נושא: ע' הפועל

גם וגם

חִכִּיתִי וחִכֵּיתִי

מדוע לא פסלה האקדמיה את הצורות חִכֵּיתִי, גִּלֵּיתִי, הצורמות לאוזני חלק מן הציבור? במקרא יש כשבעים וחמש צורות פועל בבניין פיעל בגוף ראשון (יחיד) מגזרת ל"י (ל"ה בפי העם). מתוכן כשליש(!) בצירי, ובהן גִּלֵּיתִי, צִוֵּיתִי, עִנֵּיתִי,…
המשך קריאה >>

.

א. תנועת ע' הפועל בעבר בגוף ראשון ושני בגזרת ל"י

בעבר בגוף ראשון ושני בבניין קל ע' הפועל מנוקדת בחיריק, כגון קָנִיתִי, בָּנִיתָ.

בשאר הבניינים בגוף ראשון ושני ע' הפועל מנוקדת בחיריק או בצירי. למשל: נִפְנִינוּ, נִפְנֵינוּ; צֻוִּיתִי, צֻוֵּיתִי; הָגְלִיתָ, הָגְלֵיתָ; שִׁנִּיתֶם, שִׁנֵּיתֶם; הִשְׁתַּנִּית, הִשְׁתַּנֵּית; הֶעֱלִינוּ, הֶעֱלֵינוּ; הִכִּיתִי, הִכֵּיתִי.

.

כלל א – נטיית פועלי ל"א בעבר בבינוני בציווי ובעתיד

1. נטיית הפעלים מגזרת ל"א היא על דרך השלמים כאשר האל"ף באה בתנועה. למשל: מָצְאוּ, מוֹצְאִים, תִּמְצְאִי, נִמְצָאִים, מַמְצִיאָה.

2. בדרך כלל כאשר ל' הפועל אינה בתנועה, האל"ף נחה וע' הפועל מנוקדת על פי התנועה בגזרת השלמים. לדוגמה: קָרָאתִי (על דרך שָׁמַרְתִּי; קמץ בהברה פתוחה), מְדֻכָּא (על דרך מְלֻמָּד), יָרֵא (על דרך זָקֵן), מִלֵּא (על דרך שִׁמֵּר), לִמְצֹא (על דרך לִשְׁמֹר); בדומה לכך בָּא (על דרך קָם), יֵצֵא (על דרך יֵשֵׁב).[1]

3. במקרים האלה ע' הפועל מנוקדת שלא על פי התנועה בגזרת השלמים:

(א) בכל הבניינים, למעט בניין קל, ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורות עבר בגוף הראשון והשני. למשל: נִמְלֵאנוּ, רִפֵּאתִי, מֻלֵּאת, הִתְמַלֵּאנוּ, הִבְרֵאתֶם, הֻקְפֵּאתִי.
במקרא הֻבָאתָה.

(ב) בבניין קל בשורשים טמ"א, יר"א, מל"א, צמ"א, שׂנ"א – ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורת עבר נסתר (צורת העבר שווה לצורת הבינוני). למשל: יָרֵא, צָמֵא, ובצורות עבר בגוף הראשון והשני, כגון צָמֵאתִי, מָלֵאתָ, שְׂנֵאתֶם.

השורש שׂנ"א נוטה בבינוני במשקל פּוֹעֵל: שׂוֹנֵא, שׂוֹנֵאת וכיו"ב.

(ג) בצורות בינונית המסתיימות בתי"ו [2] – ע' הפועל מנוקדת בצירי. למשל: מוֹצֵאת, נִמְצֵאת, מְמַלֵּאת, מְמֻלֵּאת, מִתְמַצֵּאת, מֻמְצֵאת.

(ד) בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי ע' הפועל מנוקדת בסגול. למשל: תִּמְצֶאנָה, הִמָּצֶאנָה, תְּמַלֶּאנָה וכדומה.

(ה) בצורות העתיד הציווי ושם הפועל של הפועל בָּא – ע' הפועל מנוקדת בחולם מלא. למשל: יָבוֹא תָּבוֹאִי, בּוֹא, לָבוֹא (אבל: תָּבֹאנָה, בֹּאנָה).

[1] שתי הדוגמאות האחרונות בָּא, יֵצֵא שייכות לגזרת ל"א וגם לגזרה אחרת (ע"ו, פ"י), וניקודן על דרך נטיית הפעלים מן הגזרות ההן.
[2] קיימות גם צורות בינוני נקבה המסתיימות בה"א, כגון קוֹרְאָה, מְמַלְּאָה (ראו משקל פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל), ובבניין הפעיל זו הצורה השגורה, כגון מַקְרִיאָה.

 

.

כלל ב – שם הפועל בגזרת ל"א

שם הפועל מגזרת ל"א בכל הבניינים מסתיים באל"ף, כגון לִקְרֹא, לְהִמָּצֵא, לְמַלֵּא, לְהִתְמַצֵּא, לְהַבְרִיא.

הערות

  1. צורת המקור של השורש מל"א בבניין קל היא מְלֹאת או מְלֹא.
  2. בפועלי ל"א בבניין קל השייכים גם לגזרת פ"י או פ"נ, בשם הפועל המסתיים בתי"ו – ע' הפועל מנוקדת בצירי, כגון לָצֵאת, לָשֵׂאת.
.

ג. צורת עבר נסתר בבניין פיעל

בבניין פיעל הפעלים בעבר נסתר מנוקדים בצירי בהברתם השנייה, כגון דִּבֵּר, לִמֵּד, שִׁבֵּר.
כשע' הפועל או ל' הפועל היא רי"ש, יש הנוקטים פתח בע' הפועל, כגון סֵרַב, בֵּרַךְ, שֵׁרַת, תֵּאַר.

במקרא רוב הפעלים בבניין פיעל הבאים בהקשר מנוקדים בפתח, כגון לִמַּד, ויש גם פעלים המנוקדים בסגול, כגון דִּבֶּר.

.

ד. צורות נוכחות ונסתרות

בצורות נוכחות ונסתרות – בעתיד ובציווי של נפעל ובעתיד של פועלי פ"י בבניין קל – ע' הפועל מנוקדת בפתח או בצירי: תִּכָּתַבְנָה או תִּכָּתֵבְנָה, תֵּשַׁבְנָה או תֵּשֵׁבְנָה.

הערת המזכירות המדעית: האקדמיה לא ראתה לקבוע כלל המתיר את השימוש בלשון זכר לנוכחות ולנסתרות בעתיד ובציווי, באשר שימוש זה הוא דרך המלך בלשון חכמים ויש לו יסודות אף בלשון המקרא, וממילא שימוש זה מותר. למשל: התלמידות יִכְתְּבוּ (לצד תִּכְתֹּבְנָה); הדלתות יִסָּגְרוּ (לצד תִּסָּגַרְנָה/תִּסָּגֵרְנָה); בּוֹאוּ הבנות (לצד בֹּאנָה).

.

2.1.4 משקל פַּעְלָן

במשקל פַּעְלָן אין בא דגש (חזק) בע' הפועל ואין בא דגש (קל) בל' הפועל, כגון סַפְרָן, כַּלְבָן, נַקְדָן, צַלְבָן, צַרְכָן.

יוצאים מכלל זה קצת שמות הבאים בדגש בע' הפועל, ואלו הם: דַּבְּרָן, דַּכְּאָן, וַכְּחָן, חַבְּלָן, טַפְּסָן (המטפס על הרים, כנגד טַפְסָן – המתקין טפסים בבנייה), עַבְּדָן, קַבְּלָן, קַבְּצָן, קַפְּדָן (וגם קַפְדָן).
בשם עַצְבָּנִי בא דגש בל' הפועל.

לפי כלל זה דרך המלך בהגיית השם חלבן היא בריפוי הבי"ת: חַלְבָן.

.

2.1.5 משקל פִּעְלוֹן ומשקל פִּעָלוֹן

א. שמות במשקל פִּעְלוֹן ובמשקל פִּעָלוֹן:
דרך המלך בצורתם של השמות האלה היא במשקל פִּעְלוֹן: בִּדְיוֹן, דִּמְיוֹן, יִתְרוֹן, פִּתְרוֹן, שִׁוְיוֹן.
דרך המלך בצורתם של השמות האלה היא במשקל פִּעָלוֹן: גִּזָּרוֹן, חִסָּרוֹן[1], כִּשָּׁרוֹן[1], סֵרָחוֹן, פִּתָּיוֹן, רִשָּׁיוֹן.

בכלל המילים במשקל פִּעְלוֹן גם קִלְשׁוֹן, קִמְשׂוֹן. במקרא: קִלְּשׁוֹן, קִמְּשׂוֹן.

ב. הערות על נטיית השמות במשקל פִּעָלוֹן:
בנטיית השמות במשקל פִּעָלוֹן ע' הפועל בשווא ובלא דגש. למשל: זִכָּרוֹן זִכְרוֹן־ זִכְרוֹנוֹת זִכְרוֹנִי, דִּכָּאוֹן דִּכְאוֹנִי, גֵּרָעוֹן גִּרְעוֹן־ גִּרְעוֹנוֹת.
כאשר ע' הפועל היא מן אהח"ע והיא מנוקדת בחטף פתח (במקום השווא), פ' הפועל מנוקדת בפתח. למשל: רֵאָיוֹן רַאֲיוֹן־ רַאֲיוֹנוֹת.
כשפ' הפועל היא מן אהח"ע, בנטייה תנועתה לרוב סגול, כגון חִזָּיוֹן חֶזְיוֹן־ חֶזְיוֹנוֹת, עִפָּרוֹן עֶפְרוֹנוֹ עֶפְרוֹנוֹתַי, עֵרָבוֹן עֶרְבוֹנִי עֶרְבוֹנוֹת.

בנטיית כמה שמות שפ' הפועל שלהם חי"ת או עי"ן – פ' הפועל מנוקדת בחיריק, כגון חִוָּרוֹן חִוְרוֹנָהּ, עִוָּרוֹן עִוְרוֹן־ עִוְרוֹנוֹ, עִזָּבוֹן עִזְבוֹנוֹת, עִצָּבוֹן עִצְבוֹן־.

ראו עוד משקל פִּעָלוֹן – שמות בעלי ע' הפועל א"ר.

[1] במקרא חֶסְרוֹן, כִּשְׁרוֹן.

.

2.1.8 משקל פִּילוּל (בגזרת ע"ו והכפולים)

שם הפעולה של פעלים מגזרת ע"ו והכפולים הנוטים בבניין פיעל במשקל פּוֹלֵל (כגון אוֹתֵת, כּוֹנֵן, קוֹמֵם; כּוֹפֵף, סוֹבֵב, עוֹדֵד) בא במשקל פִּילוּל – בחיריק מלא ובע' הפועל רפה. למשל: אִיתוּת, כִּינוּן, קִימוּם; כִּיפוּף, סִיבוּב, עִידוּד.

.

כלל ח – התנועה בע' הפועל גרונית ולפני ל' הפועל גרונית בבניין קל בעתיד ובציווי

1. אין העיצור הגרוני בע' הפועל מחייב נטייה במשקל יִפְעַל בבניין קל עתיד וציווי. לפי זה:  יִמְחַק וגם יִמְחֹק; דְּחַף וגם דְּחֹף.

2. בבניין קל בעתיד ובציווי – פועלי ל' הפועל גרונית באים במשקל יִפְעַל, כגון יִגְבַּהּ, פְּתַח, שְׁמַע, וכן יִשְׂנָא (באל"ף נחה; בע' הפועל בא קמץ במקום פתח בהברה פתוחה).

במקרא גם טְבֹחַ (בראשית מג, טז), אסלוח (ירמיהו ה, ז; לפי הכתיב).

.

כלל י – התנועה לפני ל' הפועל הח"ע בנוכחות ובנסתרות בעתיד ובציווי

בצורות העתיד והציווי המסתיימות ב־נָה (צורות הנוכחות והנסתרות) – שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) ע' הפועל מנוקדת בהן בצירי או בפתח – ע' הפועל שלפני ל' הפועל הח"ע מנוקדת בפתח. למשל: תֵּדַעְנָה (לעומת תֵּשֵׁבְנָה[1]), תִּפָּתַחְנָה (לעומת תִּכָּתֵבְנָה[1]), תַּרְגַּעְנָה (לעומת תַּרְגֵּזְנָה), שַׂמַּחְנָה (לעומת סַפֵּרְנָה), תִּתְמַהְמַהְנָה (לעומת תִּתְגַּלְגֵּלְנָה).

.

כלל יא – התנועה לפני הח"ע סופית

בסוף המילה ל' הפועל הח"ע מנוקדת בפתח גנובה כאשר ע' הפועל אינה בתנועת a (כלומר כשהיא מנוקדת בחיריק, בחולם, בשורוק או בצירי), כגון יַשְׁמִיעַ, לִשְׁלֹחַ, פָּתוּחַ, תָּמֵהַּ, מְשַׂמֵּחַ.

בצורות עבר, עתיד, ציווי ושם הפועל ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית)  מנוקדת בצירי – כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה – אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; הֵרַע, הֵרֵעַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; יִתְמַהְמַהּ, יִתְמַהְמֵהַּ; שַׂמַּח! שַׂמֵּחַ!; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ.

במקרא צורות בינוני אחדות מנוקדות בפתח (ולא בצירי ובפתח גנובה), כגון רוֹקַע, מֵרַע.