נושא: קיבוץ [סימן ניקוד]

כתיב וניקוד

עיקרי תורת הניקוד

הקדמה לימוד כללי הניקוד אינו פשוט לדוברי העברית בת זמננו. ואין פלא בדבר: מערכת הניקוד המשמשת אותנו אינה מותאמת להגייה הרגילה בפינו כיום, אלא להגייה שנהגה בטבריה במחצית השנייה של האלף הראשון לספירה. בהגייה זו…
המשך קריאה >>

.

2.1.6 צורת הרבים של פִּעְלָה, פַּעְלָה; פָּעְלָה, פֻּעְלָה

א. שמות במשקל פִּעְלָה (פֶּעְלָה), פַּעְלָה – צורת הרבים שלהם פְּעָלוֹת.[1] צורת הנסמך והנטייה: פִּעְלוֹת־ (פֶּעְלוֹת־, פַּעְלוֹת־). למשל: לִשְׁכָּה לְשָׁכוֹת לִשְׁכוֹת־, מִלְגָּה מְלָגוֹת (וגם מִלְגָּאוֹת) מִלְגוֹתֵיהֶם, עֶרְכָּה עֲרָכוֹת עֶרְכוֹתֵיכֶם; מַלְכָּה מְלָכוֹת מַלְכוֹת־, דַּוְשָׁה דְּוָשׁוֹת דַּוְשׁוֹת־, קַסְדָּה קְסָדוֹת קַסְדוֹת־, אַגְרָה אֲגָרוֹת אַגְרוֹת־.

הערות

  1. צורת הרבים של קִרְיָה היא קְרִיּוֹת בצד קְרָיוֹת.
  2. צורת הרבים של דַּיְסָה היא דַּיְסוֹת.

ב. הקמץ הקטן במשקל פָּעְלָה והקיבוץ במשקל פֻּעְלָה מתקיימים אף בצורת הרבים (בנפרד). למשל: חָכְמָה חָכְמוֹת, חָרְשָׁה/חֻרְשָׁה חָרְשׁוֹת/חֻרְשׁוֹת, טָהֳרָה טָהֳרוֹת [2], יָזְמָה יָזְמוֹת; אֻרְוָה אֻרְווֹת[3], דֻּגְמָה דֻּגְמוֹת (או דֻּגְמָאוֹת), חֻלְיָה חֻלְיוֹת, חֻלְצָה חֻלְצוֹת.

יוצא מן הכלל השם חָרְבָּה/חֻרְבָּה שריבויו חֳרָבוֹת.

[1] ויש גם צורת רבים המסתיימת ב־אוֹת, כגון גִּרְסָאוֹת, פִּסְקָאוֹת (לצד פְּסָקוֹת), סַדְנָאוֹת. ראו גם קמץ משתנה לשווא (הכלל הרגיל), הערה 1.
[2] לצד טָהֳרָה יש הצורה טַהֲרָה, ולצד טָהֳרוֹת – טְהָרוֹת.
[3] במקרא אֻרָווֹת.

.

כלל ב – חולם חסר בשמות מלרעיים

1. חולם חסר הבא בשמות מלרעיים בהברה האחרונה (או היחידה), משתנה בנטייה לקיבוץ, ודגש בא באות שלאחריו.
למשל: דֹּב דֻּבִּים, חֹב חֻבּוֹ, חֹל חֻלִּין, חֹק חֻקִּים, לְאֹם לְאֻמִּים, אָדֹם אֲדֻמִּים, כָּחֹל כְּחֻלָּה, אָרֹךְ אֲרֻכִּים [1], חָשֹׁךְ חֲשֻׁכִּים, עָמֹק עֲמֻקִּים, עָנֹג עֲנֻגָּה, עָקֹם עֲקֻמִּים, עָרֹם עֲרֻמִּים, עֵירֹם עֵירֻמִּים, רָטֹב רְטֻבִּים, אַלְגֹּם אַלְגֻּמִּים, אַלְמֹג אַלְמֻגָּיו, חַרְטֹם [קוסם] חַרְטֻמֵּי־.

כאשר לא יכול לבוא דגש באות שאחרי החולם החסר (באותיות אהחע"ר) – החולם החסר מתקיים בנטייה (כתשלום דגש). למשל: חֹר חֹרֵי־, לֹעַ לֹעִי, אָפֹר אֲפֹרָה, צָחֹר צְחֹרִים, שָׁחֹר שְׁחֹרָה.

הערות

  1. תנו דעתכם שהשמות אָרֹךְ, חָשֹׁךְ, עָקֹם, רָטֹב יש להם מקבילות במשקל פָּעוּל: אָרוּךְ אֲרוּכִים, חָשׁוּךְ חֲשׁוּכִים, עָקוּם עֲקוּמִים, רָטוּב רְטוּבִים.
  2. בנטייתם של שמות אחדים נוהג הקמץ הקטן בצד הקיבוץ (שהוא עיקר), למשל: עָזְּךָ עָזִּי.[2]
  3. בשם שֻׁמְשֹׁם[3] החולם החסר משתנה בנטייה לשווא, כגון שֻׁמְשְׁמִין.

[1] צורת הנסמך של אָרֹךְ היא אֲרֹךְ־. במקרא אֶרֶךְ־.
[2] וראו כלל ד – משקל פֹּעֶל, הערה 2.
[3] בספרות חז"ל יש עדויות לניקוד השם בצירי: שמשֵׁם.

.

כלל ד – משקל פֹּעֶל

בנטיית היחיד של השמות הסגוליים בא קמץ קטן כנגד החולם החסר וע' הפועל בשווא (ע' הפועל גרונית – בחטף קמץ ולפני שווא בקמץ קטן). למשל: אֹזֶן אָזְנֵךְ, כֹּתֶל כָּתְלִי, קֹדֶשׁ קָדְשׁוֹ; זֹהַר זָהֳרֵנוּ זָהָרְכֶם, פֹּעַל פָּעֳלִי פָּעָלְךָ, תֹּאַר תָּאֳרֵךְ תָּאָרְךָ.
צורת הרבים של שמות אלו היא במשקל פְּעָלִים. בצורות הנסמך ובצורות בעלות כינויי הנוכחים והנסתרים הקמץ בע' הפועל משתנה לשווא ובא קמץ קטן בפ' הפועל. במקרים אלו כשע' הפועל גרונית בא בה חטף קמץ. למשל: כְּתָלִים כְּתָלֶיהָ כָּתְלֵי־ כָּתְלֵיכֶם, קְבָצִים קְבָצָיו קָבְצֵי־, רְבָעִים רָבְעֵי־(העיר), נְהָלִים נְהָלֵינוּ נָהֳלֵי־ נָהֳלֵיהֶם, חֳדָשִׁים חֳדָשַׁיִךְ חָדְשֵׁי־.
במקרים אחדים צורת הרבים היא פְּעָלוֹת ונטייתה בקמץ קטן ובשווא, כגון גְּרָנוֹת גָּרְנוֹת־ גָּרְנוֹתַי.

הערות

  1. תנו דעתכם: את הקמץ בפ' הפועל הוגים o גם בצורות הנוטות של שמות שע' הפועל שלהם גרונית, כגון פָּעֳלִי פָּעֳלָם פָּעָלְכֶם פָּעֳלֵי־ פָּעֳלֵיכֶם.
    במסורת הספרדית נהגה קמץ זה a, כדין קמץ בהברה פתוחה.
    במקרא מצויות גם הצורות תֹּאֲרוֹ, פֹּעֲלוֹ.
  2. בנטייתם של שמות אחדים ממשקל פֹּעֶל וההולכים אחריו נוהג הקיבוץ בצד הקמץ הקטן (שהוא עיקר), למשל: חֻמְצוֹ, עֻקְצוֹ, קֻמְצוֹ, מַשְׂכֻּרְתּוֹ, מַתְכֻּנְתּוֹ, מַרְכֻּלְתִּי, חֻמְרֵי־(בית הלל).[1]
  3. שמות אחדים במשקל פֹּעֶל נוטים בחיריק (לעיתים לצד נטייה בקמץ קטן): אֹמֶר אִמְרֵי־(שפר), נֹכַח נִכְחוֹ, שֹׁקֶת שִׁקְתוֹת־; מן העברית החדשה: עֹמֶק עִמְקֵי־(ליבו), רֹשֶׁם רִשְׁמֵי־(מסע).
    במקרא גם: בֹּסֶר בִּסְרוֹ, חֹזֶק חִזְקִי לצד חָזְקֵנוּ, חֹצֶן חִצְנוֹ לצד חָצְנִי.
  4. צורת הרבים של אֹהֶל היא אֹהָלִים וגם אֳהָלִים.
  5. צורת הרבים של קֹדֶשׁ ושל שֹׁרֶשׁ היא קֳדָשִׁים וגם קָדָשִׁים, שֳׁרָשִׁים וגם שָׁרָשִׁים. המילים קָדָשִׁים ושָׁרָשִׁים נהגות בקמץ קטן בפ' הפועל.
    במסורת הספרדית נהגים שמות אלו בקמץ גדול.
  6. צורת הרבים של בֹּהֶן – בְּהוֹנוֹת, ושל נֹגַהּ – נְגוֹהוֹת.
  7. צורת היחיד בֹּטֶן – מן בָּטְנִים – מותרת (לצד בָּטְנָה בָּטְנֶה שבמילונים ובספרות, בעיקר במשמעות "פיסטוק").
.

כלל ה – ניקוד התחילית ופ' הפועל גרונית בבניין הופעל

בבניין הופעל התחילית הבאה לפני אהח"ע מנוקדת בקמץ קטן (ופ' הפועל מנוקדת בחטף קמץ או בשווא) או בקיבוץ (ופ' הפועל בחטף פתח או בשווא), כגון הָעֳמַד, הֻעֲמַד.
דוגמאות הנטייה: הָעֳמַד הָעָמְדָה, מָעֳמָד מָעָמְדֵי־, יָעֳמַד יָעָמְדוּ; הֻעֲמַד הֻעַמְדָה, מֻעֲמָד מֻעַמְדֵי־, יֻעֲמַד יֻעַמְדוּ.

המנקד הֹעֲמַד הֹעַמְדָה, מֹעֲמָד מֹעֲמָדִים אינו משתבש.

.

כלל ז – פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני

בניקודם של פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני יש כמה דרכים:
בבניין פוּעל לצד הניקוד הרגיל בשווא, כגון שֻׁעְרַךְ, רֻאְיַן, תֻּאְרַךְ – אפשר לנקד בשתי דרכים: (א) שָׁעֳרַךְ שָׁעָרְכוּ מְשָׁעֳרָךְ, תָּאֳרַךְ תָּאָרְכוּ מְתָאֳרָךְ; (ב) שֻׁעֲרַךְ שֻׁעַרְכוּ מְשֻׁעֲרָךְ, רֻאֲיַן רֻאַיְנוּ מְרֻאֲיָן.

המנקד שֹׁעֲרַךְ מְשֹׁעֲרָךְ, תֹּאֲרַךְ מְתֹאֲרָךְ אינו משתבש.

בבניין פיעל – לצד הניקוד בשווא – מותר הניקוד בחטף פתח גם לאחר חיריק, כגון שִׁעֲשַׁע (ישעיהו יא, ח) וכן שִׁעַשְׁעָה, טִאֲטֵא, לִהֲטֵט, פִּעֲנוּחַ.

ראו עוד להלן כלל יב 2.