטאים כמילה.
(לפי זה אפשר לומר 'מצ"ח חוקר' או 'מצ"ח חוקרת', 'ד"ש חם' או 'ד"ש חמה', 'התק"ם החליט' או 'התק"ם החליטה', 'נדל"ן מסחרי' או 'נדל"ן מסחריים'.)

.

כלל טז – קמץ המשתנה בנטייה לפתח ואחריו דגש

בנטיית השמות האלה בא פתח ודגש אחריו:[1]

1. ממשקל פָּעָל: גָּמָל גְּמַלִּי גְּמַלִּים גְּמַלֵּי־, חָרָךְ חֲרַכִּים, עָצָב עֲצַבָּיו, קָטָן קְטַנִּים, שָׁלָב שְׁלַבֵּיהֶם, שָׁפָן שְׁפַנִּים.

2. ממשקל מִפְעָל / מַפְעָל: מַאֲמָץ מַאֲמַצִּים מַאֲמַצֵּי־, מַחְמָד מַחְמַדִּי, מַחְמָץ מַחְמַצִּים, מַחְצָב מַחְצַבִּים, מַחְשָׁךְ מַחְשַׁכִּים, מַטְעָם מַטְעַמִּים, מִכְמָן מִכְמַנִּים, מַמְתָּק מַמְתַּקִּים, מַנְעָם מַנְעַמִּים, מָסָךְ מָסַכִּים, מַעֲדָן מַעֲדַנִּים, מַעֲמָק מַעֲמַקִּים, מַעֲקָשׁ מַעֲקַשִּׁים, מַרְבָד מַרְבַדִּים, מֶרְחָק מֶרְחַקִּים, מַשְׁאָב מַשְׁאַבִּים, מִשְׁבָּת מִשְׁבַּתִּים, מִשְׂגָּב מִשְׂגַּבִּי, מִשְׁלָב מִשְׁלַבִּים, מִשְׁמָן מִשְׁמַנִּים;[2] ועל דרך זו מִבְטָח מִבְטַחִים (בפתח).

3. בשמות: צָב צַבִּי צַבִּים צַבֵּי־, תָּם תַּמָּה, יָם יַם־[3] יַמִּים, אֶשְׁנָב אֶשְׁנַבִּים, חַרְצָן חַרְצַנִּים, חַשְׁמָן חַשְׁמַנִּים, מוּסָךְ מוּסַכִּים, סַרְעָף סַרְעַפִּים (שַׂרְעָף שַׂרְעַפִּים), עַקְרָב עַקְרַבִּים, רַעֲנָן רַעֲנַנִּים, שַׁאֲנָן שַׁאֲנַנִּים, שֶׁנְהָב שֶׁנְהַבִּים, אוּלָם[4] אוּלַם־[5] אוּלַמִּים אוּלַמּוֹת; ועל דרך זו חָח חַחִים (בפתח).

נטיית השם שַׁבָּת ביחיד – שַׁבַּתּוֹ שַׁבַּתְּכֶם; ברבים – שַׁבָּתוֹת שַׁבְּתוֹת־ שַׁבְּתוֹתַי; וכן שַׁבָּתוֹן.
נטיית השם מַתָּת ביחיד – מַתַּתּוֹ מַתַּתְּכֶם; ברבים מַתָּנוֹת.
בשם בָּחוּר הקמץ משתנה בנטייה לפתח, כגון בַּחוּר־(חמד) בַּחוּרָה בַּחוּרִים בַּחוּרֵי־.

[1] ראו גם פתח ודגש בנטייה.
[2] על דרך שמות אלו נקבע ניקוד המונח מִדְגַּנִּים.
[3] במקרא גם בסמיכות יָם־, אבל יַם־סוּף.
[4] וכן במקרא צורת המשנה אֵילָם: אֵילַמִּים אֵילַמּוֹת.
[5] במקרא באה צורת הנסמך: אוּלָם־.

.

על

התיבה על מנוקדת בקמץ כשהיא באה בסוף צירוף, כגון בניין־עָל, מוליך־עָל.

.

פַּרְוָר

פַּרְוָר (בווי"ו). בנטייה פַּרְוְרֵי־. במקרא גם פַּרְבָּר, ונטייתה תהיה פַּרְבְּרֵי־.

.

31 – דיני הקיצור

א. לפי הכללים הללו (סעיפים 29–30) אין לשים נקודה אחר המילה המקוצרת, אלא גרש (או גרשיים בראשי תיבות). למשל:
ס' (סימן; ולא ס.); מס' (מספר; ולא מס.); ד' בן־גוריון (ולא ד. בן־גוריון); ת"ד (תא דואר; ולא ת.ד.); נ"ה אימבר (נפתלי הרץ אימבר, ולא נ. ה. אימבר).

אין לסמן את אותיות השורש בנקודות (ש.מ.ר). שתי הדרכים שמ"ר, ש-מ-ר – כשרות.[1]

ב. את המילה דוקטור מקצרים ד"ר. קיצור זה אינו על פי הנוהג העברי, ולכן ראוי שלא לנהוג כך במקרים נוספים. על כן ראוי לקצר את מגיסטר – מג' (ולא מג"ר), ולכתוב את השם ירושלים במלואו.

מסמנים בגרשיים ראשי תיבות המקצרים מילה לועזית בעלת שני רכיבים, כגון מ"מ, ק"מ, ק"ג, אף על פי שהם מציינים מילים הנכתבות בתיבה אחת (מילימטר, קילומטר, קילוגרם וכיו"ב).[2]

ג. נוהגים לסמן בגרשיים ראשי תיבות שמקורם בלעז, כגון אונסק"ו, ימק"א, אך לא ראשי תיבות שמקורם בערבית כגון פתח, חמאס.[3]

ד. מוטב שלא להפריז בכתיבה המקוצרת המקשה על שטף הקריאה. במקום שבאים לכבד אין מקצרים, ולכן ראוי לכתוב גברת נכבדה או אדון נכבד (ולא: ג"נ או א"נ). כמו כן אין להשתמש בתיבות המקוצרות שלא בשימושן המקובל. כך אין לקצר את התיבה 'מספר' במשפט כגון "מספר המשתתפים אינו ידוע" (קיצורה של התיבה מקובל רק בכגון אלה: מס' טלפון, מס' בית).

ה. מותר שלא לכתוב גרשיים בראשי תיבות הגוּיים שנגזר מהם שורש המשמש בצורות פועל וכדומה. למשל:

  • דּוּ"חַ או דּוּחַ (נגזר הפועל דִּוַּח ששורשו דו"ח);
  • מַכָּ"ם או מַכָּם (נגזר מוֹכֵם [=מפעיל מכ"ם] ששורשו מכ"ם).

הערה א: באותיות המשמשות לציון מספרים בעיקר של פרקים, פסוקים, עמודים, שורות וכדומה, אין צורך לשים גרש או גרשיים (בשימושים אחרים נהוג לשים גרש או גרשיים, למשל ד' אמות, ל"ו צדיקים; וכן בציון השנה העברית והיום בחודש: ט"ו באב, ה' באייר תש"ח).

הערה ב: בשמות האותיות – כגון אל"ף, בי"ת, וי"ו, כ"ף, צד"י, תי"ו – הגרשיים מציינים כי אין אלו מילים ממשיות.

ראו גם ראשי תיבות: ניקוד ונטייה.
[1]  ישיבה ריז.
[2] ישיבה שכח.
[3] ישיבה שנה.