נושא: שם המספר

חידודים

איך נכון לומר את המספר?

למערכת שם המספר מאפיינים ייחודיים, ואחת החידות הקשורות בה היא ההיפוך בצורת הזכר והנקבה מן הרגיל בעברית. אתם חושבים שאתם מכירים את הכללים? נסו לומר את המספרים במילים ובדקו אם צדקתם.
המשך קריאה >>

חידון איך נכון לומר את המספר – פתרונות

1. רווחי החברה גדלו פי 4. תשובה: רווחי החברה גדלו פי ארבעה. בספרי הדקדוק ובספרי תקנת הלשון מקובל שצורת שם המספר אחרי 'פי' היא בזכר: פי שניים, פי שלושה, פי ארבעה. המלצה זו היא על פי הצירוף המקראי פִּי שְׁנַיִם (דברים יז, ו ועוד), אם…
המשך קריאה >>

זכר ונקבה

פרק אחד עשר או פרק אחת עשרה?

בהצגת מספר של פרק (בספר, בסדרה וכדומה) עומדות לרשותנו שתי דרכים תקניות: 1. פרק ראשון; פרק שני; פרק אחד עשר; פרק עשרים ושלושה וכדומה. בדרך זו המספרים הם מספרים סודרים – המציינים את מקומו של הפרט ברצף. מספרים סודרים מותאמים למינו של השם הנספר, ולכן…
המשך קריאה >>

הגייה

ו' החיבור במספרים

רוב שמות המספר בלשוננו מורכבים מכמה מילים המייצגות את הספרות השונות של המספר – יחידות, עשרות, מאות וכן הלאה. נשאלנו מה דינה של ו' החיבור במספרים אלו. בלשון המקורות יש תמיד ו' לפני האיבר האחרון, למשל: "וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים" (בראשית נ, כב), "בְּנֵי…
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

חמישה לחמש, שתיים ועשרה

בניסוחים הרווחים 'חמישה לחמש', 'שתיים ועשרה' ודומיהם המספר המציין את הדקות בא בצורת הזכר – אף שהמין הדקדוקי של המילה דַּקָּה הוא כמובן נקבה. נוהַג הלשון הזה הוא ככל הנראה שריד לימים עברו שבהם יחידת הזמן 'דקה' נקראה בשם אחר, וליתר דיוק בשמות אחרים. השם…
המשך קריאה >>

זכר ונקבה

שתיים דובים – שגיאה?

הסופר מאיר שלו בחר לרומן מפרי עטו את השם "שתים דובים" הלקוח ממלכים ב ב, כד. בתוך הספר אומרת המורה רותה בתשובה לאחד מתלמידיה: "שתי ילדים זו שגיאה מכוערת ושתיים דובים זאת שגיאה יפה" (עמ' 110). נשאלנו אם אכן מדובר בשגיאת לשון. בהקשר המקראי שבו…
המשך קריאה >>

זכר ונקבה

שם המספר – רקע להחלטות האקדמיה

א. על ייחודו של שם המספר מערכת שם המספר שונה משמות אחרים בלשוננו ויש לה מאפיינים ייחודיים. אחת החידות הקשורות בשם המספר היא ההיפוך בצורת הזכר והנקבה מן הרגיל בעברית. בדרך כלל הסיומת ־ָה מציינת נקבה, כגון יֶלֶד–יַלְדָּה (ובנסמך יַלְדַּת־), טוֹב–טוֹבָה, הָלַךְ–הָלְכָה, ואילו בשם המספר…
המשך קריאה >>

פסח

שלושה־עשר מידיא

"שלושה־עשר מי יודע?… שלושה־עשר מידיא". מדוע שרים "שלושה־עשר מידיא" ולא "שלוש־עשרה מידיא", הרי המילה מידה היא ממין נקבה? התשובה לכך טמונה בשאלה מניין הגיעה לשיר השאלה השלוש־עשרה.
המשך קריאה >>

יחיד ורבים

עשרים שקל או עשרים שקלים?

בצירוף של שם עצם ושם המספר – עד המספר עשר שם העצם הנמנה בא בצורת הרבים, למשל 'שלושה שקלים' (ולא "שלושה שקל"), 'חמישה אחוזים' (ולא "חמישה אחוז"), 'תשעה אנשים', 'עשרה ימים'. מהמספר אחת עשרה ומעלה אפשר לנקוט את שם העצם הן ביחיד הן ברבים: "בשבעים נפש
המשך קריאה >>

.

א. נפרד או נסמך במספר המונה

1. לפני שם לא מיודע

  • המספר 2 בא בצורת הנסמך: 'שני חודשים', 'שתי שנים'.
  • שאר המספרים באים בצורת הנפרד: 'שלושה חודשים', 'ארבעים וְחָמש שנים', 'עשרים ושתיים ילדות', 'אלף ושניים שקלים'.
  • לפני מאות ואלפים (עד 10) באה צורת הנסמך: 'חֲמֵשׁ מאות', 'ארבַּעַת אלפים', אבל 'עשרים וארבעה אלף'.

2. לפני שם מיודע

  • שמות המספר 2–10 באים בצורת הנסמך: 'שני המלאכים', 'שתי דלתותיו', 'שְׁלוש הערים', 'עשרת הילדים'.
  • מספר הגדול מ־10 בא בצורת הנפרד: 'ארבעים הימים', 'ארבעים ושתיים האגודות', 'מאתיים חמישים וחמישה המשתתפים', 'שלוש מֵאות השופרות', 'עשרים וחמישה אלף יחידות הדיור'.
  • המספר מאה בא בנפרד או בנסמך: 'מְאַת השולחנות' או 'מֵאָה השולחנות'.

3. שם מספר שרכיבו האחרון אלפים

  • שמות מספר שהרכיב האחרון שלהם הוא אלפים יכולים לבוא הן בצורת הנפרד הן בצורת הנסמך: 'ששת אלפים דירות' וגם 'ששת אלפי דירות', 'ששת אלפי הדירות' וגם 'ששת אלפים הדירות'.

4. מניין לא מדויק

  • מנהג הלשון בעברית בת ימינו הוא להביע את המניין הלא־מדויק במבנה סמיכות: 'עֶשְׂרוֹת (ה)דירות' או 'עַשְׂרוֹת (ה)דירות',[1] 'מְאוֹת (ה)ציפורים', 'אַלְפֵי (ה)מהגרים'.

5. שמות מספר שבהם הרכיבים מיליון, מיליארד וכדומה

  • שמות מספר שבהם המילים מיליוןמיליארד וכדומה יכולים לבוא בצורות אחדות, כגון 'שלושה מיליונים בני אדם', 'שלושה מיליוני בני אדם', 'שלושה מיליון בני אדם'; 'שלושת מיליוני בני האדם'.
  • במספר מעורב המצטרף למילים מיליון, מיליארד וכדומה יינקט המבנה 'שלושה וחצי מיליון איש' וכיוצא בו.[2]

[1] ראו גם משקל פְּעָלָה.
[2] ראו עוד: ד. המספר המעורב.

.

ב. צורות הנסמך של שמות המספר מ־1 עד 10

זכר נסמך: אַחַד־, שְׁנֵי־, שְׁלֹשֶׁת־, אַרְבַּעַת־, חֲמֵשֶׁת־, שֵׁשֶׁת־, שִׁבְעַת־, שְׁמוֹנַת־, תִּשְׁעַת־, עֲשֶׂרֶת־.
נקבה נסמך: אַחַת־, שְׁתֵּי־, שְׁלוֹשׁ־, אַרְבַּע־, חֲמֵשׁ־, שֵׁשׁ־, שֶׁבַע־, שְׁמוֹנֶה־, תֵּשַׁע־, עֶשֶׂר־.

הצורות שְׁבַע־, תְּשַׁע־ (בשווא) באות רק לפני ־עֶשְׂרֵה ומאות.[1]

[1] וראו גם משקל פֵּעֶל, הערות 3 ו-5; משקל פֶּעֶל, יוצא מן הכלל 4; שמות המסתיימים ב־ֶה, הערה 1.

.

ג. יחיד או רבים בשם הנמנה

אחרי המספרים 2­­–10 השם הנמנה בא ברבים: 'שלושה אחוזים', 'חמישה שקלים', 'שבע אגורות'.
אחרי המספרים מ־11 ומעלה השם הנמנה יכול לבוא ביחיד או ברבים.

הערות
1. השימוש ביחיד רווח בשמות שרגילים למנותם, כגון 'שנים עשר אחוז', 'שבעים איש', 'שלושים שנה', 'מאתיים שקל' (לעומת 'עשרים חולצות', 'שלושת אלפים בניינים').

2. שמות לועזיים המציינים מידות ומשקלות יכולים לבוא בצורת היחיד גם לאחר המספרים 2­–10: 'שני מטר', 'שלושה קילוגרם', 'שבעה דונם', 'ארבעה דולר' (השוו: 'שלושה מיליון', 'שלושה מיליארד');[1]
אבל: 'שָלוש רגליים', 'ארבעה מִילִים' (במשמע יחידות מרחק).

[1] ראו גם: א. נפרד ונסמך במספר המונה סעיף 5.

.

ג. הבעת שוויון

נכון הוא: 'אלפא שָׁוֶה תשעים מעלות' וגם 'אלפא היא תשעים מעלות'.
שָׁוֶה – בלשון יחיד זכר, והוא על דרך "ארבעים חסר אחת" ועל דרך המונחים המקובלים בפעולות החשבון 'כפול', 'מחולק'. לפי זה ייאמר 'אחת ועוד שתיים שָׁוֶה שלוש' (ולא "שווֹת").

.

ד. המספר המעורב

במספר המעורב ממספר שלם ומשבר – השם הנמנה בא בין המספר השלם לשבר, כגון 'שני אחוזים ורבע' (ביידוע: 'שני האחוזים ורבע'), 'שלושה שקלים וחצי'. מותרת גם הבאת השם הנמנה בסוף המספר, כגון 'שניים ורבע אחוזים' (וביידוע: 'שניים ורבע האחוזים'), 'שלושה וחצי שקלים'.
הדרך הראשונה היא הרגילה בספרות העברית לדורותיה ויש לראות בה הדרך המועדפת.

במקרא ברוב המקרים חוזר השם הנמנה ונזכר גם לאחר השבר, כגון "תשעת המטות וחצי המטה" (במדבר לד, כב), "שבוע אחד וחצי השבוע" (דניאל ט, כ).

.

2.4.4 ניקוד ו' החיבור

א. ניקוד ו' החיבור בקמץ
בשם המספר ניקוד ו' החיבור בקמץ לפני הברה מוטעמת הוא רשות. למשל: שלושים וָשש או שלושים וְשש (אבל אחת וָחצי, שתיים וָרבע).

הערה: ניקוד ו' החיבור בקמץ לפני הברה מוטעמת מקובל בצירופים קבועים, כגון בשר וָדם, יומם וָלילה, עיר וָאם, חנה וָסע.

ב. ו' החיבור לפני 'אלוהים'
לצד הניקוד המצוי במקרא – וֵאלוהים (בצירי ובאל"ף נחה), מותר גם הניקוד 'וֶאֱלוהים'. הוא הדין במילות היחס כל"ב.

ג. ו' החיבור לפני הֱיֵה, חֲיֵה, הֲייתם וכיו"ב
בצד הניקוד המצוי במקרא – וֶהְיֵה, וִחְיוּ, וִהְיִיתֶם, מותר גם הניקוד בחטף, כגון וֶהֱיֵה, וֶהֱיוּ, וַחֲיוּ, וַהֲיִיתֶם (או וֶהֱיִיתֶם).

ראו עוד כלל יג – תנועת החטף בפועל סעיף 2ג.

.

ה. המספר הסתמי

1. מספרים סתמיים (בתרגילי חשבון, במספרי טלפון וכיו"ב) – יש להביעם בלשון נקבה.
כמספר סתמי מובעים גם שמות המספר הבאים בצירופים כגון 'אוטובוס (מספר) אחת', 'בית (מספר) שתיים'.

בצירופים מעין אלו אין לראות בשמות המספר לוואי אלא תמורה – שאינה תלויה במינו הדקדוקי של שם העצם.

2. שבר פשוט המבוטא על ידי ציון המונה והמכנה – מובע כמספר סתמי הן במונה הן במכנה, וביניהם באה המילה 'חֶלְקֵי' (כצורה קפואה). למשל: 'אחת חלקי שתים עשרה' (1/12), 'שמונֶה עשרה חלקי שבעים ושש' (18/76).

.

ו. יידוע שם המספר

א. ה' הידיעה במספר מועצם ובמספר סודר באה או בראש המספר, כגון 'השלוש מאות הראשונים', 'הכיסא השלוש מאות', או על דרך מבנה סמיכות, כגון 'שלוש המאות הראשונים', 'הכיסא שלוש המאות'.

ב. ה' הידיעה בשמות מספר במבנה של חיבור באה רק בראשם: 'הארבעים ואחד', 'המאה וחמישים'.

.

ז. נטיית שמות מספר בנקבה

שמות המספר המונים בלשון נקבה – שלוש, ארבע, חמש וכדומה – באה בהם תי"ו כאשר חבור להם כינוי. למשל: שְׁלָשְׁתֵּנוּ, אַרְבַּעְתְּכֶן, חֲמִשְׁתָּן וכיו"ב.

.

2 – נקודה לאחר אות או מספר שעניינם מניין

נקודה באה לאחר אותיות או מספרים הבאים לשם מניין או לשם סימון פרקים בספר וכדומה. למשל:

בבחינה שני חלקים:
א. חלק עיוני (75%)
ב. חלק מעשי (25%)

(לדוגמה נוספת ראו נקודתיים דוגמה 4; לסימון מספרים או אותיות בסוגריים ראו סוגריים: שימושים ד.)

הערה: במספרים מבדילה נקודה (ולא פסיק) בין השלם ובין השבר העשרוני. למשל:
2.50, 3.14, 50.007.

.

18 – קו לציון טווח ("עד")

קו (מפריד) משמש גם לציון טווח ("עד") בין מספרים (בספרות או באותיות) או בין מקומות וכיו"ב. למשל:

  • סעיפים ג–ח
  • בשנים תשמ"ח–תשנ"ג
  • עמ' 46–53
  • בשעה 16.00–18.00
  • קו חיפה–ירושלים; ערכים שלל–שתת

הערה א: נוהגים שלא לשים רווחים לפני הקו ואחריו.

הערה ב: טווח של מספרים ברצף של כתיבה עברית נכתב מימין לשמאל. למשל:

  • פרקים 5–12 [ולא 12–5]
  • בשנים 1858–1922
.

19 – סוגריים: שימושים

סוגריים משמשים –

א. לציון הוספות מסבירות שאינן שייכות לגוף המשפט, ובייחוד אם הקֶשר שבין ההוספה ובין גוף המשפט רופף (לפי שיקול דעתו של הכותב) מכדי שיובלט בפסיקים או בקווים מפרידים. למשל:
(1)   על אף חומו של אוגוסט הוא הקפיד ללבוש את חליפת הצמר הכהה (היא הייתה חליפתו היחידה).
(2)   ר' יהודה אבן תבון (בהקדמה לחובות הלבבות) מתנצל על חידושיו באוצר המילים.

(ראו עוד פסיק להפרדת ביטוי מוסגר דוגמה 5; זוג קווים מפרידים א דוגמה 1.)

ב. להקפת פרטים שאינם מגוף הטקסט, כגון הוראות בימוי (במחזות) או תיאורים שאינם מדברי המרואיין (בראיונות) או מראי מקומות והפניות (בציטוטים). למשל:
(3)   נהג: אני נהג, התפקיד שלי להביא את הנוסעים בשלום. (נשמעת זעקה איומה מבחוץ.)
(4)   יהושע: אילו לא היית ילד, אפשר היה לשער שאתה גמד.
       ילד (בזעם): אתה גמד! גזר גמדי. רואים מייד שאני לא גמד!
(5)   "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח).

ג. לציון תגובה או הערה של הכותב לדברים שבמובאה, בכלל זה גם סימן קריאה או סימן שאלה משל הכותב. למשל:
(6)   אתה פותח את הפפירוס וקורא, ואינך מאמין למה שאתה קורא: "שמעון בן כוסבא הנסי (הנשיא) על ישראל".

(לדוגמאות נוספות ראו סימן שאלה דוגמה 7; סימן קריאה א דוגמאות 9, 10.)

ד. לציון אותיות או מספרים הבאים לשם מניין (בראשי סעיפים וכיו"ב). למשל:
(7)   בלימוד ההבעה בכתב על התלמיד לרכוש מיומנויות בשלושה מישורים: (א) הגישה לחומר ("הנושא"), לעיבודו ולעריכתו; (ב) ארגון הכתיבה; (ג) השימוש המובחן וההולם באוצר המילים ובמבנים התחביריים.

לעיתים משמש לצורך זה סוגר שמאלי בלבד. למשל:
(8)   למושג הסתגלות שלוש משמעויות:
       א) תהליך של התאמה של איבר מן האיברים לשינוי ארעי בתנאים
       ב) תהליך שבו פרט או קבוצה מתאימים את עצמם לתנאי סביבה חדשים
       ג) המצב של התאמה בין היצור החי ואיבריו ובין תנאי קיומו ותפקודו.

(ראו עוד: נקודה לאחר אות או מספר שעניינם מניין.)