נושא: עתיד

1. נו”ן הבאה ישירות לפני עיצור אחר, יש בעברית החדשה נטייה לשומרהּ. האקדמיה סומכת את ידה על כיוון ההתפתחות הזה.

2. הפעלים בגזרת פ”נ מותרים בקיום הנו”ן בכל הצורות, כגון יִנְקֹם לצד יִקֹּם, נִנְטַשׁ לצד נִטַּשׁ, הִנְשִׁיר לצד הִשִּׁיר, להוציא את הפעלים האלה, שההבלעה בהם היא הכרח:

• בניין קל (הפעלים מובאים בזמן עתיד): יִגַּהּ, יִגַּע, יִגַּשׁ, יִדַּח, יִזֶּה, יִזַּל, יִטֶּה, יִטֹּל, יִטַּע, יִסַּח (=יעקור), יִסַּע, יִפַּח, יִפֹּל, יִצֶּה, יִשָּׂא, יִשַּׁל, יִשַּׁק, יִתַּךְ, יִתֵּן (וכן יֻתַּן), יִתֹּק, יִתַּר, יִתֹּשׁ.
• בניין נפעל: נִבָּא, נִבַּט, נִגַּב, נִגַּר, נִגַּף, נִגַּשׁ, נִדַּח, נִדַּף, נִדַּר, נִזַּק[1], נִחַם, נִחַת, נִטָּה, נִטַּל, נִטַּע, נִכָּה, נִכַּר, נִסַּח (=נעקר), נִסַּע, נִצַּל[1], נִקָּה, נִשָּׂא, נִשַּׁל, נִתַּז, נִתַּךְ, נִתַּן, נִתַּק, נִתַּר, נִתַּשׁ (וכן צורת הבינוני נִצָּח, כגון תְּשׁוּבָה נִצַּחַת).
• בניין הפעיל (והפעלים המקבילים בבניין הֻפְעַל): הִבִּיט, הִבִּיעַ, הִגִּיד, הִגִּיהַּ, הִגִּיעַ, הִגִּיר, הִגִּישׁ, הִדִּיד (שינה), הִדִּיחַ, הִדִּיף, הִדִּיר, הִזָּה, הִזִּיל, הִזִּיק, הִטָּה, הִטִּיל[2], הִטִּיף, הִכָּה, הִכִּיר, הִכִּישׁ, הִסִּיג[2], הִסִּיחַ, הִסִּיעַ, הִסִּיק (אש, מסקנה), הִפִּיחַ, הִפִּיל, הִפִּיק (=ביטא), הִצָּה, הִצִּיל, הִקִּיז, הִקִּיף[1], הִקִּישׁ[1], הִשָּׁה, הִשִּׂיא, הִשִּׁיא, הִשִּׁיב (רוח), הִשִּׂיג, הִשִּׁיךְ (נֶשֶׁךְ), הִשִּׁיל, הִשִּׁיק, הִתִּיז, הִתִּיךְ, הִתִּיק, הִתִּיר.

3. הנו”ן מתקיימת בפעלים כגון הִנְבִּיט, הִנְגִּיד, הִנְגִּישׁ, הִנְפִּיק, שנתייחדה להם משמעות שונה ממקבילותיהם שבהבלעת הנו”ן (הִבִּיט, הִגִּיד, הִגִּישׁ, הִפִּיק).

4. הפעלים שע’ הפועל שלהם היא מן אהח”ע נוטים בקיום הנו”ן, כגון יִנְאַם, יַנְהִיג. יוצאים מן הכלל נִחַם, נִחַת.
כן נוטים בקיום הנו”ן פעלים אחרים, ובהם: יִנְבֹּט, יִנְבֹּר, יִנְגֹּד, יִנְוֶה, יִנְזֹף, יִנְקֹט, יִנְקֹף, נִנְקַט, הִנְמִיךְ, הִנְשִׁים.

5. צורות ציווי בבניין קל

• בבניין קל בצורות ציווי ממשקל יִפְעֹל הנו”ן בדרך כלל מקוימת, כגון נְטֹשׁ, נְקֹם. כשהנו”ן נבלעת בצורות העתיד, קיימות גם צורות ציווי בלי נו”ן, כגון טֹל, פֹּל.
• בצורות ציווי ממשקל יִפְעַל הנו”ן בדרך כלל חסרה, כגון טַע, סַע. ואולם כשהנו”ן מתקיימת בעתיד, קיימות גם צורות בנו”ן, כגון נְבַח.
• בפועלי ע’ הפועל גרונית הנו”ן מתקיימת תמיד, כגון נְהַג.
• בפעלים של’ הפועל שלהם יו”ד, הנו”ן מקוימת, כגון נְטֵה, נְשֵׁה.

במקרא יש נִטְעוּ ופעם אחת נְשָׂא (כנגד שָׂא בכל המקומות האחרים)

6. בשם הפועל של בניין קל הנו”ן מתקיימת. למשל: לִנְסֹעַ, לִנְטֹעַ, לִנְגֹּחַ.

בפעלים אחדים שם הפועל הוא על דרך גזרת פ”י ואלה הם: לָטַעַת (גם לִנְטֹעַ), לָגַעַת (גם לִנְגֹּעַ), לָגֶשֶׁת, לָשֵׂאת, לָתֵת.

לצד צורות שם הפועל לִנְדֹּר, לִנְטֹל, לִנְפֹּל מותרות הצורות לִדֹּר, לִטֹּל, לִפֹּל שיסודן בלשון חכמים והן בנויות על דרך צורות העתיד. כמו כן מותרות צורות נוספות על דרך זו, כגון לִתֵּן, לִשָּׂא, לִקַּח.

ראו עוד צורות המקור של בניין קל מגזרת פ”י ופ”נ.

1. נטיית הפעלים מגזרת ל”א היא על דרך השלמים כאשר האל”ף באה בתנועה. למשל: מָצְאוּ, מוֹצְאִים, תִּמְצְאִי, נִמְצָאִים, מַמְצִיאָה.

2. בדרך כלל כאשר ל’ הפועל אינה בתנועה, האל”ף נחה וע’ הפועל מנוקדת על פי התנועה בגזרת השלמים. לדוגמה: קָרָאתִי (על דרך שָׁמַרְתִּי; קמץ בהברה פתוחה), מְדֻכָּא (על דרך מְלֻמָּד), יָרֵא (על דרך זָקֵן), מִלֵּא (על דרך שִׁמֵּר), לִמְצֹא (על דרך לִשְׁמֹר); בדומה לכך בָּא (על דרך קָם), יֵצֵא (על דרך יֵשֵׁב).[1]

3. במקרים האלה ע’ הפועל מנוקדת שלא על פי התנועה בגזרת השלמים:

(א) בכל הבניינים, למעט בניין קל, ע’ הפועל מנוקדת בצירי בצורות עבר בגוף הראשון והשני. למשל: נִמְלֵאנוּ, רִפֵּאתִי, מֻלֵּאת, הִתְמַלֵּאנוּ, הִבְרֵאתֶם, הֻקְפֵּאתִי.
במקרא הֻבָאתָה.

(ב) בבניין קל בשורשים טמ”א, יר”א, מל”א, צמ”א, שׂנ”א – ע’ הפועל מנוקדת בצירי בצורת עבר נסתר (צורת העבר שווה לצורת הבינוני). למשל: יָרֵא, צָמֵא, ובצורות עבר בגוף הראשון והשני, כגון צָמֵאתִי, מָלֵאתָ, שְׂנֵאתֶם.

השורש שׂנ”א נוטה בבינוני במשקל פּוֹעֵל: שׂוֹנֵא, שׂוֹנֵאת וכיו”ב.

(ג) בצורות בינונית המסתיימות בתי”ו [2] – ע’ הפועל מנוקדת בצירי. למשל: מוֹצֵאת, נִמְצֵאת, מְמַלֵּאת, מְמֻלֵּאת, מִתְמַצֵּאת, מֻמְצֵאת.

(ד) בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי ע’ הפועל מנוקדת בסגול. למשל: תִּמְצֶאנָה, הִמָּצֶאנָה, תְּמַלֶּאנָה וכדומה.

(ה) בצורות העתיד הציווי ושם הפועל של הפועל בָּא – ע’ הפועל מנוקדת בחולם מלא. למשל: יָבוֹא תָּבוֹאִי, בּוֹא, לָבוֹא (אבל: תָּבֹאנָה, בֹּאנָה).

שלוש דרכי נטייה נוהגות בפועלי פ”י מבניין קל.

1. ברוב הפעלים בא חיריק מלא בעתיד ובשם הפועל, וצורות הציווי הן על דרך השלמים. לדוגמה: אִישַׁן, תִּירָא, יִירֶה, נִיקַץ, תִּיגְעוּ; יְגַע, יִגְעוּ; לִישֹׁן, לִירֹא.
כמותם נוטה הפועל טוֹב בעתיד: יִיטַב, תִּיטַב.
בפועל יָשַׁן לצד צורות הציווי יְשַׁן יִשְׁנִי יִשְׁנוּ יְשַׁנָּה מותרות הצורות שַׁן שְׁנִי שְׁנוּ שַׁנָּה.

2. בפעלים יָדַע, יָחַד, יָלַד, יָצָא, יָקַע, יָרַד, יָשַׁב פ’ הפועל אינה באה בצורות העתיד הציווי ושם הפועל.[1] דוגמאות: אֵלֵד, תֵּצֵא, יֵדַע, יֵרְדוּ; רֵד, דַּע, רְדִי; לָשֶׁבֶת, לָדַעַת, לָצֵאת.[2]
כמותם נוטה הפועל הָלַךְ: יֵלֵךְ, לֵךְ, לְכוּ, לָלֶכֶת.[3]

3. נטייה על דרך פ”נ בפעלים שונים
הפעלים יָצַר ויָצַק נוטים על דרך פועלי פ”נ בעתיד ובשם הפועל, כגון אֶצֹּר תִּצֹּר, לִצֹּר; אֶצֹּק תִּצֹּק, לִצֹּק וכן לָצֶקֶת.
צורות הציווי הן גם ביו”ד וגם בלא יו”ד: יְצֹר/צֹר, יִצְרִי/צְרִי; יְצֹק/צֹק, יִצְקוּ/צְקוּ.
במקרא באה גם צורת הציווי צַק.

השורש יצ”ת נוטה בבניין קל על דרך פ”נ: אֶצַּת תִּצַּת יִצְּתוּ.[4]

הפועל יָזַם נוטה גם הוא על דרך פועלי פ”נ: אֶזֹּם תִּזֹּם, יְזֹם, לִזֹּם.

הערות

1. בלשון חכמים ובספרות שלאחריה יש צורות שם פועל על דרך העתיד, כגון לִישַׁן, לִיעַץ, לִיבַשׁ, לִירָא; לֵרֵד, לֵדַע, לֵשֵׁב, לֵלֵךְ. מהן משמשות גם בימינו.
2. בפועל יָרַשׁ לצד הנטייה על דרך (1) – אִירַשׁ תִּירַשׁ, יְרַשׁ, לִירֹשׁ – יש צורות על דרך (2): הציווי רֵשׁ רְשׁוּ ושם הפועל לָרֶשֶׁת.
3. מן הפועל יָהַב משמשות צורות הציווי הַב (הָבָה), הָבִי, הָבוּ.
4. צורת העתיד של יָכֹל בשורוק: אוּכַל, תּוּכַל וכו’. מן הפועל יָקַד נמצא תּוּקַד (לצד תִּיקַד)

ראו עוד חילופי גזרות, סעיף 1, 2.