נושא: סיומות ותחיליות

מאמרים

לשונות במגע

תהליכים הכרוכים במגע של לשונות משכו את תשומת ליבם של בלשנים רבים. במאמר מוצגות כמה מן הדרכים הבולטות שבהן לשון אחת עשויה להשפיע על חברתה בתחומים אלו: מערכת ההגאים, אוצר המילים, יחסי משמעות בין מילים ומבנים תחביריים.

כתיב וניקוד

בינלאומי ויומיומי או בין־לאומי ויום־יומי?

האם נכתוב יום־יומי או יומיומי, בין־לאומי או בינלאומי, מדזווית או מד זווית? האקדמיה ממליצה על כתיבה של צירופים כגון אלו בשתי תיבות. וכך נאמר בהחלטת האקדמיה משנת תשי"ח (1958), שיוחדה לצירופים בעלי תחיליות: "שמות המורכבים ממילת־יחס ושֵם, כגון 'בין־לאומי', 'על־מפלגתי', 'תת־קרקעי', נכתבות בשתי תיבות ומקף…
המשך קריאה >>

סיפורי מילים

תת־ועדה, דו־משמעי – על תחיליות וסופיות

בעברית בת ימינו רווחים צירופים כגון תת־ועדה, תלת־ממד, דו־משמעי, אי־הבנה, בין־עירוני, רַב־צדדי, מוליכוּת־על ועוד רבים. צירופים אלו נוצרו על פי מקבילות לועזיות ובראו בריאה חדשה בלשוננו. להלן נרחיב את הדיבור על דרך היווצרותם ועל הקשיים שהם יוצרים. קצת היסטוריה בלשונות אירופה אפשר למצוא מונחים רבים…
המשך קריאה >>

זכר ונקבה

אי־הבנה, תת־קבוצה – זכר או נקבה?

אנו נשאלים לעיתים קרובות על מינם הדקדוקי של צירופים דוגמת אי־הבנה, אי־הסכמה, תת־קבוצה, דו־משמעות. צירופים אלו אינם צירופי סמיכות אלא צירופי תחילית ושם. מכיוון שתחיליות כגון אי־, תת־, דו־ אינן מילים עצמאיות – אין להן מין דקדוקי משלהן. מינו של הצירוף נקבע אפוא על פי שם…
המשך קריאה >>

אמצו מילה

מילים לסוף הקיץ: שלהי, שלפי, בתר, תום, תִּכְלָה

שִׁלְהֵי, שִׁלְפֵי בתלמוד נזכרת המימרה הארמית: "שלהי דקייטא קשיא מקייטא" – סוף הקיץ קשה מן הקיץ. זאב בן־חיים הציע להסביר את המילה שלהי על פי השורש הערבי שלח' (בחילוף העיצורים ה ו־ח'). שורש זה עניינו פשיטה והסרה (בעיקר של עור) והוא משמש גם לציון סוף…
המשך קריאה >>

אמצו מילה

מונחים בביולוגיה ובמעבדה: מַעֲצָב, קולטן, מעבדן, אַקְטָר

מַעֲצָב (גנגליון) מעצב הוא צביר של תאי עָצָב. המילה עָצָב – סיב בגוף המעביר תחושות וגירויים – מקורה בימי הביניים. כמו מונחים מדעיים רבים בני אותה תקופה היא נשאלה ללשוננו מן הערבית: עַצַבּ (השורש הערבי עצ"ב מציין ליפוף וקשירה). בצורת הרבים עֲצַבִּים חָברוּ צליל המילה בערבית…
המשך קריאה >>

זכר ונקבה

סיומת נקבה לבעלות מקצוע וכדומה

לעיתים דוברי העברית מתלבטים מה צורת הנקבה של תפקיד, מקצוע, תואר, דרגה וכדומה הרגילים בלשוננו בצורת זכר. דרכה של העברית היא שצורת הנקבה נוצרת על ידי הוספת סיומת לצורת הזכר, שהיא לרוב צורת היסוד. ואלו שלוש סיומות הנקבה העומדות לרשותנו: ־ָה, כגון מֶלֶךְ–מַלְכָּה, קָצִין–קְצִינָה, שַׁגְרִיר–שַׁגְרִירָה,…
המשך קריאה >>

אמצו מילה

מילים בין כסה לעשור: ארשת, הוחיל, קיקיוני

אֲרֶשֶׁת המילה אֲרֶשֶׁת מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד: "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ" (תהלים כא, ג). לדעת חוקרים בני ימינו אֲרֶשֶׁת היא בקשה ומשאלה, כפי שעולה ממילים דומות בשפות שמיות עתיקות ומן ההקבלה בפסוק ל'תאווה'. אולם לפי המסורת הפרשנית אֲרֶשֶׁת היא 'ביטוי'…
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

דו־שנתי

נשאלנו אם 'כינוס דו־שנתי' הוא כינוס המתקיים פעם בשנתיים או פעמיים בשנה. לכאורה שתי ההבנות אפשריות ולפנינו מקרה של דו־משמעות: הבנה אחת היא שהתחילית דו־ מונה את שם העצם שאחריה – שָׁנים, שָׁבועות וכדומה, ועל כן כינוס דו־שנתי מתקיים פעם בשנתיים. ההבנה השנייה היא שהתחילית מונה…
המשך קריאה >>

אמצו מילה

תקשורת בהקטנה: תגובית, מסרר, יישומון

תְּגוּבִית (טוקבק) תגובית היא תגובה – קצרה בדרך כלל – שגולש כותב בעקבות ידיעה או כתבה שפורסמה בכלי תקשורת מקוון או בעקבות רשומה (פוסט) ביומן רשת (בלוג). תגובית היא צורת הקטנה של תְּגוּבָה. את המילה תְּגוּבָה חידש ח"נ ביאליק כחלופה עברית לראקציה במונחי הפיזיקה של…
המשך קריאה >>

אמצו מילה

מדעי החיים בעברית: צוותאות, תשנית, יצורון

צַוְתָּאוּת (סימביוזה) בלי ניקוד: צוותאות. צוותאות היא תופעה שבה שני יצורים שונים (שני צמחים, שני בעלי חיים או צמח ובעל חיים) חיים בצוותא בקשר מרחבי הדוק מתמשך או תמידי. לעיתים כל אחד מן היצורים מפיק תועלת ממשנהו, ולעיתים רק יצור אחד מפיק תועלת. המילה צוותאות…
המשך קריאה >>

מה ההבדל

איכותי ואיכותני

הצירופים 'מחקר איכותי' או 'מחקר איכותני', 'מחקר כמותי' או 'מחקר כמותני' נוצרו בקרב החוקרים כבבואות לצירופים האנגליים qualitative study ו־quantitative study. חוקרים באוניברסיטאות היו חלוקים בצורת שם התואר – איכותי כנגד איכותני – כמעט מראשית היווצרותו של המונח. בין הנימוקים לטובת הצורה איכותני הייתה הדו־משמעות…
המשך קריאה >>

אמצו מילה

בריאות הנפש: זולתנות, בַּעַת, חישכון, ציימנות, שלומוּת

זוּלָתָנוּת (אלטרואיזם) זולתנות היא אהבת הזולת, העדפת רַווחת האחר על רַווחת עצמו, ההפך מאנוכיות (אגואיזם). 'זולת' ביסודה היא מילת יחס: "וְהִגְלָה [נבוכדנאצר] אֶת כָּל יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל […] לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ (מלכים ב כד, יד). משמעה: 'אלא…
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

רוסייה אבל סורית – סיומת ־ִית לעומת סיומת ־ִיָּה בשמות ייחוס

מבחינה דקדוקית אין כלל מחייב בבחירת סיומת הנקבה בשמות ייחוס (שמות תואר המציינים שייכות לעם, לארץ, לעיר וכדומה). שתי הסיומות כשרות כפי שעולה מלשון המקרא: מוֹאֲבִיָּה (רות א, כב ועוד) וגם מוֹאָבִית (דברי הימים ב כד, כו). למה בכל זאת דוברי העברית מעדיפים לומר רוסִייה, ספרדייה, צרפתייה,…
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

דתית או דתייה – סיומת ־ִית לעומת סיומת ־ִיָּה

מבחינה דקדוקית אין כלל מחייב בבחירת סיומת הנקבה – ומכאן ששתי הסיומות כשרות: דתית וגם דתייה. בימינו מקובלת הבחנה ולפיה בהקשר של תואר מובהק, במיוחד כשאינו מוסב אל אדם, אומרים דתית, כגון 'שכונה דתית', 'אוכלוסייה דתית', 'השקפה דתית'. ואילו כאשר שם התואר מוסב אל אדם ממין נקבה…
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

מהי המילה הארוכה בעברית

כדי לענות על השאלה מהי המילה הארוכה ביותר בעברית יש להגדיר למה מתכוונים כשאומרים 'מילה'. אם הכוונה לכל רצף של אותיות הכתובות בלי רווח ביניהן והנושאות יחד משמעות מסוימת, אזי יש בעברית מילים ארוכות למדי, כגון וכשבזרועותיהם, ולכשתתמרמרנה. במילים אלו נוספו אותיות שימוש בראש המילה היסודית…
המשך קריאה >>

מילים וגלגוליהן

איך מקטינים בעברית?

כשחיפשה האקדמיה חלופה עברית ל־SMS עלתה כמתבקש המילה מִסְרוֹן, 'מסר קטן' (=short message). מונח זה מצטרף לעוד מונחים שנוצרו בשלל דרכי ההקטנה שהעברית מעמידה לרשותנו. מנגנון הקטנה אחד הוא הוספת סיומת, כמו הסיומת ־וֹן שראינו במִסְרוֹן. כך גם מַגְּבוֹן, תַּנּוּרוֹן (טוסטר־אובן), יְצוּרוֹן (מיקרואורגניזם). סיומת נוספת היא הסיומת…
המשך קריאה >>

הגייה

תּוֹקְפָן

למה אין דגש בפ"א במילים תוקפן ותוקפנות? המילה תּוֹקְפָן נגזרה מן המילה תּוֹקֵף (צורת הבינוני של הפועל תָּקַף) בתוספת הסיומת ־ָן. השווא בקו"ף מוצאו אפוא בתנועת צירי, ומכאן שהוא שווא נע ואין אחריו דגש קל. כמו תּוֹקְפָן יש להגות את השמות הנגזרים תּוֹקְפָנִי, תּוֹקְפָנוּת –…
המשך קריאה >>

יחיד ורבים

אי־שוויון ברבים

במשקל פִּעְלוֹן (וכן בבן זוגו פִּיעָלון) רווחת צורת הריבוי בסיומת ־וֹת, כגון ניסיונות, כישלונות, שיגעונות, פתרונות, חסרונות, דמיונות, יתרונות, חשבונות. כך גם הריבוי של שוויון הוא שוויונות. עם זאת אפשר למצוא מילים אחדות במשקלים האלה גם בסיומת ־ִים, כגון ביטְאונים, עשרונים, חלבונים. ואף יש שאותה…
המשך קריאה >>

מילים וגלגוליהן

אתר, איתור ואלתור

אתר ואיתור המילה אֲתָר נשמעת היום בכל מקום ואתר, ואולם לא תמיד היא הייתה חלק מן השפה העברית. מקורה בלשון הארמית, ואכן בתנ"ך אפשר למצוא אותה רק בקטעים הארמיים שבספרי דניאל ועזרא. גם בספרות חז"ל היא באה בעיקר בטקסטים שלשונם ארמית. פירושה של המילה הוא…
המשך קריאה >>

יחיד ורבים

חרדים וחרדיים, חילונים וחילוניים – סיומת ־ִים לעומת סיומת ־ִיִּים

כינויי הייחוס לעמים (כגון יהודי, צרפתי, סיני) ועוד כמה מילים המציינות קבוצות שייכות (כמו חרדי) יכולים לשמש הן שמות תואר הן שמות עצם. תפקידם כשם עצם יכול לבוא לידי ביטוי רק כשמדובר בבני אדם, למשל 'חרדי חיכה לאוטובוס בתחנה' או 'צרפתי נכנס לבית הקפה'. ריבוי מילים…
המשך קריאה >>

יחיד ורבים

סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת

במערכת השם העברית רוב צורות הרבים הן בעלות אחד משני צורני הריבוי – סיומת ־ִים וסיומת ־וֹת. הבחירה בין שתי הסיומות קשורה בתודעתנו בראש ובראשונה למין הדקדוקי של השם: סיומת ־ִים לשמות ממין זכר וסיומת ־וֹת לשמות ממין נקבה. ואכן, בשמות התואר אנו מוצאים היערכות…
המשך קריאה >>

.

2.2.1 א. התנועה שלפני סיומת ־ָן

קמץ וצירי שאינם מתקיימים בנטייה משתנים לשווא בסמוך לסיומת ־ָן, למשל: תּוֹתְחָן (מן תּוֹתָח, השוו תּוֹתְחֵי־), מִשְׁפְּטָן, מַדְּעָן, מוֹקְדָן.
ואילו קמץ וצירי המתקיימים בנטייה, מתקיימים גם לפני הסיומת ־ָן, למשל: תַּיָּרָן (השוו תַּיָּרֵי־), אָצָן, בַּרְוָזָן, אִזְמֵלָן, דֶּלְפֵּקָן, מַלְגֵּזָן (מן מַלְגֵּזָה). בשמות אלו הקמץ או הצירי מתקיימים גם בנטייה, כגון תַּיָּרָנִים,  בַּרְוָזָן־, אִזְמֵלָנִים, מַלְגֵּזָנֵי־, וכן סְבִיבָתָן־.

יוצאים מכלל זה השמות כַּלְכְּלָן, פְּסַנְתְּרָן, מַהְפְּכָן (שבא בהם שווא כנגד קמץ או צירי מתקיימים בשמות כַּלְכָּלָה, פְּסַנְתֵּר, מַהְפֵּכָה).

.

2.2.1 ב. הדגש בתי"ו בסיומת ־תָן

בשמות המסתיימים ב־ְתָן התי"ו מנוקדת בלא דגש אם (א) לפני השווא בא רצף של שתי תנועות קטנות והראשונה בהן בהברה פתוחה או (ב) לפני השווא באה תנועה גדולה. למשל: גַּאַוְתָן, נֶהֶנְתָן, תַּאַוְתָן; נִיבְתָן (בעל חיים), תְּבוּסְתָן.

לעומת זאת התי"ו מנוקדת בדגש אם לפני השווא באה תנועה קטנה (למעט רצף של שתי תנועות קטנות והראשונה בהן בהברה פתוחה כאמור לעיל). למשל: גְּבַרְתָּן, כְּרַסְתָּן, פְּעַלְתָּן, קְבַסְתָּן, רְעַבְתָּן, שְׂכַלְתָּן, זְנַבְתָּן, כְּנַפְתָּן (שני האחרונים שמות בעלי חיים).

.

2.2.1 ג. דין התנועה שלפני סיומת ־ַאי

בהצטרף הסיומת ־ַאי לשם שקמץ – שאינו מתקיים בנטייה – בא בהברתו האחרונה – הקמץ משתנה לשווא (דוגמת הקמץ שלפני הסיומת ־ָן), כגון מַחְסְנַאי.

יוצא מכלל זה השם הַנְדְּסַאי, המנוקד בשווא לפני הסיומת ־ַאי (אף שהקמץ בשם הַנְדָּסָה מתקיים בנטייה).
בשם אַפְסְנַאי בא שווא לפני הסיומת ־ַאי (ממילת המוצא אַפְסַנְיָה).

.

4.2.2 צירוף של מילית ושם

שמות המורכבים ממילת יחס ומשֵם או מתחילית ומשֵם – מומלץ לכותבם בשתי תיבות ומקף ביניהן, ולא בתיבה אחת. למשל: עַל־מִפְלַגְתִּי, תַּת־קַרְקָעִי, בֵּין־עִירוֹנִי, חַד־מַשְׁמָעִי, דּוּ־כָּנָף, דּוּ־קֶרֶן,[1] רַב־תַּכְלִיתִי, קְדַם־צְבָאִי, אִי־תְּלוּת, אַל־מִינִי.

במקרים ספורים נשתגרה הכתיבה בתיבה אחת, כגון אַלְחוּטִי, חַדְגּוֹנִי.

הערת המזכירות המדעית: בישיבה ריז החליטה האקדמיה לדחות הצעה לכללי יידוע וריבוי של צירופים בעלי תחיליות (ולפיהם היידוע יהיה בראש הצירוף והריבוי יהיה בסופו). השתמעות ההחלטה היא שאין האקדמיה קובעת עמדה בשאלת היידוע והריבוי של צירופים בעלי תחיליות כגון 'תת־אלוף' ('התת־אלוף' / 'תת־האלוף'; 'תת־אלופים' / 'תתי־אלופים' וכיו"ב).

[1] צורת הרבים של דּוּ־קֶרֶן (שם מין מצמחי ארץ ישראל) – דּוּ־קַרְנִים.

.

2.3.7 – צורת הרבים של שמות בסיומת ־יוּת

צורת הרבים של שמות בסיומת ־יוּת, כגון אישִיוּת, אחרָיוּת, נגזרת בדרך הרגילה בעברית: אישיוּיוֹת, אחריוּיוֹת.
המבקש להימנע מן הצורות האלה ישתמש בתחליפים, כגון סוגי אישיות, מינֵי אחריות.

על ניקוד סיומת הרבים ־וּיוֹת ראו סיומת ־וּיוֹת.

.

2.3.8 – צורת הרבים של שמות בסיומת ־וּ ובסיומת ־ִי

א. צורת הרבים של שמות שאולים המסתיימים ב־וּ, כגון קֶנְגּוּרוּ, גְּנוּ (שמות יונקים), קָקָדוּ, מָרַבּוּ (שמות עופות), היא בסיומת ־וּאִים, כגון קֶנְגּוּרוּאִים, מָרַבּוּאִים.

על צורת הרבים של שמות המסתיימים ב־וֹ ראו כלל א – החולם המלא, הערה 3.

ב. צורת הרבים של שמות בעלי חיים וצמחים המסתיימים ב־ִי, כגון יַרְגָּזִי, עוֹרְבָנִי, שֶׂכְוִי, תֻּכִּי; עִירְיוֹנִי, צִבְעוֹנִי, היא בהוספת ־ם, כגון יַרְגָּזִים, תֻּכִּים[2], צִבְעוֹנִים.

הערה: אין הדברים אמורים בשמות ממשקל פְּעִי, כגון צְבִי צְבָאִים.

[1] במקרא תֻּכִּיִּים.

.

כלל יא – הצירי לפני סיומות

שמות שהצירי בא בהם לפני הסיומות ־ִי, ־ִית, ־וּת, ־ִיָּה – הצירי מתקיים בנטייתם. למשל: חֲבֵרִי חֲבֵרִיִּים, הֶמְשֵׁכִי הֶמְשֵׁכִיִּים; שְׁאֵרִית שְׁאֵרִיתָם; חֲבֵרוּת חֲבֵרוּתָם; כְּנֵסִיָּה כְּנֵסִיּוֹתֵיהֶם.
כן הצירי מתקיים לפני הסיומת ־ִיּוּת (הבאה בשמות מופשטים הגזורים משמות בסיומת ־ִי). למשל: (הֶמְשֵׁכִי) הֶמְשֵׁכִיּוּת הֶמְשֵׁכִיּוּתָם.

תנו דעתכם: בשמות בעלי סיומות הגזורים משמות שיש בהם צירי שאינו מתקיים בנטייה – יבוא שווא (או חטף) במקום הצירי. למשל: (מועָצה) אֲזוֹרִית (מן אֵזוֹר), דּוֹבְרוּת (מן דּוֹבֵר), טִפְּשִׁי, טִפְּשׁוּת (מן טִפֵּשׁ), לְבָבִי (מן לֵבָב), (רב־)מוֹקְדִי (מן מוֹקֵד), (לוח) מַלְבְּנִי (מן מַלְבֵּן), (תלת־)מְמַדִּי (מן מֵמַד), מַסְגְּרִיָּה (מן מַסְגֵּר), עֲדָתִי (מן עדה); אבל שֵׁמִי שֵׁמִיִּים (מן שֵׁם)[1], כְּתֵפִיָּה כְּתֵפִיּוֹתֵיהֶם [2].

.

כלל יב – הקמץ בסיומות ־ָן, ־ָר

1. שמות המסתיימים ב־ָן וסיומת זו היא צורן סופי או חלק של המשקל (כלומר, הנו"ן אינה מן השורש) – הקמץ שבסיומת מתקיים בנטייה. בכלל זה השמות בסיומת ־תָן. למשל: קַבְּלָן קַבְּלָנֵי־, יוֹמָן יוֹמָנֵיהֶם, מַזְגָן מַזְגָנֵיכֶם, אִילָן אִילָנוֹת־(סרק), נוֹגְדָן נוֹגְדָנֵי־; גַּאַוְתָן גַּאַוְתָנֵי־.

יצאו מכלל זה השמות האלה, שאין הקמץ בהם מתקיים בנטייה:

  • שמות במשקל פֻּעְלָן, פָּעְלָן: אָבְדָן, אֻלְפָּן, אֻמְדָּן, חֻרְבָּן, פֻּלְחָן, פֻּרְקָן, קָרְבָּן, שֻׁלְחָן.
  • שמות במשקל פִּעְיָן: בִּנְיָן, מִנְיָן, עִנְיָן, קִנְיָן.
  • שמות שונים: אַלְמָן, בֻּסְתָּן, דּוּכָן, דְּיוֹקָן[1], כִּבְשָׁן, לִפְתָּן, מִזְרָן, מִפְתָּן, פִּשְׁתָּן.[2]

לדוגמה: אֻלְפָּן אֻלְפְּנֵי־, שֻׁלְחָן שֻׁלְחֲנוֹתֵיהֶם; בִּנְיָן בִּנְיְנֵי־; דּוּכָן דּוּכְנֵיהֶם.

הקמץ (הראשון) בשם קַיְטָנָה מתקיים בנטייה, כגון קַיְטָנַת־ קַיְטָנוֹת־.

2. הקמץ מתקיים בשמות המסתיימים בצורן הסופי ־ָר והמציינים עיסוק או תכונה. למשל: סַנְדְּלָר סַנְדְּלָרֵיכֶם, סְמַרְטוּטָר סְמַרְטוּטָרֵי־, בִּימָר בִּימָרֵי־, וכן בשמות לַבְלָר לַבְלָרֵיכֶם, קֵיסָר קֵיסָרֵי־.

אבל: אוֹלָר אוֹלְרֵיכֶם, סוּדָר סוּדְרֵי־, סִינָר סִינְרֵי־, קוֹלָר קוֹלְרֵי־, עַכְבָּר עַכְבְּרֵי־.

[1] ראו עוד דְּיוֹקָן – צורת הרבים.
[2] רשימה זו אינה באה להביע עמדה בשאלת שורשם של השמות המנויים בה.

.

כלל יג – הקמץ לפני סיומות

1. הקמץ מתקיים בצורות שבהן הוא בא לפני הסיומות ־ִי (־נִי), ־ִית, ־וּת, ־ִיָּה.

דוגמאות:
לפני הסיומת ־ִי (־נִי): אֶמְצָעִי [ש"ת] אֶמְצָעִית אֶמְצָעִיּוֹת, אֶמְצָעִי [ש"ע] אֶמְצָעֵי־, חַקְלָאִי [ש"ת] חַקְלָאִיִּים, כְּנָפִי כְּנָפִיִּים, עֲמָמִי עֲמָמִיִּים, צְבָאִי צְבָאִיִּים, רָאשִׁי רָאשִׁיִּים; רוּחָנִי רוּחָנִיִּים.
לפני הסיומת ־ִִית: זָוִית זָוִיתוֹ זָוִיּוֹת, חֲצָאִית חֲצָאִיּוֹת.
לפני הסיומת ־וּת: אֶמְצָעוּת אֶמְצָעוּתוֹ, גָּלוּת גָּלוּת־ גָּלוּתֵנוּ גָּלוּיוֹתֵינוּ, דַּיָּנוּת דַּיָּנוּתוֹ, חָזוּת חָזוּתְכֶם, חַקְלָאוּת חַקְלָאוּת־, מְלָאכוּתִי מְלָאכוּתִיִּים, רָשׁוּת רָשׁוּיוֹת.
אבל אַלְמָנוּת אַלְמְנוּתָהּ אַלְמְנוּתָם.
לפני הסיומת ־ִִיָּה: חָזִיָּה [מן חָזֶה] חָזִיַּת־, מֶרְכָּזִיָּה מֶרְכָּזִיּוֹתֵיהֶם, עַגְבָנִיָּה עַגְבָנִיּוֹת־.[1]
כן הקמץ מתקיים לפני הסיומת ־ִִיּוּת (הבאה בשמות מופשטים הגזורים משמות בסיומת ־ִי). למשל: אַכְזָרִיּוּת[2] אַכְזָרִיּוּתָם, אֶמְצָעִיּוּת אֶמְצָעִיּוּתְכֶם, עֲמָמִיּוּת עֲמָמִיּוּתָם, צְבָאִיּוּת צְבָאִיּוּתְכֶם, רוּחָנִיּוּת רוּחָנִיּוּתוֹ.

2. בשמות ייחוס של עמים ומשפחות וכדומה, המסתיימים ב־ִי, הקמץ מתקיים בכל הברה שהיא (על פי מָכִירִי, עֲמָלֵקִי וכדומה הבאים במקרא). למשל: דָּוִידִי, לְבָנוֹנִי, תָּבוֹרִי, תֵּל־אָבִיבִי.

יוצאים מכלל זה: יִשְׂרְאֵלִי, יִשְׁמְעֵאלִי, גְּלִילִי (לצד גָּלִילִי).

[1] ראו גם כלל ד – קמץ שלפני ההברה הסמוכה לטעם.
[2] במקרא אַכְזְרִיּוּת.

.

על

התיבה על מנוקדת בקמץ כשהיא באה בסוף צירוף, כגון בניין־עָל, מוליך־עָל.

.

32 – מקף: שימושים

א. שתי מילים ויותר המצטרפות למושג אחד, יש המסמנים במקף את הקשר ההדוק ביניהן. למשל:
בעל־בית, בית־מדרש, אב־בית־דין, אבי־אבות־הטומאה, שיקול חברתי־כלכלי, בן־יומו, ארץ־ישראלי, השלושה־עשר, אדם־מפלצת, תל־אביב.

ב. יש המסמנים מקף בין שתי תמניות של אותה מילה כשהן באות יחד לציין תיאור פועל. למשל:
שלבים־שלבים, אחד־אחד, איש־איש, יום־יום.

במקרים אלו (א-ב) אין המקף חובה.

ג. ראוי לסמן מקף אחרי תחיליות ולפני סופיות. למשל:
בין־לאומי, דו־שיח, האי־אמון, מוליכות־על.

ד. בכתיבה של צירוף אותיות לועזיות שמים מקף בין שמות האותיות. למשל:
די־די־טי, סי־אן־אן, או־קיי, סי־איי־אֵיי (=CIA), קא־גה־בה.

ה. שמים מקף ברצף שיש בו שני סוגי גופנים, כגון אותיות ומספרים. למשל:
המאה ה־12. פגיעה ב־DNA.

הערה א: יש לשים לב להבדל בין מקף (הבא לחבר), ובין קו מפריד (הבא להפריד). המקף צמוד למילה שלפניו ולמילה שלאחריו, ומסמנים אותו בגובה ראשי האותיות (אם אפשר). הקו המפריד מסומן בגובה אמצע האותיות ויש רווח בינו ובין המילים שלפניו ושלאחריו.[1]

הערה ב: המקף הבא במקרא שימושו אחר, והוא שייך בעיקרו לטעמי המקרא: הוא מורה על צירוף שתי מילים או יותר הנקראות בטעם אחד, וצירוף זה תלוי בנסיבות מוזיקליות.