נושא: תקנת הלשון

מאמרים

מה רע בביטוי בְּחֶלְקוֹ

עניין של סגנון

מלבד וחוץ מן

שני הביטויים 'מלבד' ו'חוץ מן' משמשים בימינו במקרים רבים באותה המשמעות, אך מלשון המקורות עולה תמונה מורכבת יותר, ובעקבותיה יש המבקשים להבחין ביניהם.​
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

שבוע הבא או בשבוע הבא?

כיום נפוצים למדי משפטים כמו 'ניפגש שבוע הבא', 'שבוע שעבר דיברנו'. דרך הביטוי התקנית היא: 'ניפגש בַּשבוע הבא'; 'בַּשבוע שעבר דיברנו'.
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

במידה ש־

השימוש בבביטוי במידה ו־ אינו תקני כלל. הצירוף הנכון הוא במידה ש־ והוא מתאים למשפטי מידה, ככתוב במימרת חז"ל: "במידה שאדם מודד – מודדין לו".
המשך קריאה >>

רגע של עברית

לנצח במשחק ולא את המשחק

בעברית לא את המשחק או את הבחירות מנצחים אלא את היריב: קבוצה מנצחת את יריבתה ומפלגה מקווה לנצח את המפלגות האחרות. 
המשך קריאה >>

מאוצרות הארכיון

משרד הסעד נוקט אמצעים

כבר בחודשיה הראשונים של מדינת ישראל הצעירה התווכחו במשרד הסעד בשאלה אם עליהם לנקוט באמצעים או לנקוט את האמצעים.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

'בנוסף', 'נוסף ל' או 'נוסף על'?

מעיון בתולדות הביטוי נוכל לומר שהגרסה המומלצת היא נוסף על כמו שמקובל בקרב מתקני הלשון בימינו.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

בְּתוֹר

אנו נשאלים הרבה על תקינות השימוש בצירוף 'בתור' במשמעות 'בתפקיד של', 'במעמד של', 'כ־'. בקרב מתקני הלשון בימינו הדעות חלוקות – יש המסתייגים משימוש זה ויש שאינם מוצאים בו פסול.
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

כְּשֶׁ־ ולא שֶׁ־

הרצף כְּשֶׁ, בדיוק כמו כַּאֲשֶׁר, פותח פסוקית זמן ועונה על השאלה 'מתי', ואילו המילית שֶׁ־ פותחת פסוקיות העשויות לענות על השאלה 'איזה' או 'מה'.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

החל מ־ או החל ב־?

אחת משאלות הניסוח המתגלגלות שוב ושוב לפתחנו היא אם נכון לומר 'החל מ־' או 'החל ב־' – יש מקום לשני הניסוחים, ואין סיבה להעדיף דווקא אחד מהם.

המשך קריאה >>

מאמרים

שלוש בי"תין מפוקפקות: באם, בכדי, נקט ב־

מתולדותיהם של שלושה שימושי לשון אפשר ללמוד על צמיחת הבדלי סגנון בעברית החדשה, על מקומם של גופים ממלכתיים ואנשי לשון בהכוונת העברית ועל מעמדם של קווי לשון לא קלסיים בשיח הנורמטיבי.
המשך קריאה >>

צורות ותצורות

צַבָּע או צַבָּעִי?

רבים מתלבטים בשמו של בעל המקצוע העובד בצביעה. צורת השם התקנית היא צַבָּע – על משקל נַגָּר, טַבָּח, סַפָּר, דַּיָּל, זַמָּר ועוד.

המשך קריאה >>

מטבעות לשון

הָא כֵּיצַד?

הביטוי מקורו בלשון חז"ל. הָא היא מילה ארמית שמשמעה 'זוֹ'. היא מוכרת למשל בביטויים 'הא בהא תליא', 'על דא ועל הא'. אם כן 'הא כיצד' משמעו: זה (הדבר שנזכר קודם לכן) – כיצד?
המשך קריאה >>

יום המשפחה

חם וחמות, חותן וחותנת

דוברי העברית בת ימינו הרוצים להבחין בין המושגים ינקטו את דרך לשון המקרא: חם וחמות להורי האיש וחותן וחותנת להורי האישה, ומי שמסתפק במונח אחד ינקוט תמיד חם וחמות על דרך לשון חז"ל.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

מדובר על ומדובר ב

הביטוי הנדון מתועד בעיקר למן ספרות ההשכלה, וכבר אז אנו מוצאים את שני הניסוחים: מדובר על ומדובר ב. עיון במקורות מלמד כי יש יסוד לשניהם, אך כפי שנראה יש עדיפות מסוימת למדובר ב.
המשך קריאה >>

מה הצורה הנכונה

לא ייאמן או לא יאומן?

להבעת פליאה מתאים יותר לנקוט את הביטוי לא ייאמן, שהרי הכוונה לאמונה ולא לאימון.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

נמנה עם ונמנה על

הצירוף נמנֶה עם (בהווה) פירושו 'נספר עם' – כלומר נחשב עם שאר הפרטים ונכלל אתם באותה הקבוצה. הצירוף נמנה על משמעו אחר. 'להימנות על דבר' פירושו להיעשות מָנוי עליו – כלומר להיות שותף בו.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

החליק, התחלק ועוד

לשורש חל"ק שני משמעים שונים לגמרי – לא מחוספס (חָלָק); פיצול והפרדה (חֵלֶק, חִלֵּק). נרחיב כאן על חלוקת הפעלים בין שני המשמעים ועל ביטויים הקשורים לפועל לחלוק.
המשך קריאה >>

ט"ו באב

מתחתנים ונישאים

זוגות רבים שואלים אותנו מה עדיף לכתוב בהזמנה לחתונה – מתחתנים או נישאים. בלשון ימינו מדובר בפעלים נרדפים, אך אפשר להצביע על הבדלים בהקשרים שהם משמשים בהם.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

בלי ומבלי

אף ששתי הצורות בְּלִי ומִבְּלִי משמשות בתנ"ך באותה משמעות, מתקני לשון רבים מעדיפים את הצורה בְּלִי בהיותה הצורה היסודית הפשוטה, לעומת מִבְּלִי שיש בה גיבוב שלא לצורך.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

נורא יפה, נורא ואיום

בלשון התקנית ראוי להימנע מניסוחים דוגמת 'נורא יפה', 'יפה נורא', ובמקומם מומלץ לנקוט 'יפה מאוד', 'יפה ביותר' (רצוי שהמעצים יבוא לאחר הדבר המועצם – 'יפה מאוד' ולא 'מאוד יפה').
המשך קריאה >>

צירופים

כשלעצמו או לכשעצמו

נכון לנקוט 'כשלעצמו', 'כשלעצמי' ולא "לכשעצמו", "לכשעצמי". ובעלי סגנון מעדיפים לנקוט את הצירוף המלא – 'כשהוא לעצמו', 'כשאני לעצמי'.

המשך קריאה >>

עניין של סגנון

הכול וכולם

'כולם יודעים ש־', 'לא כולם מסכימים', 'הלוואות לכולם' – שימוש זה במילה 'כולם' רווח מאוד בעברית בת זמננו. ואולם יש המסתייגים ממנו משום שאינו על דרך לשון המקורות.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

נגד וכנגד

ההבדל בין נגד לכנגד הוא ביסודו הבדל של רובד לשון: נגד בלשון מקרא, כנגד בלשון חז"ל. ואולם בשני רובדי הלשון האלה לא הייתה לביטויים אלו משמעות של ניגוד כבלשון ימינו. משמעות זו התפתחה לאורך הדורות ונעשתה עיקר רק בעברית החדשה.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

שוב פעם

שאלת השימוש בצירוף שוב פעם היא בעיקר שאלה של סגנון ושל טעם אישי. אם רוצים, אפשר להבחין בין לשון הדיבור היום־יומית ובין הלשון הרשמית שבה יש מקום להעדיף דרכי התבטאות אחרות, כגון 'שוב', 'עוד פעם', 'פעם אחרת'.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

חצי הכוס המלאה

נשאלנו אם בניסוח 'חצי הכוס המלאה' אין משום טעות – הרי לא הכוס היא המלאה אלא חצייה הוא שמלא.
המשך קריאה >>

זכר ונקבה

כאחד וכאחת

נשאלנו איזה ביטוי נכון יותר – כאחד או כאחת, ואם יש להתאים את הביטוי למינם הדקדוקי של השמות הקשורים אליו. תשובתנו היא ששני הביטויים נכונים ואפשר להשתמש בכל אחד מהם הן לשמות בזכר הן לשמות בנקבה.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

נידון ונדון

הצורות נִדּוֹן ונָדוֹן הן כְּפֵלוֹת – כלומר הן צורות שונות של אותו השורש באותו בניין: שורש די"ן (דו"ן) בבניין נפעל. ההבדל ביניהן נובע מהבדל שיש בין רובדי הלשון של העברית.

המשך קריאה >>

סיפורה של מילה

נעילת סנדלים

נעליים אנחנו נועלים, ומה עושים בסנדלים – נועלים אותם או יש להם פועל מיוחד?
המשך קריאה >>

המכנה המשותף

עברית במטבח

מַצְנֵם או מַקְלֶה? מה החלופה העברית לבלנדר מוט? ומהם אִלְפָּס, תנורון, מְקַפָּה ומפרסה? מונחים עבריים מהמטבח
המשך קריאה >>

גם וגם

שמה במשמעות שם

האם נכון לומר בלשון התקנית שָׁמָּה במשמעות שָׁם ולְשָׁמָּה במשמעות לְשָׁם? הצורות המומלצות הן לְשָׁם ושָׁמָּה.
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

שיקר לי או שיקר אותי?

בלשון המקורות משלים את הפועל שיקר מושא עקיף ולא מושא ישיר, כלומר לפני השם המשלים באה מילה יחס השונה מ'אֶת'.
המשך קריאה >>

המכנה המשותף

רואים וקוראים בעברית

מה עדיף – צג או מסך? מהו רמז צץ, ומה ההבדל בינו ובין חלון צץ? איך אומרים פונט בעברית, ומהם עלילון וצרופה?
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

תאריך בחודש

הדרך המומלצת והנחשבת לתקנית לציון הימים בחודש היא במספר מונה בלשון זכר: אחד בכסלו, עשרה בטבת, אחד באפריל, שניים ביוני, עשרים ותשעה בנובמבר וכדומה.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

שני נסמכים לסומך אחד

בעברית בת ימינו רווחים מבנים מעין 'מורי ותלמידי הכיתה', 'העלאת והורדת נוסעים', 'הכרעת וגזר הדין'. אלו מבני סמיכות שבהם שתי המילים הראשונות הן במעמד נסמך, ואחריהן בא סומך המשותף לשתיהן. אנשי לשון בני ימינו חלוקים בשאלה אם לפסול מבנים אלו או להתירם.

המשך קריאה >>

עניין של סגנון

צוהריים טובים

רבים שואלים על טיבה ועל תקינותה של הברכה "צוהריים טובים".
המשך קריאה >>

מאמרים

על ענייני ניסוח או ניסוח ענייני

במאמר נסקרות דרכי ניסוח שאינן עולות בקנה אחד עם העברית הקלסית, ומוצעות דרכים חלופיות.
המשך קריאה >>

מה הצורה הנכונה

אודות ועל אודות

בימינו רבים בוחרים לוותר על מילת היחס על ומסתפקים באודות לבדה. למשל: "כאן תוכלו לקבל מידע אודות החברה". שימוש זה נחשב בקרב מתקני הלשון לא תקני.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

את אותו

אנו נשאלים לעיתים על תקינות הרצף 'את אותו', 'את אותה' וכדומה, כגון במשפט "אנחנו קוראים את אותו הספר". בבסיס השאלה עומדת הכפילות שיש לכאורה בשימוש המילה 'את'.

המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

במה שונה 'הביא' מ'נתן'

כאשר הדבר נמצא בידי או ברשותי ואני מוסר אותו לאחר – אינני 'מביא' אותו אלא פשוט 'נותן' אותו. רק כאשר הדבר נמצא במקום מרוחק – ויש צורך לשאת אותו ממקום למקום – נכון להשתמש בפועל הֵבִיא.
המשך קריאה >>

מאמרים

על המבנה ו/או

המבנה ו/או שכיח מאוד בלשון המשפטית וחדר אף ללשון הכללית. מובאות כאן שתי דעות על השימוש במבנה זה – של השופט חיים כהן ושל הבלשן פרופ' משה אזר.
המשך קריאה >>

גם וגם

זיכרונו לברכה, זכרו לברכה

בספרות העברית לדורותיה שני הביטויים 'זכרו לברכה' ו'זיכרונו לברכה' מצטרפים להזכרת שם של אדם, ובייחוד אדם שנפטר.
המשך קריאה >>

יום הכיפורים

יום כיפור ויום הכיפורים

בלשונות היהודים משמשת צורת היחיד יום כיפור או כיפור סתם (ערבית יהודית ולדינו, לצד כינויים נוספים), ומכאן השימושים הרווחים בימינו. בדיבור גבוה או בכתיבה נעשה שימוש גם בשם הקדום – יום הכיפורים.
המשך קריאה >>

מילים מתגלגלות

איך מתפשטים בעברית?

מילים מתגלגלות

ללבוש, לחבוש, לגרוב – פועלי לבישה בעברית

עניין של סגנון

שם פרטי ושם משפחה – מה קודם

הקדמת שם המשפחה לשם הפרטי נחוצה ברשימות שמיות לפי א"ב. בכל הקשר אחר מומלץ לכתוב את השם הפרטי תחילה.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

על ידי וחלופותיו

המקפידים ללכת אחר לשון המקורות נמנעים בדרך כלל מן השימוש בצירוף על ידי לציון עושה הפעולה, ובוחרים ככל האפשר בניסוח פעיל, כגון 'התושבים הזועמים חסמו את הכניסה ליישוב'.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

הלילה – הלילה שעבר או הלילה שיבוא?

הַלַּיְלָה פירושו 'בלילה הזה'. הכוונה יכולה להיות הן לעבר הן לעתיד, והיא מתבררת בדרך כלל מן ההקשר, על פי צורת הפועל (עבר או עתיד).
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

נרטב והתרטב

הצמד נרטב והתרטב מצטרף לצמדים אחרים של פעלים בבניין נפעל והתפעל המשמשים ללא הבדל של ממש במשמעות:  נרפא והתרפא, נעצב והתעצב, נצבר והצטבר, ניבָּא והתנבא.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

קָרָא והִקְרִיא

רבים שואלים אותנו כיצד נכון לומר: 'קראתי סיפור לילדיי' או 'הקראתי סיפור לילדיי'? תשובתנו: שתי הצורות תקינות.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

מָרָק – אוכלים או שותים?

במקורות העבריים אין עדוּת לדרך הביטוי ששימשה את אבותינו. אין אפוא מניעה לקבל את שתי דרכי הביטוי. למתלבטים נוכל להציע שמרק המובא אל הפה מן הכוס – שותים, ואילו מרק המובא אל הפה בכף – אוכלים.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

האם אפשר למזוג אוכל

בעברית לדורותיה יוצקים ומוזגים נוזלים בלבד, ולא מוּצָקִים. אפשר למזוג מיץ לכוס או יין לגביע, ואפשר אף למזוג מרק לצלחת, או לצקת אותו. אבל אורז, תפוחי אדמה או בשר – שָׂמִים, מַגישים או נותנים.
המשך קריאה >>

צירופים

מושא העבֵירה או נשוא העבֵירה?

העוסקים בתחום המשפט תוהים לא אחת אם יש לומר 'מושא העבֵירה', 'מושא תיק זה' או 'נשוא העבֵירה', 'נשוא תיק זה'. שאלה זו נדונה בוועדה למונחי משפט של האקדמיה ונקבע שבהקשר זה יש לנקוט 'מושא' ולא 'נשוא'.
המשך קריאה >>

גם וגם

זאת וזו, אלה ואלו

כינויי הרמז זאת וזו (בחולם, כלומר בתנועת o) נרדפים, כלומר אין הבדלי משמעות ביניהם. הכינוי זאת מלשון המקרא והכינוי זו מלשון חכמים. כינויי הרמז אלה ואלו נרדפים גם הם.
המשך קריאה >>

יחיד ורבים

רוב האנשים הצביע או הצביעו – התאם תחבירי של כַּמָּת

בצירופים שרכיבם הראשון כַּמָּת – אפשר להתאים את הפועל הן לרכיב הראשון הן לרכיב השני: 'הרוב הצביע' או 'הרוב הצביעו'.
המשך קריאה >>

הגייה

לבריאות

יש שהקפידו ומקפידים לומר לִבְריאות ללא ה' הידיעה. העדפה זו נסמכת על ביטויי איחול דומים: לְחַיִּים, בְּהצלחה. גם הברכה לַבְּרִיאות אפשרית ואין לראות בה טעות.
המשך קריאה >>

מאמרים

האקדמיה ועורכי הלשון

על העקרונות העומדים ביסוד קביעות האקדמיה בכתיב, בדקדוק, במינוח, בפיסוק ובניסוח, ועל ההיבט היישומי שלהן בעבודת העריכה
המשך קריאה >>

.

א. משפט זיקה לא מקושר

דרך המלך לפתיחת משפט זיקה היא במילת הזיקה (ש או אשר). למשל: 'המספר שהגעת אליו איננו מחובר' או 'המספר שאליו הגעת איננו מחובר'.

.

א. שמות שביניהם 'או'

בצירוף שמות שביניהם או – ההתאם הוא בלשון יחיד או בלשון רבים, כגון 'שמעון או ראובן יבוא', 'שמעון או ראובן יבואו'.

.

א. נפרד או נסמך במספר המונה

1. לפני שם לא מיודע

  • המספר 2 בא בצורת הנסמך: 'שני חודשים', 'שתי שנים'.
  • שאר המספרים באים בצורת הנפרד: 'שלושה חודשים', 'ארבעים וְחָמש שנים', 'עשרים ושתיים ילדות', 'אלף ושניים שקלים'.
  • לפני מאות ואלפים (עד 10) באה צורת הנסמך: 'חֲמֵשׁ מאות', 'ארבַּעַת אלפים', אבל 'עשרים וארבעה אלף'.

2. לפני שם מיודע

  • שמות המספר 2–10 באים בצורת הנסמך: 'שני המלאכים', 'שתי דלתותיו', 'שְׁלוש הערים', 'עשרת הילדים'.
  • מספר הגדול מ־10 בא בצורת הנפרד: 'ארבעים הימים', 'ארבעים ושתיים האגודות', 'מאתיים חמישים וחמישה המשתתפים', 'שלוש מֵאות השופרות', 'עשרים וחמישה אלף יחידות הדיור'.
  • המספר מאה בא בנפרד או בנסמך: 'מֵאָה השולחנות' או 'מְאַת השולחנות'.

3. שם מספר שרכיבו האחרון אלפים

  • שמות מספר שהרכיב האחרון שלהם הוא אלפים יכולים לבוא הן בצורת הנפרד הן בצורת הנסמך: 'ששת אלפים דירות' וגם 'ששת אלפי דירות', 'ששת אלפי הדירות' וגם 'ששת אלפים הדירות'.

4. מניין לא מדויק

  • מנהג הלשון בעברית בת ימינו הוא להביע את המניין הלא־מדויק במבנה סמיכות: 'עֶשְׂרוֹת (ה)דירות' או 'עַשְׂרוֹת (ה)דירות',[1] 'מְאוֹת (ה)ציפורים', 'אַלְפֵי (ה)מהגרים'.

5. שמות מספר שבהם הרכיבים מיליון, מיליארד וכדומה

  • שמות מספר שבהם המילים מיליוןמיליארד וכדומה יכולים לבוא בצורות אחדות, כגון 'שלושה מיליונים בני אדם', 'שלושה מיליוני בני אדם', 'שלושה מיליון בני אדם'; 'שלושת מיליוני בני האדם'.
  • במספר מעורב המצטרף למילים מיליון, מיליארד וכדומה יינקט המבנה 'שלושה וחצי מיליון איש' וכיוצא בו.[2]

[1] ראו גם משקל פְּעָלָה.
[2] ראו עוד: ד. המספר המעורב.

.

ב. משפט זיקה ממשיך

המבקש למסור התרחשויות שהיו זו אחר זו, ינקוט משפט איחוי ולא משפט מורכב.
כך למשל במקום לומר 'נפגשתי ברחוב עם ידידי, שהמשיך אחר כך בדרכו' יש לומר: 'נפגשתי ברחוב עם ידידי, והוא המשיך אחר כך בדרכו'.

הפסוקית במשפט הראשון נקראת משפט זיקה ממשיך, דהיינו משפט זיקה לא מצמצם המוסר עובדה שהתרחשה אחרי האמור במשפט העיקרי. אין השימוש בה יאה בעברית.

ההחלטה – על פי הערה למונח 'משפט זיקה ממשיך' במונחי דקדוק לבתי ספר.

.

ב. צירוף שרכיבו הראשון מציין כמות (כַּמָּת)

בצירוף שרכיבו הראשון מציין כמות (כַּמָּת) – ההתאם של הפועל (או של האוגד) הוא לרכיב הראשון (הכמת) או לרכיב השני, כגון 'רוב האנשים הלכו' או 'רוב האנשים הלך' (כך גם: רבע, עשירית, עיקר, זוג, כלל וכיו"ב).
אין לפסול גם התאם לפי התוכן: 'חלק מן האוכלוסייה לא יוכלו להצביע', לצד 'חלק מן האוכלוסייה לא יוכל להצביע'; 'חלק מן האוכלוסייה לא תוכל להצביע'.

.

ב. צורות הנסמך של שמות המספר מ־1 עד 10

זכר נסמך: אַחַד־, שְׁנֵי־, שְׁלֹשֶׁת־, אַרְבַּעַת־, חֲמֵשֶׁת־, שֵׁשֶׁת־, שִׁבְעַת־, שְׁמוֹנַת־, תִּשְׁעַת־, עֲשֶׂרֶת־.
נקבה נסמך: אַחַת־, שְׁתֵּי־, שְׁלוֹשׁ־, אַרְבַּע־, חֲמֵשׁ־, שֵׁשׁ־, שֶׁבַע־, שְׁמוֹנֶה־, תֵּשַׁע־, עֶשֶׂר־.

הצורות שְׁבַע־, תְּשַׁע־ (בשווא) באות רק לפני ־עֶשְׂרֵה ומאות.[1]

[1] וראו גם משקל פֵּעֶל, הערות 3 ו-5; משקל פֶּעֶל, יוצא מן הכלל 4; לעניין שְׁמוׁנֶה ראו גם שמות המסתיימים ב־ֶה, הערה 1.

.

ג. יחיד או רבים בשם הנמנה

אחרי המספרים 2­­–10 השם הנמנה בא ברבים: 'שלושה אחוזים', 'חמישה שקלים', 'שבע אגורות'.
אחרי המספרים מ־11 ומעלה השם הנמנה יכול לבוא ביחיד או ברבים.

הערות
1. השימוש ביחיד רווח בשמות שרגילים למנותם, כגון 'שנים עשר אחוז', 'שבעים איש', 'שלושים שנה', 'מאתיים שקל' (לעומת 'עשרים חולצות', 'שלושת אלפים בניינים').

2. שמות לועזיים המציינים מידות ומשקלות יכולים לבוא בצורת היחיד גם לאחר המספרים 2­–10: 'שני מטר', 'שלושה קילוגרם', 'שבעה דונם', 'ארבעה דולר' (השוו: 'שלושה מיליון', 'שלושה מיליארד');[1]
אבל: 'שָלוש רגליים', 'ארבעה מִילִים' (מִיל – יחידת מרחק).

[1] ראו גם: א. נפרד ונסמך במספר המונה סעיף 5.

.

ג. "היה זה פלוני ש"

השימוש במבנה התחבירי "היה זה פלוני שאמר" שימוש פסול הוא, ומן הלעז בא ללשוננו. ראוי לומר 'פלוני הוא שאמר' על דרך 'אתה הוא שהקטירו אבותינו לפניך'.

.

ג. הבעת שוויון

נכון הוא: 'אלפא שָׁוֶה תשעים מעלות' וגם 'אלפא היא תשעים מעלות'.
שָׁוֶה – בלשון יחיד זכר, והוא על דרך "ארבעים חסר אחת" ועל דרך המונחים המקובלים בפעולות החשבון 'כפול', 'מחולק'. לפי זה ייאמר 'אחת ועוד שתיים שָׁוֶה שלוש' (ולא "שווֹת").

.

ד. המספר המעורב

במספר המעורב ממספר שלם ומשבר – השם הנמנה בא בין המספר השלם לשבר, כגון 'שני אחוזים ורבע' (ביידוע: 'שני האחוזים ורבע'), 'שלושה שקלים וחצי'. מותרת גם הבאת השם הנמנה בסוף המספר, כגון 'שניים ורבע אחוזים' (וביידוע: 'שניים ורבע האחוזים'), 'שלושה וחצי שקלים'.
הדרך הראשונה היא הרגילה בספרות העברית לדורותיה ויש לראות בה את הדרך המועדפת.

במקרא ברוב המקרים חוזר השם הנמנה ונזכר גם לאחר השבר, כגון "לתשעת המטות וחצי המטה" (במדבר לד, יג), "ואמה וחצי האמה רֹחב הקרש האחד" (שמות כו, טז).

.

ה. המספר הסתמי

1. מספרים סתמיים (בתרגילי חשבון, במספרי טלפון וכיו"ב) – יש להביעם בלשון נקבה.
כמספר סתמי מובעים גם שמות המספר הבאים בצירופים כגון 'אוטובוס (מספר) אחת', 'בית (מספר) שתיים'.

בצירופים מעין אלו אין לראות בשמות המספר לוואי אלא תמורה – שאינה תלויה במינו הדקדוקי של שם העצם.

2. שבר פשוט המבוטא על ידי ציון המונה והמכנה – מובע כמספר סתמי הן במונה הן במכנה, וביניהם באה המילה 'חֶלְקֵי' (כצורה קפואה). למשל: 'אחת חלקי שתים עשרה' (1/12), 'שמונֶה עשרה חלקי שבעים ושש' (18/76).

.

ו. יידוע שם המספר

א. ה' הידיעה במספר מועצם ובמספר סודר באה או בראש המספר, כגון 'השלוש מאות הראשונים', 'הכיסא השלוש מאות', או על דרך מבנה סמיכות, כגון 'שלוש המאות הראשונים', 'הכיסא שלוש המאות'.

ב. ה' הידיעה בשמות מספר במבנה של חיבור באה רק בראשם: 'הארבעים ואחד', 'המאה וחמישים'.

.

ז. נטיית שמות מספר בנקבה

שמות המספר בלשון נקבה – שלוש, ארבע, חמש וכדומה – באה בהם תי"ו כאשר חבור להם כינוי. למשל: שְׁלָשְׁתֵּנוּ, אַרְבַּעְתְּכֶן, חֲמִשְׁתָּן וכיו"ב.

.

א. שמות בעלי חיים וצמחים

1.  צירוף סמיכות שהסומך בו שם פרטי
בשמות המורכבים מצירופי סמיכות כשהסומך הוא שם עצם פרטי שאינו סובל ה' הידיעה – כגון 'גֶּרבּיל אלנבי', 'ישימונית תמנע' – לא תבוא בו ה' הידיעה אפילו כשהוא מיודע.
אם השם הפרטי נושא מעצם טיבו את ה' הידיעה – כגון 'דרור הירדן', 'צבי הנגב' – ה' הידיעה נשארת צמודה אליו אפילו כשאינו מיודע (ביידוע הפרט). שם פרטי מסוג זה, ה' הידיעה נשארת צמודה אליו בכל המצבים, ואפילו בא אחריו שם תואר לא מיודע. למשל: ראיתי צבי הנגב בוגר.[1]

2. שם פרט ושם סוג בצירוף סמיכות
בשמות המורכבים מצירופי סמיכות שם הפרט בא בלא ה' הידיעה, והוא הדין בבוא שֵם מעין זה בלוויית שם תואר. למשל: 'כלב־ים', 'כלב־ים מצוי'; 'נְחש־מים', 'נחש־מים אירופי'; 'מַקּור־חסידה תמים'.
שם הסוג הוא בה' הידיעה, כגון 'כלב־הים', 'נְחש־המים', 'מַקּור־החסידה', כשם ששאר שמות הסוג מיודעים: 'הכלב', 'העורב', 'הרקפת'.

3. שמות שיש בהם לוואי שם תואר
שמות שיש בהם לוואי־תואר יבואו בלא ה' הידיעה אם אין השם מיודע (ביידוע הפרט). למשל: 'צבי ישראלי', 'גֶּרבּיל דרומי', 'עורב אפור', 'נורית עגולת־עלים'.

[1] החלטה דומה התקבלה בנוגע למונח ממונחי השירה והפיוט בימי הביניים: בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מְפֻיֶּטֶת – צירוף הסמיכות מיודע ותוארו אינו מיודע [ישיבה שד].

.

4.1.1 צורות נקבה של תפקידים תארים ודרגות

אפשר ליצור צורות נקבה לכל תואר, תפקיד ודרגה שנושאת אישה, כגון 'ראש' – רֹאשַׁת ממשלה, ראשת עיר (בריבוי: רָאשוֹת עיר), 'משנה' – המשנָה לנשיא בית המשפט העליון (בריבוי: מִשְׁנוֹת).

בשמות דרגות וכיו"ב שהם צירופים, צורת הנקבה באה פעמים ברכיב השני כגון רב־טוראית ותת־אלופה, ופעמים ברכיב הראשון כגון רבת סרן.

ראו גם סיומת נקבה בראשי תיבות.

עברית ומגדר

פנייה המיועדת לגבר וגם לאישה

לא פעם אנו נשאלים כיצד לנסח מסמכים – כגון שאלונים, הוראות והנחיות, תקנות, תעודות ושאר טפסים – המכוונים גם לגבר וגם לאישה.
המשך קריאה >>

.

ב. צירוף תארים

צירוף שמות תואר כגון (מסמך) חברתי־כלכלי, אפשר ליידעו בשתי דרכים: יידוע שם התואר הראשון או יידוע כל אחד משמות התואר. לדוגמה: 'המסמך החברתי־כלכלי' או 'המסמך החברתי־הכלכלי'. סימון המקף בצירוף כזה אינו חובה.

.

4.1.2 יידוע תוארי כבוד

תואר כבוד, דרגה וכדומה הקודמים לשם פרטי, כגון אדון, גברת, דוקטור, סרן – אפשר ליידעם ואפשר שלא ליידעם.[1] לדוגמה: גברת ישראלי, הגברת ישראלי; ד"ר לוי, הד"ר לוי; סרן ישראלי, הסרן ישראלי.

[1] אין הדברים אמורים בתואר הכבוד מר.

יום האישה הבין־לאומי

תפקיד או תואר של אישה

דרכה של העברית להבחין בין זכר לנקבה, ועל כן נֹאמר המדענית הראשית, שרת החוץ, מנכ"לית וח"כית, קונסולית וקנצלרית, ובהקשרים מסוימים גם פרופסורית ודוקטורית.
המשך קריאה >>

.

ג. צירוף שמות המחוברים בו'

צירוף של שני שמות המחוברים בו' החיבור והמציין מושג אחד אפשר ליידעו בראשו. למשל: 'הדין ודברים', 'הדין וחשבון', 'המשא ומתן', 'הנושא ונותן', 'המוציא ומביא', 'המיקח וממכר'. אפשר גם ליידע כל אחד מן השמות, למשל: 'המיקח והממכר', 'המשא והמתן'.

צירוף מעין זה נתפס כמושג אחד בין שהוא מיודע בראשו ובין שה' הידיעה באה בראש כל אחת ממילות הצירוף, ועל כן ייאמר: 'הדין וחשבון הוגש'; 'המשא והמתן הארוך'.

סיומת הרבים באה תמיד בשני השמות. למשל: 'דינים וחשבונות', 'משאים ומתנים'.

.

4.1.3 שמות בצורת זוגי ושמות בצורת רבים

השמות שצורתם צורת זוגי בלבד, כגון מכנסיים, והשמות שצורתם צורת רבים בלבד, כגון חליפין, מובעים – במקום שיש צורך להשתמש בהם בלשון יחיד – בתוספת שם נסמך, כגון זוג מכנסיים, עסק חליפין (אחד), מעשה חליפין (אחד) וכדומה.

במקום שהכוונה לריבוי, מותר לומר 'שלושה מכנסיים' וגם 'שלושה זוגות מכנסיים'; 'שלושה חליפין' וגם 'שלושה עסקי (או מעשי) חליפין'.

.

למה – לסיבה ולתכלית

מילת השאלה לָמה משמשת הן לסיבה הן לתכלית. צמצומה לתכלית בלבד סותר את שימוש המקורות במילה זו. במָקום שדרושה הבחנה בין סיבה לתכלית ראוי להשתמש במילים כגון מדוע או מפני מה לסיבה ולשם מה לתכלית.

.

ד. צירופי בינוני

צירופי בינוני כגון 'יושב ראש', 'יוצא דופן' – שהם צירוף של פועל ותיאור פועל (יושב בראש, יוצא מן הדופן) – אפשר לראות בהם גם צירוף סמיכות.
לפי זה אפשר לומר: 'היושב ראש' וגם 'יושב הראש', 'היוצא דופן' וגם 'יוצא הדופן'; 'יושבים ראש' וגם 'יושבי ראש', 'יוצאים דופן' וגם 'יוצאי דופן'; 'היושבים ראש' וגם 'יושבי הראש', 'היוצאים דופן' וגם 'יוצאי הדופן'.

עברית לשבת

פרשת תולדות – הולך וגדל או גדל והולך?

.

במידה ש

במשפט תנאי אין לומר 'במידה ש' במקום אם.
אין הצירוף במידה ש כשר אלא כשהוא בא לציין מידה ממש.

.

ה. צירופי סמיכות במעמד נסמך

מותר השימוש בצירופי סמיכות במעמד נסמך על דרך 'בית חולים שדה' (שלא כמבנה המצופה "בית חולי שדה"); כמו כן מותר היידוע של צירופים אלו ברכיב השני, כגון 'בית החולים שדה'.

.

תַּגְמוּל, גְּמוּל

המילים תַּגְמוּל, גְּמוּל משמשות שתיהן גם לטוב וגם לרע.

.

4.2.2 צירוף של מילית ושם

שמות המורכבים ממילת יחס ומשֵם או מתחילית ומשֵם – מומלץ לכותבם בשתי תיבות ומקף ביניהן, ולא בתיבה אחת. למשל: עַל־מִפְלַגְתִּי, תַּת־קַרְקָעִי, בֵּין־עִירוֹנִי, חַד־מַשְׁמָעִי, דּוּ־כָּנָף, דּוּ־קֶרֶן,[1] רַב־תַּכְלִיתִי, קְדַם־צְבָאִי, אִי־תְּלוּת, אַל־מִינִי.

במקרים ספורים נשתגרה הכתיבה בתיבה אחת, כגון אַלְחוּטִי, חַדְגּוֹנִי.

הערת המזכירות המדעית: בישיבה ריז החליטה האקדמיה לדחות הצעה לכללי יידוע וריבוי של צירופים בעלי תחיליות (ולפיהם היידוע יהיה בראש הצירוף והריבוי יהיה בסופו). השתמעות ההחלטה היא שאין האקדמיה קובעת עמדה בשאלת היידוע והריבוי של צירופים בעלי תחיליות כגון 'תת־אלוף' ('התת־אלוף' / 'תת־האלוף'; 'תת־אלופים' / 'תתי־אלופים' וכיו"ב).

[1] צורת הרבים של דּוּ־קֶרֶן (שם מין מצמחי ארץ ישראל) – דּוּ־קַרְנִים.

.

מינוי

השם המופשט הנגזר משם התואר מָנוּי הוא מינוי. לדוגמה: 'חידשתי את המינוי על העיתון'.

.

א. שמות צבעים

שמות צבעים המורכבים משם צבע ומשם המאפיין את הצבע יבואו בדרך של שם ותוארו, כגון יָרֹק־הֲדַסִּי (ולא יָרֹק־הֲדַס), אָפֹר־פְּלָדִי (ולא אָפֹר־פְּלָדָה).

.

עוד בשבוע, בעוד שבוע – השימוש הלוואי במילה עוֹד

אין האקדמיה פוסלת את השימוש הלוואִי במילה עוד, כגון 'האות הוענק לעוד שלושה חיילים'; 'מעצרו הוארך בעוד שבוע' (לצד 'האות הוענק עוד לשלושה חיילים'; 'מעצרו הוארך עוד בשבוע').

.

ב. חברה בת וחברת בת

בצד הצירוף חֶבְרָה בַּת (ברבים חֲבָרוֹת בָּנוֹת) כשר גם הצירוף חֶבְרַת בַּת (ברבים חֶבְרוֹת בַּת). אין צריך לומר שגם הצירוף בַּת־חֶבְרָה כשר.

.

אותו מקום, אותו המקום

1. שם העצם הבא אחר אותואותהאותםאותן יכול לבוא ביידוע או שלא ביידוע, כגון 'אותו המקום' או 'אותו מקום'.

2. השימוש בצורות אלו במשמעות של זהות (sameness) מותר, כגון 'ניפגש באותו המקום ובאותה השעה'.

.

ג. סוף שבוע

הצירוף סוֹף שָׁבוּעַ נכתב בשתי תיבות, וברבים סוֹפֵי שָׁבוּעַ.

.

ללא, בלא

מותר השימוש בצירוף ללא בצד הצירוף בלא, כגון 'ללא מוצא' בצד 'בלא מוצא'.

.

ד. כדורגל, כדורסל; כדור רגל, כדור סל

כתיבת שמות המשחקים בתיבה אחת מותרת: כַּדּוּרֶגֶל, כַּדּוּרְסַל.
משתמע מזה שאפשר לגזור את שמות השחקנים כך: כַּדּוּרַגְלָן, כַּדּוּרְסַלָּן.
שם הכדור ייכתב בשתי תיבות: 'כדור רגל', 'כדור סל' וכיו"ב.

.

יְבוּא, יְצוּא; יִבּוּא, יִצּוּא

השמות יְבוּא, יְצוּא יכולים לשמש הן לציון שם העצם הן לציון הפעולה.
לציון הפעולה אפשר להשתמש גם בשמות יִבּוּא, יִצּוּא.
לדוגמה: 'הסחורה היא יְבוא מצרפת'; 'הממשלה התירה יְבוא בשר / ייבּוא בשר'.

.

א. סיומת נקבה בראשי תיבות

מומלץ להצמיד את סיומת הנקבה לראשי תיבות המבוטאים כמילה ממש – כאשר מדובר באישה.
למשל: מנכ"לית, מזכ"לית, יו"רית.

ראו גם צורות נקבה של תפקידים, תארים ודרגות.

.

בִּלְעָדִי, בִּלְבַדִּי

שם התואר בִּלְעָדִי מותר בשימוש לצד בִּלְבַדִּי.

.

ב. מין ומספר בראשי תיבות הגוּיים

אין האקדמיה מתערבת בקביעת המין והמספר של צירוף כשהוא בא בראשי תיבות המבוטאים כמילה.
(לפי זה אפשר לומר 'מצ"ח חוקר' או 'מצ"ח חוקרת', 'ד"ש חם' או 'ד"ש חמה', 'התק"ם החליט' או 'התק"ם החליטה', 'נדל"ן מסחרי' או 'נדל"ן מסחריים'.)

.

חֲנָיָה, חֲנִיָּה

הצורות חֲנָיָה, חֲנִיָּה משמשות הן לציון הפעולה הן לציון המקום.

.

ג. ניקוד ונטייה של ראשי תיבות

הכללים שלהלן באים להסדיר את ניקודם ואת נטייתם של ראשי תיבות. אין הם קובעים את דרך הקיצור (אילו אותיות ייכללו בראשי התיבות), את דרך ההגייה של ראשי התיבות (מבחינת מקום הטעם, התנועות, הדגש באותיות בכ"פ וטיב השי"ן), ואילו ראשי תיבות ראויים להיות הגויים.

1. ראשי תיבות שאינם הגויים – אינם מנוקדים, כגון אח"כ (אחר כך), ג"כ (גם כן), ע"י (על ידי).

2. ראשי תיבות המבוטאים כמילה מנוקדים ככל האפשר לפי כללי הניקוד המקובלים, כגון תָּנָ"ךְ, רָמַטְכָּ"ל, קַמְבָּ"ץ, חַפָּ"ק, חַבָּ"ד, סַכּוּ"ם, דּוּ"חַ, צַהַ"ל, תָּצָ"א, מָדָ"א. ראשי תיבות המציינים בעל מקצוע ומתאימים למשקל פַּעָל, ינוקדו לפי המשקל, כגון מַדָּ"ן, מַדָּ"ס (אבל מָפָ"ן [=מפקד נפה] על דרך חָכָם).

3. כאשר ראשי התיבות הותאמו ביודעין למילה עברית קיימת – הניקוד הוא על פי ניקוד המילה, כגון לֶחִ"י, אֵצֶ"ל, מֵצַ"ח, חֶרְמֵ"שׁ, (טעמי) אֱמֶ"ת.

4. בראשי תיבות המסתיימים בתנועת a ובאות בכ"פ דגושה – הניקוד יהיה בפתח, כגון חַ"כּ, שַׁבַּ"כּ, צָמַ"פּ (=צוות, מחלקה, פלוגה).

5. א. בנטיית ראשי תיבות בדרך כלל התנועות אינן משתנות לשווא, והניקוד הוא על פי הכללים המקובלים, כגון מַנְכָּ"ל מַנְכַּ"ל־(החברה) מַנְכַּ"לְכֶם מַנְכָּ"לֵי־ מַנְכָּ"לִיּוֹת, סָמַנְכָּ"לִים, סָטִי"לֵי־(חיל הים), (סנדלים) תָּנָ"כִיִּים.
ב. ראשי תיבות שהותאמו בהגייתם למשקל עברי ראוי להטותם על פי נטיית המשקל. למשל, ראשי תיבות המתאימים לשמות מלעיליים ייטו ברבים בשווא ובקמץ, כגון בַּהַ"ד (בסיס הדרכה) – בְּהָ"דִים; וכך גם חוֹגֵ"ד (חובש גדודי, על דרך בינוני קל) וכיו"ב – ברבים חוֹגְ"דִים (על דרך חוֹבֵשׁ–חוֹבְשִׁים).

על סימון ראשי תיבות וקיצורים ראו כללי הפיסוק: גרש; גרשיים; דיני הקיצור.

.

כְּדָאִי – שם תואר

הצורה כְּדָאִי (בסיומת ־ִי) היא הצורה המומלצת כשם התואר. צורה זו היא הכרח בנטייה: כְּדָאִית, כְּדָאִיִּים, כְּדָאִיּוֹת.
אין צריך לומר שצורת כְּדָאִי אינה באה במקום תואר הפועל כְּדַאי.

.

נחקר באזהרה, חקירה באזהרה

הצירוף הנכון הוא נחקר באזהרה, חקירה באזהרה (ולא "נחקר תחת אזהרה").

.

לַמוחרת, לְמוחרת

הצירוף למוחרת מותר ביידוע ושלא ביידוע: לַמָּחֳרָת, לְמָחֳרָת.

.

עבור, בעבור

אין האקדמיה רואה מקום להתערב בשאלת השימוש במילה עבור במשמעות 'בשביל' (במקום בַּעֲבוּר) – בהיותה שאלת סגנון.

עברית לשבת

פרשת תרומה – תרם תרומה והרים תרומה

.

זיבורית, עידית – שם עצם ושם תואר

המילים זיבורית, עידית משמשות בעברית החדשה הן במעמד שם עצם, כגון 'מניית עידית', 'אדמת עידית', 'אדמת זיבורית', הן במעמד שם תואר בנקבה, כגון 'אדמה עידית', 'אדמה זיבורית'.

מה ההבדל

לפני ובפני

מילות היחס 'לפנֵי' ו'בפנֵי' קרובות זו לזו, ובהקשרים מסוימים קשה להכריע איזו מהן מתאימה יותר; אף על פי כן אפשר להצביע על הבחנה סדירה למדי ביניהן.
המשך קריאה >>