נושא: עבר

שגיאות נפוצות

נראָה ונראֶה

האם נכון לומר נִרְאֶה בסגול או נִרְאָה בקמץ? התשובה היא ששתי הצורות נכונות – אך לא באותו הזמן. נִרְאֶה בסגול היא צורת ההווה; נִרְאָה בקמץ היא צורת העבר.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

הפועל יכול

הפועל יכול רגיל מאוד בלשוננו, אך צורתו בנטיותיו השונות איננה רגילה כלל.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

חִכִּיתִי וחִכֵּיתִי

מדוע לא פסלה האקדמיה את הצורות חִכֵּיתִי, גִּלֵּיתִי, הצורמות לאוזני חלק מן הציבור?
המשך קריאה >>

.

כלל א – התנועה החוצצת חולם אחרי ל' הפועל בעבר בגוף ראשון ושני בגזרת עו"י וע"ע

1. בניין קל
בפועלי ע"ו-ע"י הנטייה היא בלא תנועה חוצצת אחרי ל' הפועל. לדוגמה: קַמְתִּי, רַבְתָּ.
במקרא בפועלי ע"י גם בתנועה חוצצת: בִּינוֹתִי, רִיבוֹתָ.

בפועלי ע"ע ל' הפועל מנוקדת בחולם מלא. לדוגמה: סַבּוֹתִי, קַלּוֹתִי.
במקרא יש גם תַּמְנוּ (בלא תנועה חוצצת).

2. בניין נפעל
בפועלי ע"ו יש שתי דרכי נטייה. האחת לפעלים שבהם הנו"ן בקמץ (לא מתקיים) ופ' הפועל בלי דגש; השנייה לפעלים שבהם הנו"ן בחיריק ופ' הפועל בדגש חזק (אם פ' הפועל גרונית – הנו"ן בצירי ופ' הפועל בלי דגש).
בפעלים בלא דגש הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה, כגון נְסוּגוֹתִי נְסוּגוֹתֶם וגם נָסֹגְתִּי נְסָגְתֶּם.
בפעלים בעלי דגש (או בעלי תשלום דגש) הנטייה היא בלא תנועה חוצצת, כגון נִזּוֹן נִזֹּנְתִּי נִזָּנְתֶּם.

דוגמאות לפעלים בלי דגש: נָבוֹךְ, נָבוֹן, נָגוֹז, נָדוֹן, נָדוֹשׁ, נָכוֹן, נָלוֹז, נָמוֹג, נָמוֹט, נָסוֹג, נָפוֹג, נָפוֹץ.
דוגמאות לפעלים בדגש (או בתשלום דגש): נֵאוֹת, נִדּוֹן, נִזּוֹן, נִלּוֹשׁ, נִמּוֹחַ, נִמּוֹל, נִנּוֹחַ, נֵעוֹר, נִצּוֹד, נִשּׁוֹם.

בפועל ע"ע הנטייה הרגילה היא בתנועה חוצצת בלבד, כגון נְסַבּוֹתִי, נְדַמּוֹתֶם (ולא "נָסַבְתִּי", "נָדַמְתָּ"). בפעלים שצורתם מעידה על הכפלה של פ' הפועל (כגון נֵחַן, נִחַר) הנטייה ברגיל היא בלי תנועה חוצצת, כגון נֵחַנְתִּי.

3. בבניין הפעיל הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה: הֲקִימוֹתִי וגם הֵקַמְתִּי, הֲסִבּוֹתָ או הֵסַבְתָּ.

4. בבניין הופעל הנטייה היא בלי תנועה חוצצת, כגון הוּקַמְתִּי, הוּסַבְתָּ.

.

א. תנועת ע' הפועל בעבר בגוף ראשון ושני בגזרת ל"י

בעבר בגוף ראשון ושני בבניין קל ע' הפועל מנוקדת בחיריק, כגון קָנִיתִי, בָּנִיתָ.

בשאר הבניינים בגוף ראשון ושני ע' הפועל מנוקדת בחיריק או בצירי. למשל: נִפְנִינוּ, נִפְנֵינוּ; שִׁנִּיתֶם, שִׁנֵּיתֶם; צֻוִּיתִי, צֻוֵּיתִי; הֶעֱלִינוּ, הֶעֱלֵינוּ; הִכִּיתִי, הִכֵּיתִי; הָגְלִיתָ, הָגְלֵיתָ; הִשְׁתַּנִּית, הִשְׁתַּנֵּית.

.

כלל א – נטיית פועלי ל"א בעבר בבינוני בציווי ובעתיד

1. נטיית הפעלים מגזרת ל"א היא על דרך השלמים כאשר האל"ף באה בתנועה. למשל: מָצְאוּ, מוֹצְאִים, תִּמְצְאִי, נִמְצָאִים, מַמְצִיאָה.

2. בדרך כלל כאשר ל' הפועל אינה בתנועה, האל"ף נחה וע' הפועל מנוקדת על פי התנועה בגזרת השלמים. לדוגמה: קָרָאתִי (על דרך שָׁמַרְתִּי; קמץ בהברה פתוחה), מְדֻכָּא (על דרך מְלֻמָּד), יָרֵא (על דרך זָקֵן), מִלֵּא (על דרך שִׁמֵּר), לִמְצֹא (על דרך לִשְׁמֹר); בדומה לכך בָּא (על דרך קָם), יֵצֵא (על דרך יֵשֵׁב).[1]

3. במקרים האלה ע' הפועל מנוקדת שלא על פי התנועה בגזרת השלמים:

(א) בכל הבניינים, למעט בניין קל, ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורות עבר בגוף הראשון והשני. למשל: נִמְלֵאנוּ, רִפֵּאתִי, מֻלֵּאת, הִתְמַלֵּאנוּ, הִבְרֵאתֶם, הֻקְפֵּאתִי.
במקרא הֻבָאתָה.

(ב) בבניין קל בשורשים טמ"א, יר"א, מל"א, צמ"א, שׂנ"א – ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורת עבר נסתר (צורת העבר שווה לצורת הבינוני). למשל: יָרֵא, צָמֵא, ובצורות עבר בגוף הראשון והשני, כגון צָמֵאתִי, מָלֵאתָ, שְׂנֵאתֶם.

השורש שׂנ"א נוטה בבינוני במשקל פּוֹעֵל: שׂוֹנֵא, שׂוֹנֵאת וכיו"ב.

(ג) בצורות בינונית המסתיימות בתי"ו [2] – ע' הפועל מנוקדת בצירי. למשל: מוֹצֵאת, נִמְצֵאת, מְמַלֵּאת, מְמֻלֵּאת, מִתְמַצֵּאת, מֻמְצֵאת.

(ד) בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי ע' הפועל מנוקדת בסגול. למשל: תִּמְצֶאנָה, הִמָּצֶאנָה, תְּמַלֶּאנָה וכדומה.

(ה) בצורות העתיד הציווי ושם הפועל של הפועל בָּא – ע' הפועל מנוקדת בחולם מלא. למשל: יָבוֹא תָּבוֹאִי, בּוֹא, לָבוֹא (אבל: תָּבֹאנָה, בֹּאנָה).

[1] שתי הדוגמאות האחרונות בָּא, יֵצֵא שייכות לגזרת ל"א וגם לגזרה אחרת (ע"ו, פ"י), וניקודן על דרך נטיית הפעלים מן הגזרות ההן. ראו גם את הכלל על צורות הבינונית.
[2] קיימות גם צורות בינונית בסיומת ־ָה, כגון קוֹרְאָה, מְמַלְּאָה (ראו משקל פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל), ובבניין הפעיל זו הצורה השגורה, כגון מַקְרִיאָה.

 

.

כלל ג – בניין קל בגזרת עו"י וע"ע

1. פועלי ע"ו – משקל פָּעֹל
בעבר פ' הפועל מנוקדת בגוף שלישי בחולם מלא: בּוֹשׁ בּוֹשׁוּ; בגוף ראשון בנוכח ובנוכחת בחולם חסר: בֹּשְׁתִּי בֹּשְׁתָּ בֹּשְׁנוּ; בנוכחים ובנוכחות בקמץ קטן: בָּשְׁתֶּם בָּשְׁתֶּן.
בבינוני פ' הפועל מנוקדת בחולם מלא: בּוֹשׁ בּוֹשָׁה.

2. פועלי ע"ו – המקור הנטוי והמקור המוחלט
המקור הנטוי מנוקד בשורוק, כגון קוּם המדינה, ואילו המקור המוחלט מנוקד בחולם מלא, כגון קוֹם יָקוּם, הלוך וָשׁוֹב.

3. פועלי ע"ע – פועלי מצב
בפעלים המביעים מצב הנטייה בעבר בדרך כלל היא קַלּוֹתִי קַלּוֹתָ, קַל קַלּוּ; בבינוני – קַל קַלִּים; בעתיד – יֵקַל יֵקַלּוּ, או יִדַּל יִדְּלוּ (וגם יִדַּלּוּ).[1]

4. פועלי ע"ע – פעלים המביעים פעולה
בפעלים המביעים פעולה הנטייה בעבר בגוף ראשון ושני היא סַבּוֹתִי סַבּוֹתָ לצד נטייה על דרך השלמים: סָבַבְתִּי סָבַבְתָּ; בגוף שלישי הנטייה היא בדרך כלל רק על דרך השלמים: סָבַב סָבְבוּ (מותרת גם הנטייה [הספרותית] על דרך פועלי המצב, כגון סַב סַבּוּ);
בבינוני – סוֹבֵב סוֹבְבִים (גם הנטייה על דרך פועלי המצב מותרת, כגון סַב סַבִּים);
בעתיד – יָסֹב יָסֹבּוּ או יִסֹּב יִסְּבוּ (על דרך יִקְּדוּ, וגם יִסֹּבּוּ על דרך תִּדֹּמִּי), לצד נטייה על דרך השלמים יִמְדֹּד, יַחְגְּגוּ.

[1] בפועל 'חיה' בבניין קל מקצת הצורות נוהגות על דרך ע"ע: חַי חַ֫יָּה חַ֫יּוּ בעבר; חַי חַיָּ֫ה חַיִּים חַיּוֹת בבינוני.

.

כלל ד – בניין נפעל בגזרת ע"ו וע"ע

1. בעתיד מדבר – התחילית א' מנוקדת בחיריק או בסגול: אִסּוֹג או אֶסּוֹג, אִסַּב או אֶסַּב.

2. פועלי ע"ע

בעבר ובבינוני – לרוב צורות הנפעל באות בעבר בפתח בפ' הפועל, כגון נָסַב[1] נָסַבָּה,[2] נָמַס נָמַסָּה, נָדַם נְדַמּוֹתִי, נֵחַן[1]; בבינוני יחיד בקמץ כגון נָסָב.

צורות חריגות:
נָגֹל, נָחֹג: בעבר בגוף שלישי נָגֹל נָגֹלָּה נָגֹלּוּ, נָחֹג נָחֹגָּה נָחֹגּוּ; בגוף ראשון ושני נְגַלּוֹתִי נְגַלּוֹתָ.
נָמס, נָקל: בבינוני ביחיד נָמֵס או נָמָס, נָקֵל או נָקָל; הנטייה בפתח – נְמַסָּה נְמַסִּים נְמַסּוֹת, נְקַלָּה נְקַלִּים נְקַלּוֹת.

במקרא קיימות צורות נוספות בחילופי תנועות, כגון נָסֵבָּה, נָבֹזּוּ, נָזֹלּוּ, נָגֹזּוּ, נָרֹץ.

3. שם הפועל בפועלי ע"ע – לְהִסֵּב או לְהִסַּב או לְהִסֹּב.

[1} הצורות נָסֹב, נָחֹן פסולות.
{2} במקרא יש צורות בגוף שלישי עבר נסתרת ונסתרים ללא דגש: נָסְבָה (יחזקאל מא, ז), נָזְלוּ (שופטים ה, ה), נָבְקָה (ישעיהו יט, ג).

.

כלל ה – בניין הפעיל בגזרת ע"ו וע"ע

1. בריחוק מן הטעם הה"א התחילית של הבניין מנוקדת בחטף פתח,[1] כגון הֲקַמְתֶּם, הֲסַבְתֶּם. ואולם לפני פ' הפועל גרונית תנוקד הה"א בפתח, כגון הַעִירוֹתִי הַעַרְתֶּם, הַחִלּוֹתִי הַחַלְתֶּם.

2. בפועלי ע"ו בעבר בגוף ראשון ושני בצורות ללא תנועה חוצצת – פ' הפועל מנוקדת בפתח, ובכלל זה צורות הנוכחים והנוכחות, כגון הֵקַמְתִּי הֲקַמְתֶּם, הַעַרְתֶּם.

במקרא בפועל הֵמִית באה תנועת i בגוף נוכחים ונוכחות – הֲמִתֶּם הֲמִתֶּן, ואף בצורות בעלות כינוי מושא, כגון הֲמִתִּיו.

[1] במקרא נמצא גם בחטף סגול, כגון הֱקִיצוֹתִי.

.

ה. צורת עבר נסתר בבניין פיעל

בבניין פיעל הפעלים בעבר נסתר מנוקדים בצירי בהברתם השנייה, כגון דִּבֵּר, לִמֵּד, שִׁבֵּר.
כשע' הפועל או ל' הפועל היא רי"ש, יש הנוקטים פתח בע' הפועל, כגון בֵּרַךְ, סֵרַב, שֵׁרַת, תֵּאַר.

במקרא רוב הפעלים בבניין פיעל הבאים בהקשר מנוקדים בפתח, כגון לִמַּד, ויש גם פעלים המנוקדים בסגול, כגון דִּבֶּר.

.

כלל ד – ניקוד הנו"ן בבניין נפעל והה"א בבניין הפעיל לפני גרונית

בבניין נפעל בעבר ובבינוני ובבניין הפעיל בעבר – התחילית שלפני אהח"ע מנוקדת בסגול: נֶהֱרַס, נֶחְשָׁב, הֶעֱלִים, הֶחְבִּיא.

פעלים אחדים בבניין נפעל יוצאים מכלל זה:

  1. בפעלים נענה, נעשהנעלה, נעווה הנו"ן מנוקדת בפתח: נַעֲנָה נַעֲנֵיתִי, נַעֲשָׂה נַעֲשֵׂיתָ, נַעֲלָה, נַעֲוָה.
    צורת הנסתרת (כשע' הפועל מנוקדת שווא): נֶעֶשְׂתָה, נֶעֶנְתָה, נֶעֶלְתָה, נֶעֶוְתָה (לצד נַעַשְׂתָה, נַעַנְתָה, נַעַלְתָה, נַעַוְתָה).
  2. כן מנוקדת הנו"ן בפתח בשם התואר נַעֲרָץ (לצד נֶעֱרָץ).
  3. בפועל נהיה – הנו"ן מנוקדת בחיריק: נִהְיָה נִהְיְתָה.

הערה: בגזרת ע"ו וע"ע הנו"ן לפני אהחע"ר באה בהברה פתוחה, והיא מנוקדת בקמץ או בחיריק או בצירי (כתשלום דגש), כגון נָחֹג, נִחַר, נֵחַן, נֵעוֹר, נֵאוֹת.[1]

.

כלל יא – התנועה לפני הח"ע סופית

כאשר ל' הפועל הח"ע באה בסוף המילה וע' הפועל מנוקדת בחיריק, בחולם או בשורוק – ל' הפועל מנוקדת בפתח גנובה, כגון יַשְׁמִיעַ, לִשְׁלֹחַ, תָּמוּהַּ.

במקום שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) ע' הפועל מנוקדת בצירי – בצורות עבר, עתיד, ציווי ושם הפועל אפשר לנקד את ע' הפועל בפתח לפני הח"ע סופית ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח או שִׂמֵּחַ; הֵרַע או הֵרֵעַ; יִתְמַהְמַהּ או יִתְמַהְמֵהַּ; שַׂמַּח! או שַׂמֵּחַ!; לְהִמָּנַע או לְהִמָּנֵעַ. בצורות הבינוני ע' הפועל מנוקדת בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שׁוֹמֵעַ, מְשַׂמֵּחַ, מִתְמַהְמֵהַּ.

במקרא צורות בינוני אחדות מנוקדות בפתח (ולא בצירי ובפתח גנובה), כגון רוֹקַע, מֵרַע.

.

כלל טו -ניקוד ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר

ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נַחַתְּ או נַחְתְּ, הִשְׁבַּעַתְּ או הִשְׁבַּעְתְּ.

התי"ו באה בדגש קל ובשווא בשני המקרים.

עברית לשבת

פרשת ואתחנן – ואהבת