נושא: מירכאות

נוהגים להקיף במירכאות (כפולות או יחידות):

א. דיבור ישיר או ציטוט. למשל:
(1)  “אדם מתקן עצמו מתקן עימו את העולם”, אמר עגנון.
(2)  אפשר כמדומני כבר לקיים בנו את הכתוב “ושבו בנים לגבולם”.

ב. שם של יצירה (ספר, מאמר, שיר, סרט וכדומה) או שם פרטי של מוסד (מפעל, אגודה וכדומה), ובייחוד כשהם מובאים בתוך משפט. למשל:
(3)   את השיר ‘על השחיטה’ כתב ביאליק בשנת תרס”ג.
(4)   בקולנוע “מוגרבי” בתל אביב הוקרן הסרט “השוטר אזולאי”.

ג. מילה הזקוקה להבלטה במשפט, בייחוד כשאינה משמשת במשמעותה הרגילה או בתפקידה הרגיל. למשל:
(5)   המילה ‘כי’ משמשת בארבע משמעויות.
(6)   הציונות אינה “שם פרטי” אלא “שם משפחה”.
(7)   אדם מופיע בטלוויזיה והציבור “מתרשם” כך או אחרת מאישיותו.

הערה: בבחירת סוג המירכאות – כפולות או יחידות – יש מנהגים שונים בהוצאות לאור ובמערכות כתבי עת. האקדמיה לא קבעה מסמרות בעניין זה.

א. במילים שלפניהן אותיות השימוש מש”ה וכל”ב, והאותיות האלה אינן חלק של הדיבור הישיר או של הדבר המובא, שמים את המירכאות אחריהן. למשל:
(1)  ה”חברה’מן” של ימי הפלמ”ח הפך ל”אאוט”.
(2)  ב”הארץ” הוכחשה הידיעה ש”המידע הושתל על ידי גורם ממשלתי”.

אבל:
(3)  אלה הולידו את “הדרוויניזם החברתי”.

ב. כשיש צורך לשים במירכאות חלק מן הכלול כבר במירכאות, משתמשים במירכאות שונות מן הקודמות. למשל:
(4)  במאמרה של הסופרת נאמר: “אולי האיור המשעשע ביותר לעקרון ה’איך’ לעומת ה’מה’ הוא אותה כתובת ‘גרפיטי’ שהופיעה על קיר של בית בגריניץ’ וילג’: ‘היו נגד אלימות – או שאני הורג אתכם'”.  (או: … <<היו נגד אלימות – או שאני הורג אתכם>>”.)

ג. כשיש צורך להבחין בין שני שימושים במירכאות בטקסט אחד, אפשר להשתמש בשני סוגי מירכאות. למשל:
(5)  במשפט “הנוסע האריך בסיפור תלאותיו” המילה ‘סיפור’ היא שם פעולה, ואילו במשפט “קראתי סיפור של ביאליק” המילה ‘סיפור’ היא תוצאת הפעולה.

הערה: בכתיבת יד ובאמצעי הדפוס המסורתיים נהוג לסמן מירכאות פותחות בתחתית השורה („–”; ‚–’). במכשירים שאין בהם מירכאות בתחתית השורה משתמשים במירכאות עליונות.

בהבאת דיבור ישיר בין מירכאות מצטרפות שתי מערכות פיסוק: הפיסוק של הטקסט המצוטט והפיסוק של הכותב. ראוי להימנע מגיבוב של סימנים רצופים, ועל כן יש לוותר לפעמים על סימן פיסוק השייך לאחת המערכות. הינה שתי שיטות הנוהגות בעניין זה:

שיטה א
סימן הפיסוק יבוא לפני המירכאות. למשל:
(1)  והוא אמר: “אין דבר. זה בסדר.”
(2)  הוא פרס זרועותיו וקרא: “ריבונו של עולם!”
(3)  “האם יכול אלוהים,” שאל, “לברוא סלע שיהיה כבד כל כך עד שלא יוכל להרים אותו?”
(4)  “מצוין,” אמר, “אם כך אין מה לדאוג.”
(5)  “אני מסכימה,” אמרה. “מתי ניסע?”
[הנקודה מציינת שהציטוט מורכב משני משפטים נפרדים.]
(6)  “פרנסה טובה?”
“מכובדת.”

אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף המשפט הראשי, יבוא סימן הפיסוק המתאים מחוץ למירכאות. למשל:
(7)  איפה נאמר “אבן מקיר תזעק”?

שיטה ב
כשהציטוט מובא בסוף משפט תבוא הנקודה אחרי המירכאות. למשל:
(8)  והוא אמר: “אין דבר, זה בסדר”.

אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות, ולא תבוא נקודה אחרי המירכאות. למשל:
(9)   הוא פרס זרועותיו וקרא: “ריבונו של עולם!”
(10)  אני שואלת את השומר: “לאן אני צריכה ללכת?”

כך גם בהבאת ציטוטים בלא משפט ראשי:
(11)  “פרנסה טובה?”
“מכובדת”.

כשהציטוט מובא בראש המשפט יבוא פסיק אחרי המירכאות. למשל:
(12)  “מסכן אבא”, אמרה לי בצאתנו משער החצר.

אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות, ולא יבוא פסיק אחרי המירכאות. למשל:
(13)  “לְמה אפשר לצפות?” נד בראשו.

כשהציטוט מפוצל, עשוי הפסיק לתרום לגיוון ההנגנה או לגיוון המשמעות, ועל כן הכותב חופשי לסדר את סימני הפיסוק על פי הגיונו. למשל:
(14)  “בסדר”, אמר, “עלה. כל העולם כבר ער”.
[הפסיק מציין הפסקה בין הציטוט למשפט הראשי.]
(15)  “בסדר,” אמר, “עלה. כל העולם כבר ער”.
[הפסיק מציין הפסקה ברצף הדיבור בתוך הציטוט.]

בעת כתיבת טקסט שיש בו חלקים הכתובים לועזית מתעוררות בעיות בשימוש סימני הפיסוק, בגלל כיוון הכתיבה ההפוך. בעיקר מתעוררות בעיות כשהחלק הלועזי נמשך משורה לשורה. בנספח זה מוצעות הנחיות למקרים מסוג זה.

א. סימני ההפסק (נקודה, פסיק, נקודה ופסיק וכו’)

בעת המעבר מן הלועזית לעברית יבוא סימן הפיסוק במקום הראוי לו על פי הסדר העברי (אבל סימן פיסוק השייך לרצף הלועזי יבוא על פי הלועזית). למשל:
(1)  עיין גם בספרו של מילר, E. F. Miller, The Influence of Gesenius on Hebrew Lexicography, 1927. כאן רק נזכיר וכו’.
(2)  הוא היה שואל לשלומי, בדרך כלל במילים “And how is the boy”, ומנסה לדובב אותי קצת.

כשבא טקסט באותיות לועזיות בסוף פסקה, קיימים כמה מנהגים בעניין סימון הנקודה. יש הנוהגים לתת את הנקודה בצד שמאל על דרך העברית. למשל:
(3)  לאחרונה דן בבעיה זו ח”י פולוצקי: ‎”A Point of Arabic Syntax; the Indirect Attribute”, Israel Oriental Studies 8 (1978), pp. 159–173.

יש נוהגים לתת את הנקודה בצד ימין על דרך הלועזית. למשל:
(4)  לאחרונה דן בבעיה זו ח”י פולוצקי: ‎”A Point of Arabic Syntax; the Indirect Attribute”, Israel Oriental Studies 8 (1978), pp. 159–173.‎

ויש שאינם מסמנים נקודה לא מימין ולא משמאל.
ראוי לנקוט שיטה מן השיטות ולנהוג בה עקיבות.

ב. סוגריים

טקסט באותיות לועזיות הבא בסוגריים בתוך טקסט עברי – יבואו הסוגריים על פי העברית (גם במקרה של מעבר משורה לשורה), כלומר סוגר ימני יבוא בין הטקסט העברי לטקסט הלועזי, וסוגר שמאלי יבוא לפני המשך הטקסט העברי. למשל:
(5) עליך להכיר את מנגנון הפתיחה (opening
mechanism) של יציאת החירום.

ג. מירכאות

טקסט באותיות לועזיות הבא בתוך רצף עברי – ברוב המקרים השימוש באות לועזית מייתר את המירכאות. אם בכל זאת יש צורך במירכאות יבואו המירכאות לפי הסדר שקובע הטקסט הלועזי, גם במקרה של מעבר משורה לשורה. למשל:
(6)  איש המאפיה פסע חרש בסמטה הצרה מחזיק בחוזקה
את אקדחו וחושב לעצמו על ה־offer he couldn’t”
“refuse ששמע כמה דקות לפני כן.