נושא: כינוי מושא

עניין של סגנון

את (ציין המושא)

המילית את לציון מושא ישיר מיודע היא מן המילים הנפוצות ביותר בעברית. מה החוקיות בשימוש בה ומתי נוהגים לוותר עליה?
המשך קריאה >>

צורות ותצורות

אהבתיה – על כינוי המושא החבור

דוברי העברית בימינו עשויים לחוש כי השימוש בכינויי מושא חבורים הוא דל שבדלים. ואולם כינויים אלו לא נעלמו, ואפשר למצוא אותם בלשון הספרותית והרשמית.
המשך קריאה >>

הודעות לעיתונות

החלטות האקדמיה בישיבתה האחרונה (טבת תשפ"ב, דצמבר 2021)

בישיבתה האחרונה של מליאת האקדמיה (ישיבה שע"ג) אושרו כללי נטיית כינויי המושא ואושרה רשימת שמות היתושים בישראל.
המשך קריאה >>

.

הקדמה – כינויי המושא

הכללים אושרו בישיבה שעג.

הכללים ודוגמאות הנטייה בלוחות הנספחים להם – המובאים להלן – נועדו להסדיר את נטיית הפעלים חבורי כינויי המושא בעברית ימינו.

שתי דרכים בעברית להבעת פועל וכינוי מושא: (א) פועל חֲבור כינוי מושא במילה אחת; (ב) פועל ולצידו נטיית המילה 'את'. שתי הדרכים משמשות בעברית זו לצד זו (למשל: "וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם" – במדבר ז, א), אולם בימינו גבר מאוד השימוש בדרך השנייה. השימוש בזו הראשונה לא פסק, אם כי עיקרו בספרות ובשפה גבוהה.

במקורות העבריים, וראש וראשון בהם המקרא, יש ריבוי של צורות פועל חבורות מושא, ובכמה מן הזמנים והגופים מִגוון צורות. כך למשל רגיל ההבדל בכמה מן הצורות החבורות בין תנועת ל' הפועל שלפני הכינוי בעבר לתנועתה בעתיד (ובשאר הזמנים), כגון שְׁמָרַנִי בפתח אבל יִשְׁמְרֵנִי (וכן שָׁמְרֵנִי) בצירי, גְּאָלָם בקמץ אבל יִגְאָלֵם בצירי. עם זאת יימצאו  גם צורות מעטות בעתיד שהושפעו מתנועת העבר, כגון יֶאֱהָבַנִי (בראשית כט, לב), יַבְדִּילַנִי (ישעיהו נו, ג) או יְשִׂימָם (דברים ז, טו), יִלְבָּשָׁם (שמות כט, ל), ולצידן אף ניקודים נוספים: יוֹעִדֶנִּי (ירמיהו מט, יט; נ, מד), תְּבָרְכַנִּי (בראשית כז, יט, לא), אֲמִילַם (תהלים קיח, י, יא, יב). מנגד צורות לא מעטות לא תועדו במקורותינו כלל או שהתיעוד להן נדיר מאוד. כך לדוגמה נדירים מאוד הפעלים בעבר חבורי כינויי המושא לנוכחים או לנוכחות עד כי במקרא מתועדת רק הצורה בֵּרַכְנוּכֶ֫ם (תהלים קיח, כו).

ריבוי הצורות בחלק מן הנטייה והיעדר התיעוד בחלקים אחרים הם שיצרו את הצורך בקביעת הכללים.

במקרים של ריבוי צורות יש שנקבעו בכללים שלהלן כמה צורות חלופיות. בכך ניתן ביטוי גם לדרך המיעוט במקרא – או לצורות מלשון חכמים השונות מאלה המוכרות מלשון המקרא – אם סברה האקדמיה שיש להן מהלכים בציבור או שהן עשויות להיות טבעיות יותר לדוברים בימינו. כך למשל בעתיד עם כינויי הנסתר – לצד שתי החלופות הרגילות במקרא בסיומת ־ֵהוּ, ־ֶנּוּ – ניתנת גם הסיומת הקצרה ־וֹ (יִשְׁמְרֵהוּ, יִשְׁמְרֶנּוּ וגם יִשְׁמְרוֹ); ובעבר בפועלי ל"י ניתנות צורות על דרך לשון חכמים, דוגמת בְּנָאוֹ, לצד מקבילותיהן מן המקרא – על דרך בָּנָהוּ.

עם זאת לרוב נבחרה צורה אחת לדרך המלך, והניקודים החריגים אינם מובאים בלוחות הנטייה (אם כי כמובן אין הצורות החריגות המתועדות פסולות מִלשמש גם כיום).

במקרים של היעדר תיעוד נקבעו והושלמו הצורות על דרך ההיקש. כך למשל נטיית העבר של הנוכחת בגופים השונים, שכמעט אין לה תיעוד, נקבעה בחיריק בין היתר על פי כמה צורות מתועדות עם כינוי המדבר, כגון לִבַּבְתִּ֫נִי (לִבַּבְתְּ אותי). ראו עוד להלן 4.

צורות נטייה שלא נזקקו להכרעה (בהיותן אחידות במקרא) לא נדונו, אך הן מובאות כמובן בדוגמאות הנטייה בלוחות הנספחים.

אין מובאות בלוחות הצורות האלה:

א. צורות פועל חבורות כינויי מושא שהן צורות תאורטיות, ובראשן צורות חוזרות כגון שמרנונו ('שמרנו אותנו'), ראיתָךָ ('ראיתָ אותךָ').
(לשם כך משמשות בעברית דרכים אחרות, ובהן הפעלים בבניינים החוזרים, כגון נשמרנו, וצירוף נטיית המילה עֶצֶם לפועל, כגון ראית עצמך.)
במקרא דוגמה אחת לצורה חוזרת בכינוי חבור: "וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג).

ב. צורות פועל חבורות כינויי מושא שהן צורות הפסק, כגון יִשְׁמְרֶךָ או יִשְׁמְרֶךָּ (לפי הנהוג בהחלטות האקדמיה בדקדוק שלא לעסוק בצורות הפסק).

.

א. נטיית העבר עם כינויי המושא

1. בעבר נסתר הצורה הארוכה משמשת רק בפועלי ל"י, כגון עָשָׂהוּ. לפי זה הצורה בנסתר היא שְׁמָרוֹ (ולא שְׁמָרָ֫הוּ); וכן בנוכח שְׁמַרְתּוֹ (ולא שְׁמַרְתָּ֫הוּ).

2. בבניין קל בשורשי ל"י לצד צורות על דרך לשון המקרא כגון פָּדַנִי, פָּדָהוּ יש גם צורות על דרך לשון חכמים כגון פְּדָאַ֫נִי, פְּדָאוֹ, וכן בנוכח לצד פָּדְךָ – פְּדָאֲךָ (ולא פְּדָאָךְ).

3. בבניין הפעיל בגזרות ע"ו והכפולים בפעלים בגוף השלישי בעלי הכינויים החבורים ה"א הבניין מנוקדת בחטף סגול: הֱשִׁיבַנִי הֱשִׁיבְךָ הֱשִׁיבוֹ וכו', הֱשִׁיבַתְנִי וכו', הֱשִׁיבוּנִי וכו'; הֱסִבַּנִי הֱסִבְּךָ הֱסִבּוֹ וכו'.
בגופים ראשון ושני הניקוד בחטף פתח – על דרך וַהֲבֵאתָהּ (דברים כא, יב), וַהֲמִתִּיהָ (הושע ב, ה).
במקרא גם צורות גוף שלישי בחטף פתח, כגון וַהֲשִׁיבְךָ (בראשית מ, יג), הֲפֵרָם (במדבר ל, יג).

4. בצורת הנוכחת חבורת כינוי המדברים התי"ו מנוקדת בחיריק (מלא): שְׁמַרְתִּינוּ ('שמרת אותנו').
במקרא הוֹרַדְתֵּנוּ (יהושע ב, יח).

5. בריחוק מן הטעם (לפני הכינוי לנוכחים ולנוכחות) הקמץ בצורות כגון שְׁמָרַתְכֶ֫ם ('שָמרה אתכם'), שְׁמָרוּכֶ֫ם ('שָמרו אתכם'), מְצָאתִיכֶ֫ם ('מצאתי אתכם') אינו משתנה לשווא, וכן בפועלי ע"ו כגון שָׂמוּכֶ֫ם ואף בפועלי ל"י כגון פָּדַתְכֶ֫ם, פָּדוּכֶ֫ם.

.

ב. נטיית העתיד והציווי עם כינויי המושא

6. בבניין קל נשמרת ההבחנה בין נטיית פועלי פְּעֹל/יפעֹל החבורים (שתנועת ע' הפועל משתנה בה לשווא) לנטיית פועלי פְּעַל/יפעַל החבורים (שהתנועה אינה משתנה בה), כגון שִׁמְרוּהוּ, יִשְׁמְרוּהוּ לעומת פְּתָחוּהוּ, יִפְתָּחוּהוּ (ברם: יִפְתְּחוּכֶם).

7. בעתיד ובציווי עם כינויי הנסתר והנסתרת שלוש חלופות אפשריות – בסיומת ־ֵ֫הוּ, ־ֶ֫נּוּ, ־וֹ לנסתר; ־ֶ֫הָ, ־ֶ֫נָּה, ־ָהּ לנסתרת. לדוגמה: יִשְׁמְרֵהוּ יִשְׁמְרֶנּוּ יִשְׁמְרוֹ, יִשְׁמְרֶהָ יִשְׁמְרֶנָּה יִשְׁמְרָהּ; אֶבְנֵהוּ אֶבְנֶנּוּ אֶבְנוֹ, אֶבְנֶהָ אֶבְנֶנָּה אֶבְנָהּ; שָׁמְרֵהוּ שָׁמְרֶנּוּ שָׁמְרוֹ, שָׁמְרֶהָ שָׁמְרֶנָָּה שָׁמְרָהּ; בְּנֵהוּ בְּנֶנּוּ בְּנוֹ, בְּנֶהָ בְּנֶנָּה בְּנָהּ.

.

ג. נטיית הבינוני עם כינויי המושא

8. להבעת המושא בכינוי המדבר ליחיד וליחידה הכינוי הוא ־ֵ֫נִי (ולא ־ִי), כגון שׁוֹמְרֵנִי, עוֹשֵׂנִי, מְהַלְּלֵנִי, מְצַוֵּנִי, מַמְלִיכֵנִי, מַשְׁקֵנִי; שׁוֹמַרְתֵּנִי, עוֹשָׂתֵנִי, מְהַלַּלְתֵּנִי, מְצַוָּתֵנִי, מַמְלִיכָתֵנִי, מַשְׁקָתֵנִי.

9. בינוני יחיד: צורות בינוני יחיד של פועלי ל"י נוטות בשתי דרכים – קצרה וארוכה; למשל נטיית פּוֹדֶה: פּוֹדֵנִי, פּוֹדְךָ או פּוֹדֶךָ, פּוֹדוֹ או פּוֹדֵהוּ, פּוֹדָהּ או פּוֹדֶהָ, פּוֹדֵנוּ, פּוֹדְכֶם־ן או פּוֹדֵכֶם־ן, פּוֹדָם־ן או פּוֹדֵהֶם־ן

10. בינוני יחידה: בבניין קל ופיעל הנטייה הרגילה היא על בסיס הצורות בסיומת ־ת, מעין שׁוֹמֶרֶת, מְבַקֶּשֶׁת, כגון שׁוֹמַרְתֵּנִי שׁוֹמַרְתְּךָ שׁוֹמַרְתּוֹ וכו', מְבַקַּשְׁתֵּנִי מְבַקַּשְׁתָּהּ וכו'; בבניין הפעיל – על בסיס הצורות בסיומת ־ָה, מעין מַשְׁלִיכָה, כגון מַשְׁלִיכָתֵנִי מַשְׁלִיכָתְךָ מַשְׁלִיכָתוֹ וכו'.

הערה: הוספת הכינויים לצורות הבינונית הלא שגורות אפשרית אף היא, למשל: שׁוֹמְרָתֵנִי שׁוֹמְרָתְךָ וכו' (על בסיס שׁוֹמְרָה), מְבַקְּשָָׁתֵנִי מְבַקְּשָׁתָהּ וכו' (על בסיס מְבַקְּשָׁה), מַשְׁלִכְתֵּנִי מַשְׁלִכְתּוֹ וכו' (על בסיס מַשְׁלֶכֶת).[1]

[1] על צורות הבינונית השגורות והלא שגורות ראו צורות הבינונית (3.1 א).

.

ד. נטיית שם הפועל עם כינויי המושא

11. להבעת המושא בכינוי המדבר הכינוי הוא ־ֵ֫נִי (ולא ־ִי), כגון לְשָׁמְרֵנִי (ולא לְשָׁמְרִי), לְלָקְחֵנִי או לְקַחְתֵּנִי (ולא לְלָקְחִי או לְקַחְתִּי).
במקרא לְתִתִּי.

12. בבניין קל בנוכח בנוכחים ובנוכחות שני דגמים אפשריים: (א) בשווא בפ' הפועל ובתנועה בע' הפועל; (ב) בתנועה בפ' הפועל ובשווא בע' הפועל. לדוגמה: לִשְׁמָרְךָ וגם לְשָׁמְרְךָ, לִשְׁמָרְכֶם וגם לְשָׁמְרְכֶם (וכן בצורות המקור עם כינוי הנושא: בִּשְׁמָרְךָ וגם בְּשָׁמְרְךָ, בִּשְׁמָרְכֶם וגם בְּשָׁמְרְכֶם).

13. בפעלים מסוימים בבניין קל גם נטיית שם הפועל (ולא רק המקור) מגזרת פ"י ופ"נ היא בשתי דרכים: האחת על דרך הגזרה (בתי"ו) והשנייה על דרך השלמים. לדוגמה: לְקַחְתֵּנִי וגם לְלָקְחֵנִי, לְקַחְתְּךָ וגם לְלָקְחֲךָ או לִלְקָחֲךָ [כמו לִמְשָׁחֲךָ] וכו'; לְתִתֵּנִי (במקרא לְתִתִּי) וגם לְנָתְנֵֵנִי, לְתִתּוֹ וגם לְנָתְנוֹ; לְלִדְתָּהּ וגם לְיָלְדָהּ, לְדַעְתֵּנוּ וגם לְיָדְעֵנוּ.

.

כלל ה – בניין הפעיל בגזרת ע"ו וע"ע

1. בריחוק מן הטעם הה"א התחילית של הבניין מנוקדת בחטף פתח,[1] כגון הֲקַמְתֶּם, הֲסַבְתֶּם. ואולם לפני פ' הפועל גרונית תנוקד הה"א בפתח, כגון הַעִירוֹתִי הַעַרְתֶּם, הַחִלּוֹתִי הַחַלְתֶּם.

2. בפועלי ע"ו בעבר בגוף ראשון ושני בצורות ללא תנועה חוצצת – פ' הפועל מנוקדת בפתח, ובכלל זה צורות הנוכחים והנוכחות, כגון הֵקַמְתִּי הֲקַמְתֶּם, הַעַרְתֶּם.

במקרא בפועל הֵמִית באה תנועת i בגוף נוכחים ונוכחות – הֲמִתֶּם הֲמִתֶּן, ואף בצורות בעלות כינוי מושא, כגון הֲמִתִּיו.

[1] במקרא נמצא גם בחטף סגול, כגון הֱקִיצוֹתִי.

.

ה. כינויי המושא – כללים שונים

14. היו"ד בגזרת ל"י
ל' הפועל יו"ד אינה נכתבת לפני הכינויים החבורים אם איננה כתובה בצורות הפועל הגרודות, כגון אֶרְאֶךָ, אֶבְנֵהוּ, עֲנֵנִי, עוֹשֵׂנִי (ולא אֶרְאֶיךָ, אֶבְנֵיהוּ, עֲנֵינִי, עוֹשֵׂינִי).

15. ניקוד ע' הפועל לפני כינויי הנוכח הנוכחים והנוכחות
בע' הפועל של בניין פיעל ושל בינוני קל, המנוקדת ברגיל צירי, בא פתח או סגול לפני כינויי הנוכח הנוכחים והנוכחות כשע' הפועל היא אהח"ע, ובא פתח או צירי כשל' הפועל היא אהח"ע. לדוגמה: רִחַמְךָ או רִחֶמְךָ, פֵּאַרְכֶם או פֵּאֶרְכֶם, מְנַחֶמְכֶם או מְנַחַמְכֶם, יְבַהֶלְךָ או יְבַהַלְךָ, לְרַחֶמְכֶם או לְרַחַמְכֶם, גּוֹאַלְךָ או גּוֹאֶלְךָ; שִׁלַּחֲךָ או שִׁלֵּחֲךָ, רִפַּאֲךָ או רִפֵּאֲךָ, מְשַׁגַּעֲכֶם או מְשַׁגֵּעֲכֶם, יְטַמַּאֲכֶם או יְטַמֵּאֲכֶם, לְשַׁלֵּחֲךָ או לְשַׁלַּחֲךָ, בּוֹלַעֲךָ או בּוֹלֵעֲךָ.

עברית לשבת

פרשת וישב – המקור הנטוי והכינוי החבור

.

כלל יב – חטף במקום שווא

1. שווא נע
בעיצורים הגרוניים בא חטף תמורת שווא נע, כגון מְאַחֲלִים, הִתְבַּהֲרוּ, עֲמֹד, אֱסֹף.

2. שווא נח
א.
 בעיצורים הגרוניים השווא הנח נשמר או מומר בחטף, כגון טִאְטֵא או טִאֲטֵא [1], נֶעְצַב או נֶעֱצַב, נֶהְדָּר או נֶהֱדָר, לַחְפֹּף[2] או לַחֲפֹף. ויש שנוהג ניקוד אחד, כגון בפעלים יִהְיֶה, לִחְיוֹת, מַהְבִּיל, הֶעְפִּיל (בשווא נח); אֶעֱבֹר, תַּהֲפֹךְ, הֶאֱפִיל, נֶעֱרַם, נֶאֱמָן (בחטף).[3]

הערה: אם אחרי השווא הנח בא עיצור בשווא – תבוא במקום החטף תנועה כתנועת החטף, כגון תַּהַפְכִי, נֶעֶרְמוּ.

ב. השווא הנח נשמר בל' הפועל הח"ע [4] באמצע המילה – בהברה מוטעמת [5] כגון תָּמַהְתִּי, תִּשְׁכַּחְנָה; או בהברה לא מוטעמת לפני תי"ו כגון שְׁמַעְתֶּם, שְׁלַחְתָּנוּ.

הערה: בהברה לא מוטעמת שלא לפני תי"ו יכול לבוא חטף, כגון שְׁכַחֲנוּךָ, יְדַעֲנוּם.

3. השווא המכונה "מרחף"[6]
שווא "מרחף" יומר בדרך כלל בחטף, כגון מַחֲקִי, אֶחֱזִי.

בפעלים שיש בהם רצף של גרוניים (במקום השני והשלישי במילה) עשוי השווא ה"מרחף" להישאר כשווא או להפוך לחטף; למשל: נֶאֶחְזוּ או נֶאֶחֲזוּ, יֶאֶחְזוּ או יֶאֶחֲזוּ, נֶאֶהֲבוּ; כמו כן אפשרי ניקודה של האות הגרונית הראשונה בשווא נח (כבצורות ללא גרונית): נֶאְהֲבוּ.

[1] במקרא וְטֵאטֵאתִיהָ (ישעיהו יד, כג). ההחלטה על ניקוד פועל זה התקבלה בישיבה רל, וראו עוד כלל ז על פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני.
[2] השווא בשם הפועל של בניין קל נחשב שווא נח.
[3] הוא הדין בשמות העצם, כגון מַחְרֹזֶת או מַחֲרֹזֶת, מַחְבּוֹאִים או מַחֲבוֹאִים, מַעְגָּל או מַעֲגָל, רַחְצָה או רַחֲצָה – בשווא נח או בחטף; ויש שנוהג ניקוד אחד כגון בשמות מַעְבָּדָה, שִׁעְבּוּד, מִחְזוּר (בשווא נח); אַהֲבָה, תִּאֲרוּךְ (בחטף).
[4] על נטיית פועלי ל"א ראו גזרת ל"א: נטיית הפועל בעבר, בבינוני, בציווי ובעתיד.
[5] אך ראו כלל טו על צורות עבר נוכחת.
[6] שווא שמקורו בתנועה הבא באות לא דגושה אחרי תנועה קטנה. המונח 'שווא מרחף' משמש בהוראת הדקדוק ואינו מונח מדעי.