נושא: צורות נסמך

מטבעות לשון

בִּן־לַיְלָה

השימוש במילה בן בצירוף בִּן־לַיְלָה קרוב לשימושהּ לציון גיל, כמו 'בֶּן שנה' או בצירוף 'תינוק בן יומו'.
המשך קריאה >>

צירופים

דקדוק הסמיכות

צירוף הסמיכות מעמיד כמה אתגרים לפני דוברי העברית בת ימינו – ביידוע, בריבוי ובצורת הנסמך.
המשך קריאה >>

הגייה

נווה שאנן

השם נָווה שאנן איננו צירוף סמיכות ("נווה של מישהו שאנן") כי אם צירוף שם עצם ושם תואר (נווה שהוא שאנן, כלומר מקום בטוח ושלו).

המשך קריאה >>

צירופים

תת־ועדה, דו־משמעי – על תחיליות וסופיות

בעברית בת ימינו רווחים צירופים כגון תת־ועדה, תלת־ממד, דו־משמעי, אי־הבנה, בין־עירוני, רַב־צדדי, מוליכוּת־על ועוד רבים. להלן נרחיב את הדיבור על דרך היווצרותם ועל הקשיים שהם יוצרים.
המשך קריאה >>

יחיד ורבים

יַלְדָּה–יְלָדוֹת, שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – על צורות הרבים של משקלי פַּעְלָה, פִּעְלָה

במילים דוגמת יַלְדָּה ושִׂמְלָה צורות הרבים שונות בניקודן מצורות היחיד: יְלָדות, שְׂמָלות, וכך יש לומר גם מְלָכות, סְדָרות. כאן תוכלו ללמוד עוד על נטיית הרבים של מילים במשקלים פַּעְלָה ופִעְלָה.
המשך קריאה >>

מטבעות לשון

דְּבָרִים בְּגוֹ

מקור הביטוי בספרות חז"ל. המילה הארמית גַּו (או גֵּו) פירושה 'פְּנִים', 'תוך'. בחלק הארמי של ספר עזרא נזכרת מגילה שנמצאה באחת מערי מָדַי ונאמר עליה "וְכֵן כְּתִיב בְּגַוַּהּ" (עזרא ו, ב), כלומר 'וכך כתוב בתוכהּ'.
המשך קריאה >>

זכר ונקבה

שם המספר – רקע להחלטות האקדמיה

אחת החידות הקשורות בשם המספר היא ההיפוך בצורת הזכר והנקבה מן הרגיל בעברית. בדרך כלל הסיומת ־ָה מציינת נקבה, כגון יֶלֶד–יַלְדָּה, טוֹב–טוֹבָה, ואילו בשם המספר סיומת ־ָה מציינת דווקא את הזכר: שֶׁבַע (נקבה) – שִׁבְעָה (זכר).
המשך קריאה >>

יחיד ורבים

שׁוּק ברבים

צורת הרבים של שׁוּק היא שְׁוָקִים, בדומה לשׁוֹר – שְׁוָרִים (בלי ניקוד: שווקים, שוורים).
בכך שונות מילים אלו ממילים רבות אחרות בנות הברה אחת, כמו גּוּף–גוּפִים, סוּס–סוּסִים, קוֹף–קוֹפִים.
המשך קריאה >>

יחיד ורבים

יום וימים

דווקא המילים הרגילות ביותר בשפה הן המוזרות והמעניינות ביותר. המילה יוֹם היא אחת המילים האלה, והדבר בא לידי ביטוי בצורת הרבים שלה יָמִים.
המשך קריאה >>

מה הצורה הנכונה

שָׁנִים, נָשִׁים, מִלִּים – בנסמך

נראה שבלשון ימינו מעדיפים הדוברים את צורות הנסמך בסיומת ־וֹת: שְׁנוֹת חיים, נְשׁוֹת השוטרים, מִלּוֹת סיום. אבל כמובן אפשר להשתמש גם בצורות שְׁנֵי־, נְשֵׁי־ מִלֵּי־.
המשך קריאה >>

צירופים

רוֹפְאַת ילדים או רוֹפֵאת ילדים?

האפשרות שהועדפה בעבר היא להשתמש לצורך הנסמך בצורה רוֹפֵאת – ולפי זה נהגו המקפידים על לשונם לומר רוֹפֵאת ילדים. בשנת תשס"ח (2007) החליטה מליאת האקדמיה להכשיר גם את צורת הנסמך הנגזרת ישירות מן רוֹפְאָה: רוֹפְאַת־(ילדים).
המשך קריאה >>

.

א. נפרד או נסמך במספר המונה

1. לפני שם לא מיודע

  • המספר 2 בא בצורת הנסמך: 'שני חודשים', 'שתי שנים'.
  • שאר המספרים באים בצורת הנפרד: 'שלושה חודשים', 'ארבעים וְחָמש שנים', 'עשרים ושתיים ילדות', 'אלף ושניים שקלים'.
  • לפני מאות ואלפים (עד 10) באה צורת הנסמך: 'חֲמֵשׁ מאות', 'ארבַּעַת אלפים', אבל 'עשרים וארבעה אלף'.

2. לפני שם מיודע

  • שמות המספר 2–10 באים בצורת הנסמך: 'שני המלאכים', 'שתי דלתותיו', 'שְׁלוש הערים', 'עשרת הילדים'.
  • מספר הגדול מ־10 בא בצורת הנפרד: 'ארבעים הימים', 'ארבעים ושתיים האגודות', 'מאתיים חמישים וחמישה המשתתפים', 'שלוש מֵאות השופרות', 'עשרים וחמישה אלף יחידות הדיור'.
  • המספר מאה בא בנפרד או בנסמך: 'מֵאָה השולחנות' או 'מְאַת השולחנות'.

3. שם מספר שרכיבו האחרון אלפים

  • שמות מספר שהרכיב האחרון שלהם הוא אלפים יכולים לבוא הן בצורת הנפרד הן בצורת הנסמך: 'ששת אלפים דירות' וגם 'ששת אלפי דירות', 'ששת אלפי הדירות' וגם 'ששת אלפים הדירות'.

4. מניין לא מדויק

  • מנהג הלשון בעברית בת ימינו הוא להביע את המניין הלא־מדויק במבנה סמיכות: 'עֶשְׂרוֹת (ה)דירות' או 'עַשְׂרוֹת (ה)דירות',[1] 'מְאוֹת (ה)ציפורים', 'אַלְפֵי (ה)מהגרים'.

5. שמות מספר שבהם הרכיבים מיליון, מיליארד וכדומה

  • שמות מספר שבהם המילים מיליוןמיליארד וכדומה יכולים לבוא בצורות אחדות, כגון 'שלושה מיליונים בני אדם', 'שלושה מיליוני בני אדם', 'שלושה מיליון בני אדם'; 'שלושת מיליוני בני האדם'.
  • במספר מעורב המצטרף למילים מיליון, מיליארד וכדומה יינקט המבנה 'שלושה וחצי מיליון איש' וכיוצא בו.[2]

[1] ראו גם משקל פְּעָלָה.
[2] ראו עוד: ד. המספר המעורב.

.

ב. צורות הנסמך של שמות המספר מ־1 עד 10

זכר נסמך: אַחַד־, שְׁנֵי־, שְׁלֹשֶׁת־, אַרְבַּעַת־, חֲמֵשֶׁת־, שֵׁשֶׁת־, שִׁבְעַת־, שְׁמוֹנַת־, תִּשְׁעַת־, עֲשֶׂרֶת־.
נקבה נסמך: אַחַת־, שְׁתֵּי־, שְׁלוֹשׁ־, אַרְבַּע־, חֲמֵשׁ־, שֵׁשׁ־, שֶׁבַע־, שְׁמוֹנֶה־, תֵּשַׁע־, עֶשֶׂר־.

הצורות שְׁבַע־, תְּשַׁע־ (בשווא) באות רק לפני ־עֶשְׂרֵה ומאות.[1]

[1] וראו גם משקל פֵּעֶל, הערות 3 ו-5; משקל פֶּעֶל, יוצא מן הכלל 4; לעניין שְׁמוׁנֶה ראו גם שמות המסתיימים ב־ֶה, הערה 1.

.

כלל ב – הצירי בצורת הנסמך

שמות המסתיימים בצירי – בין שהוא מתקיים בנטייה ובין שהוא משתנה לשווא או לתנועה אחרת – מנוקדים בצירי גם בצורת הנסמך. למשל: לֵב־, שֵׁם־, חֲבֵר־, הֶבְדֵּל־.

הערות

  1. השם בֵּן מנוקד בנסמך בסגול: בֶּן־.
  2. במקרא באה צורת הנסמך גם בחיריק, כגון בִּן־נון, בִּן הכות.
    מילים רבות, ובעיקר מילים בנות הברה אחת המנוקדות בצירי (להוציא בֵּן), ניקודן במקרא תלוי בהקפה: כאשר המילה מנוגנת בטעם לעצמה היא מנוקדת בצירי, ואילו כאשר היא מחוברת במקף למילה שאחריה, היא מנוקדת בסגול. למשל: ולֶב־אָיִן (משלי יז, טז) לעומת לֵב פַּרְעֹה (שמות ז, יד), וכן כַּאֲבֶל־אֵם (תהלים לה, יד).[1]
  3. בכמה שמות המסתיימים בצירי – הצירי משתנה בצורת הנסמך לפתח או צורת הנסמך היא על דרך משקל אחר.[2]
.

אַלְמָוֶת בנטייה

א. השם אַלְמָוֶת אינו משתנה בצירופים כגון אַלְמָוֶת הַכֶּסֶף (שם מין מצמחי ארץ ישראל).

.

נָשִׁים בנסמך

ו. צורת הנסמך של נָשִׁים היא נְשֵׁי־ וגם נְשׁוֹת־ (ובנטייה נְשֵׁיהֶם וגם נְשׁוֹתֵיהֶם).

.

כלל ה – משקל פֹּעִי

1. שמות סגוליים משורשי ל"י, כגון חֹלִי, יֹפִי, עֹבִי, עֹנִי, קֹשִׁי, באים בחולם חסר בנפרד ובנסמך.
לצד הצורות בחולם חסר מתקיימות בנסמך גם צורות בשווא (ובפ' הפועל גרונית בחטף קמץ). למשל: יֹפִי יֹפִי־ (וגם יְפִי־), עֹבִי עֹבִי־(הקורה; וגם עֳבִי־), חֹרִי־(אף; וגם חֳרִי־).

הערה: במקרא הצורות בחולם באות בדרך כלל בהפסק ראשי, כגון חֹלִי (דברים ז, טו), עֹנִי (דברים טז, ג) [אבל צֹרִי (יחזקאל כז, יז) בהפסק משני]. הצורות בשווא (או בחטף קמץ) באות בהפסק משני או בהקשר, כגון צורות הנפרד אֳנִי (מלכים א ט, כו), דֳּמִי (ישעיהו סב, ו), חֳלִי (דברים כח, סא), עֳנִי (תהלים קז, י), צֳרִי (בראשית מג, יא), וּצְרִי (בראשית לז, כה); צורת הנסמך בִּדְמִי יָמַי (ישעיהו לח, י).

2. בנטיית היחיד החולם מתחלף בקמץ קטן כדין. למשל: יָפְיוֹ, עָנְיוֹ.

3. ברבים – פ' הפועל מנוקדת בשווא וע' הפועל בקמץ בכל הנטייה. למשל: קְשָׁיִים קְשָׁיֵי־ קְשָׁיֵיכֶם.[1]

.

כלל יז – משקלי מַפְעֵל, תַּפְעֵל

בשמות השקולים במשקלים מַפְעֵל (מִפְעֵל), תַּפְעֵל, ובמה ששייך אליהם בגזרות העלולים – הצירי משתנה לשווא.[1] לפני כינויי הנוכח הנוכחים והנוכחות הצירי משתנה לסגול (או לפתח בשמות שע' הפועל או ל' הפועל בהם מאותיות אהח"ע). למשל: מַחְשֵׁב מַחְשְׁבִי מַחְשֶׁבְךָ מַחְשֶׁבְכֶם מַחְשְׁבִים מַחְשְׁבָיו, מַזְלֵג מַזְלֶגְךָ מַזְלְגוֹת [2], מַקְלֵעַ מַקְלְעִים, מַגְהֵץ מַגְהַצְךָ מַגְהַצְכֶם מַגְהֲצִים, מִזְבֵּחַ מִזְבְּחִי מִזְבַּחֲךָ מִזְבַּחֲכֶם, מַקֵּל מַקֵּל־(שקד)[3] מַקְּלִי מַקֶּלְךָ, מוֹקֵד מוֹקְדֵךְ מוֹקְדִים, מוֹעֵד מוֹעַדְכֶם מוֹעֲדֵי־; תַּשְׁבֵּץ תַּשְׁבְּצוֹ תַּשְׁבֶּצְכֶם תַּשְׁבְּצִים.

הערה: בשמות מִזְבֵּחַ, מִסְפֵּד, מַעֲשֵׂר בא פתח בצורת הנסמך: מִזְבַּח־, מִסְפַּד־, מַעֲשַׂר־.

(1) במקרא נמצא מַשְׁחֵתוֹ.
(2) במקרא מִזְלָגוֹת משמש ריבוי של מַזְלֵג.
(3) במקרא פעם אחת גם מַקַּל־(לִבְנֶה).

עברית לשבת

פרשת כי תצא – קן ציפור