נושא: תשלום דגש

כתיב וניקוד

תשלום דגש

כללי תשלום הדגש בעברית ימינו מבוססים במידה רבה על העולה מן המקרא לפי מסורת הניקוד הטברנית. במקורות רוב הצורות מתיישבות עם הכלל ומיעוט צורות החורגות ממנו.
המשך קריאה >>

מה הצורה הנכונה

מֵרוֹץ או מֵרוּץ?

הצורה התקנית שנקבעה עוד במילוני ועד הלשון היא מרוֹץ בחולם כבמקרא. בנטייה: מֵרוֹץ־, מֵרוֹצִים, מֵרוֹצֵי־.
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

ליהנות או להנות?

שם הפועל של נֶהֱנָה (מבניין נפעל, שורש הנ"י) הוא לֵהָנוֹת (ההגייה: lehanot), וללא ניקוד הוא נכתב ביו"ד: ליהנות.
המשך קריאה >>

למד לשונך

למד לשונך 68

ענייני דקדוק: מבחר כללי דקדוק שנקבעו באקדמיה.
המשך קריאה >>

.

כלל א – התנועה החוצצת חולם אחרי ל' הפועל בעבר בגוף ראשון ושני בגזרת עו"י וע"ע

1. בניין קל
בפועלי ע"ו-ע"י הנטייה היא בלא תנועה חוצצת אחרי ל' הפועל. לדוגמה: קַמְתִּי, רַבְתָּ.
במקרא בפועלי ע"י גם בתנועה חוצצת: בִּינוֹתִי, רִיבוֹתָ.

בפועלי ע"ע ל' הפועל מנוקדת בחולם מלא. לדוגמה: סַבּוֹתִי, קַלּוֹתִי.
במקרא יש גם תַּמְנוּ (בלא תנועה חוצצת).

2. בניין נפעל
בפועלי ע"ו יש שתי דרכי נטייה. האחת לפעלים שבהם הנו"ן בקמץ (לא מתקיים) ופ' הפועל בלי דגש; השנייה לפעלים שבהם הנו"ן בחיריק ופ' הפועל בדגש חזק (אם פ' הפועל גרונית – הנו"ן בצירי ופ' הפועל בלי דגש).
בפעלים בלא דגש הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה, כגון נְסוּגוֹתִי נְסוּגוֹתֶם וגם נָסֹגְתִּי נְסָגְתֶּם.
בפעלים בעלי דגש (או בעלי תשלום דגש) הנטייה היא בלא תנועה חוצצת, כגון נִזּוֹן נִזֹּנְתִּי נִזָּנְתֶּם.

דוגמאות לפעלים בלי דגש: נָבוֹךְ, נָבוֹן, נָגוֹז, נָדוֹן, נָדוֹשׁ, נָכוֹן, נָלוֹז, נָמוֹג, נָמוֹט, נָסוֹג, נָפוֹג, נָפוֹץ.
דוגמאות לפעלים בדגש (או בתשלום דגש): נֵאוֹת, נִדּוֹן, נִזּוֹן, נִלּוֹשׁ, נִמּוֹחַ, נִמּוֹל, נִנּוֹחַ, נֵעוֹר, נִצּוֹד, נִשּׁוֹם.

בפועל ע"ע הנטייה הרגילה היא בתנועה חוצצת בלבד, כגון נְסַבּוֹתִי, נְדַמּוֹתֶם (ולא "נָסַבְתִּי", "נָדַמְתָּ"). בפעלים שצורתם מעידה על הכפלה של פ' הפועל (כגון נֵחַן, נִחַר) הנטייה ברגיל היא בלי תנועה חוצצת, כגון נֵחַנְתִּי.

3. בבניין הפעיל הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה: הֲקִימוֹתִי וגם הֵקַמְתִּי, הֲסִבּוֹתָ או הֵסַבְתָּ.

4. בבניין הופעל הנטייה היא בלי תנועה חוצצת, כגון הוּקַמְתִּי, הוּסַבְתָּ.

.

כלל א – תנועה בהברה סגורה לא מוטעמת

תנועה בהברה סגורה ולא מוטעמת (שאינה הברה סופית) אינה משתנה לשווא בנטייה. למשל: מַחְשֵׁב מַחְשְׁבִים מַחְשְׁבֵי־, הֶבְדֵּל הֶבְדֵּלִים, מֶרְחָב מֶרְחֲבֵי־, מִטְבָּח מִטְבָּחִים, דֻּגְמָה דֻּגְמָתוֹ, חָכְמָה חָכְמָתָהּ [1]; ובהברה הסגורה בדגש: מַגֶּבֶת מַגְּבוֹתֵיהֶם, הֶבְדֵּל הֶבְדֵּלִים, הֶשֵּׂג הֶשֵּׂגֵיהֶן, עִקָּר עִקְּרֵי־, שֻׁמָּן שֻׁמָּנִים.

גם כשההברה נפתחה בשל שווא נח שהפך לחטף, תנועתה אינה משתנה, כגון מַאֲמָר מַאֲמָרִים, הֶעֱתֵק הֶעֱתֵקִים. הוא הדין לתנועה בהברה שנפתחה בשל היעדר דגש בעיצור מעיצורי אהחע"ר, כגון נַהָג נַהָגִים, שִׁעוּר שִׁעוּרֵיהֶם, מְגֻחָךְ מְגֻחָכִים (ללא תשלום דגש); חָרָט חָרָטֵי־, תֵּאוּר תֵּאוּרִים, מְכֹעָר מְכֹעָרִים (בתשלום דגש).

 

[1] אבל ראו את נטיית הרבים של השמות במשקל פִּעְלָה, פַּעְלָה; פָּעְלָה, פֻּעְלָה.

.

כלל ג – פתח המשתנה לקמץ קיים

בשמות הבאים הפתח בהברתם האחרונה (או היחידה) משתנה לקמץ קיים:

1. בנטיית שמות שרי"ש בסופם, בא קמץ לתשלום דגש[1] בהברה פתוחה.[2] למשל: בַּר[3] בָּרִים בָּרֵי־, הַר הָרִי הָרְךָ הָרִים הָרֵי־, פַּר פָּרִים, צַר צָרָהּ צָרֶיהָ, שַׂר שָׂרֵיהֶם, מֶלְצַר מֶלְצָרִים, סוּגַר סוּגָרוֹ, פַּרְפַּר פַּרְפָּרִים פַּרְפָּרֵיכֶם, סְמָדַר סִמְדַר־ סִמְדָרִים סִמְדָרֵי־, צְרָצַר צִרְצָרִים צִרְצָרֵי־. בדרך זו נוטה גם שם התואר רַע: רָעָה רָעִים רָעֵי־.

הערה: אחרי ה' הידיעה ינוקדו השמות הַר, עַם, פַּר בקמץ: הָהָר, הָעָם, הַפָּר. המילה חַג תנוקד בפתח גם אחרי ה' הידיעה: הַחַג.[4]

2. בשמות המסתיימים ב־ַי־ַאי, ואינם מגזרת הכפולים, הפתח משתנה בנטייה לקמץ קיים.[5] למשל: זַכַּאי זַכָּאִים זַכָּאֵי־, חַשְׁמַלַּאי חַשְׁמַלָּאִים, כִּילַי כִּילָיִים, לְוַאי לְוָאוֹ לְוָאִים לְוָיוֹ לְוָיִים, תְּנַאי תְּנָאוֹ תְּנָאֵיכֶם.

אבל מן הכפולים: דַּי דַּיּוֹ דַּיְּכֶם, חַיִּים חַיַּי חַיֵּיכֶם, שַׁי שַׁיּוֹ; בנסמך היחיד: דֵּי־, חֵי־/חַי־, שַׁי־.

[1] ראו קמץ הבא לתשלום דגש.
[2] בצורות יחיד לפני הכינויים ־כֶם, ־כֶן בא פתח, כגון הַרְכֶם, פַּרְפַּרְכֶן (לפי הכלל: קמץ משתנה לפתח בצורת הנסמך ולפני כינויי הנוכחים).
[3] במשמעות נקי, תבואה, שדה, חוץ, אך לא במשמעות בן (במקרא בְּרִי [=בְּנִי, משלי לא, ב]); על השימוש בימינו ראו בר במשמעות בן.
[4] במקרא הֶחָג.
[5] אין הדברים אמורים בצורת הנסמך ביחיד, כגון חַשְמַלַּאי־(רכב). על נטיית הרבים ראו גם קמץ לפני ־אֵי, ־יֵי.

 

.

כלל א – תשלום דגש בבניינים פיעל פועל והתפעל

אלה הכללים לתשלום דגש בבניינים הדגושים פִּעֵל פֻּעַל והִתְפַּעֵל ובמשקלים פִּעוּל והִתְפַּעֲלוּת:

1. לפני אל"ף ורי"ש פ' הפועל מנוקדת בתנועה גדולה. למשל: פֵּאֵר, פֹּאַר, הִתְפָּאֵר, פֵּאוּר, הִתְפָּאֲרוּת, עֵרֵב, עֹרַב, הִתְעָרֵב, עֵרוּב, הִתְעָרְבוּת. הוא הדין לפעלים נֵאֵף, נֵאֵץ[1] ולשם הפעולה מֵאוּס.

2. לפני חי"ת פ' הפועל מנוקדת בתנועה קטנה. למשל: אִחֵר[2], מְאֻחָר, הִתְאַחֵר, אִחוּר, הִתְאַחֲרוּת.

3. לפני ה"א ועי"ן פ' הפועל מנוקדת בתנועה קטנה בבניינים פִּעֵל והִתְפַּעֵל ובמשקלים פִּעוּל והִתְפַּעֲלוּת, למשל: טִהֵר, הִטַּהֵר, הִטַּהֲרוּת, טִהוּר, שִׁעֵר, שִׁעוּר; ובתנועה גדולה (חולם חסר) בבניין פֻּעַל, למשל: טֹהַר, מְשֹׁעָר.

[1] במקרא נִאֵף, נִאֵץ.
[2] במקרא אֵחַר.

.

כלל ב – תשלום דגש בבניין נפעל

בבניין נפעל בעתיד, בציווי, בשם הפועל ובמשקל הִפָּעֲלוּת התחילית מנוקדת בצירי לפני פ' הפועל גרונית (=אהח"ע) או רי"ש, כגון יֵאָמֵר, תֵּהָרֵס, הֵעָלֵם, לְהֵחָשֵׁב, הֵרָתְמוּת, הֵאָחֲזוּת.

הערה: בשם הפועל לֵהָנוֹת נוהגים להשמיט את ה' הבניין.

.

כלל ב – חולם חסר בשמות מלרעיים

1. חולם חסר הבא בשמות מלרעיים בהברה האחרונה (או היחידה), משתנה בנטייה לקיבוץ, ודגש בא באות שלאחריו.
למשל: דֹּב דֻּבִּים, חֹב חֻבּוֹ, חֹל חֻלִּין, חֹק חֻקִּים, לְאֹם לְאֻמִּים, אָדֹם אֲדֻמִּים, כָּחֹל כְּחֻלָּה, אָרֹךְ אֲרֻכִּים [1], חָשֹׁךְ חֲשֻׁכִּים, עָמֹק עֲמֻקִּים, עָנֹג עֲנֻגָּה, עָקֹם עֲקֻמִּים, עָרֹם עֲרֻמִּים, עֵירֹם עֵירֻמִּים, רָטֹב רְטֻבִּים, אַלְגֹּם אַלְגֻּמִּים, אַלְמֹג אַלְמֻגָּיו, חַרְטֹם [קוסם] חַרְטֻמֵּי־.

כאשר לא יכול לבוא דגש באות שאחרי החולם החסר (באותיות אהחע"ר) – החולם החסר מתקיים בנטייה (כתשלום דגש). למשל: חֹר חֹרֵי־, לֹעַ לֹעִי, אָפֹר אֲפֹרָה, צָחֹר צְחֹרִים, שָׁחֹר שְׁחֹרָה.

הערות

  1. תנו דעתכם שהשמות אָרֹךְ, חָשֹׁךְ, עָקֹם, רָטֹב יש להם מקבילות במשקל פָּעוּל: אָרוּךְ אֲרוּכִים, חָשׁוּךְ חֲשׁוּכִים, עָקוּם עֲקוּמִים, רָטוּב רְטוּבִים.
  2. בנטייתם של שמות אחדים נוהג הקמץ הקטן בצד הקיבוץ (שהוא עיקר), למשל: עָזְּךָ עָזִּי.[2]
  3. בשם שֻׁמְשֹׁם [3] החולם החסר משתנה בנטייה לשווא, כגון שֻׁמְשְׁמִין.

[1] צורת הנסמך של אָרֹךְ היא אֲרֹךְ־. במקרא אֶרֶךְ־.
[2] וראו כלל ד – משקל פֹּעֶל, הערה 2.
[3] בספרות חז"ל יש עדויות לניקוד השם בצירי: שמשֵׁם.

.

כלל ג – צירי הבא לתשלום דגש

הצירי הבא לתשלום דגש (תמורת חיריק) מתקיים. למשל: גֵּרוּשׁ גֵּרוּשָׁם גֵּרוּשִׁין, שֵׁרוּת שֵׁרוּתֵי־, תֵּאוּר תֵּאוּרָיו תֵּאוּרֵיהֶם, קֵרֵחַ קֵרְחֵי־.

בכלל זה נכנסים גם השמות גֵּאֶה, דֵּהֶה, זֵהֶה, כֵּהֶה, לֵאֶה, קֵהֶה (המתאימים למשקל פִּעֵל).

הצירי מתקיים תמיד גם בשמות מֵחוֹשׁ מֵחוֹשֵׁי־(ראשׁ), מֵרוֹץ מֵרוֹצֵי־(סוּסִים). כן הצירי מתקיים בצורות מֵרֵעֵהוּ מֵרֵעֲךָ וכדומה.

ראו גם כלל כא – שמות במשקל פִּעָלוֹן בעלי ע' הפועל א"ר.

.

כלל ג – חולם חסר בצורת הנסמך

חולם חסר הבא בהברה האחרונה מתקיים בצורת הנסמך. למשל: חֹם־, חֹק־, לְאֹם־, חַרְטֹם־; בֹּר־(כַּפּיך; חולם חסר הבא לתשלום דגש).[1]

אבל המילה כֹּל מנוקדת בקמץ קטן כשהיא דבוקה לאחריה (ובַכּתיב המלא: כל), ובחולם חסר כשהיא עומדת לעצמה (ובכתיב המלא: כול). למשל: כָּל חברי הארגון, בְּכָל שעה, לְכָל דורש, כָּל שרוח הבריות נוחה הימנו; לעומת הַכֹּל יודעים, מסַפר יודע כֹּל.

הערה: מילים רבות, בעיקר מילים בנות הברה אחת, ניקודן במקרא תלוי בהקפה: כאשר המילה מנוגנת בטעם לעצמה היא מנוקדת בחולם, ואילו כאשר היא מחוברת במקף למילה שאחריה, היא מנוקדת בקמץ (קטן). למשל: כֹּל צִפּוֹר כָּל־כָּנָף (בראשית ז, יד); וְחֹק הַשֶּׁמֶן (יחזקאל מה, יד), חָק־נָתַן (תהלים קמח, ו); בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים (תהלים כז, ב), בִּקְרָב־אִישׁ (שמואל ב טו, ה).

.

כלל ד – ניקוד הנו"ן בבניין נפעל והה"א בבניין הפעיל לפני גרונית

בבניין נפעל בעבר ובבינוני ובבניין הפעיל בעבר – התחילית שלפני אהח"ע מנוקדת בסגול: נֶהֱרַס, נֶחְשָׁב, הֶעֱלִים, הֶחְבִּיא.

פעלים אחדים בבניין נפעל יוצאים מכלל זה:

  1. בפעלים נענה, נעשהנעלה, נעווה הנו"ן מנוקדת בפתח: נַעֲנָה נַעֲנֵיתִי, נַעֲשָׂה נַעֲשֵׂיתָ, נַעֲלָה, נַעֲוָה.
    צורת הנסתרת (כשע' הפועל מנוקדת שווא): נֶעֶשְׂתָה, נֶעֶנְתָה, נֶעֶלְתָה, נֶעֶוְתָה (לצד נַעַשְׂתָה, נַעַנְתָה, נַעַלְתָה, נַעַוְתָה).
  2. כן מנוקדת הנו"ן בפתח בשם התואר נַעֲרָץ (לצד נֶעֱרָץ).
  3. בפועל נהיה – הנו"ן מנוקדת בחיריק: נִהְיָה נִהְיְתָה.

הערה: בגזרת ע"ו וע"ע הנו"ן לפני אהחע"ר באה בהברה פתוחה, והיא מנוקדת בקמץ או בחיריק או בצירי (כתשלום דגש), כגון נָחֹג, נִחַר, נֵחַן, נֵעוֹר, נֵאוֹת.[1]

.

כלל ה – קמץ הבא לתשלום דגש

הקמץ מתקיים בכל מקום שהוא בא לתשלום דגש. למשל: חָרָט חָרַט־ חָרָטִים, חָרָשׁ חָרַשׁ־ חָרָשִׁים חָרָשֵׁי־ (משקל פַּעָל); עָרִיץ עָרִיצִים עָרִיצֵי־, שָׂרִיג שָׂרִיגִים, רָהִיט רָהִיטִים, סָרִיס[1] סָרִיסִים, פָּרִיץ[1] פָּרִיצִים (משקל פַּעִיל); חָרוּב חָרוּבִים, חָרוּץ חָרוּצָה חָרוּצִים (משקל פַּעוּל); (שַׂר) שָׂרִים שָׂרֵי־ שָׂרֵיכֶם, שָׂרָה שָׂרוֹת שָׂרוֹת־ שָׂרוֹתֵיהֶן, (צַר) צָרִים צָרֵי־ צָרֵיכֶם, צָרָה צָרַת־ צָרוֹתֶיהָ; פָּרֹכֶת פָּרוֹכוֹת.

[1] מן סָרִיס, פָּרִיץ יש במקרא צורות על משקל פָּעִיל (הלא דגוש), כגון סְרִיס המלך, סְרִיסֵי פרעה, פְּרִיץ חַיּוֹת.

.

כלל כא – שמות במשקל פִּעָלוֹן בעלי ע' הפועל א"ר

שמות במשקל פִּעָלוֹן שע' הפועל בהם היא אל"ף או רי"ש, יש בהם צירי לתשלום הדגש, ונטייתם היא במשקל פִּעְלוֹן (פַּעְלוֹן, פֶּעְלוֹן). למשל: גֵּרָעוֹן גִּרְעוֹן־ גִּרְעוֹנוֹת גִּרְעוֹנוֹתֵיהֶם, דֵּרָאוֹן דִּרְאוֹן־(עולם) דִּרְאוֹנָם, פֵּרָעוֹן פִּרְעוֹן־, הֵרָיוֹן הֶרְיוֹנָהּ, רֵאָיוֹן רַאֲיוֹן־ רַאֲיוֹנוֹת, תֵּאָבוֹן תַּאֲבוֹנְךָ.

הערה: בשם זֵרְעוֹן הצירי מתקיים בנטייה: זֵרְעוֹנִים זֵרְעוֹנֵי־(קיץ) זֵרְעוֹנָיו.[1]

על נטיית משקל פִּעָלוֹן ראו פירוט ודוגמאות נוספות בסעיף ב בכלל משקל פִּעְלוֹן ומשקל פִּעָלוֹן.

[1] לפי האמור בכלל כלל ג – צירי הבא לתשלום דגש.