נושא: כתיב וכתב

יום המשפחה

קרובים קרובים

לרגל יום המשפחה, כמה עובדות בעברית שאולי לא ידעתם על המשפחה המורחבת שלכם.
המשך קריאה >>

כתיב וניקוד

אותיות מנצפ”ך

צורתן המקורית של האותיות כ, נ, פ, צ היא דווקא צורת האות הסופית שבה הקו נמשך כלפי מטה: ך, ן, ף, ץ. צורה זו נקראת ‘פשוטה’ (ההפך מכפופה). ומה סיפורה של המ”ם?

המשך קריאה >>

מילים לועזיות ותעתיק

לשאלת תעתיקם של שמות מדינות

מובאות כאן כמה שאלות בתעתיק מלועזית לעברית: תעתיק תנועת a (באל”ף או בלעדיה, באמצע המילה ובסופה), תעתיק הדיפתונג ay ותעתיק העיצורים t ו־v.
המשך קריאה >>

זכר ונקבה

אב טיפוס – כתיב וריבוי

את הצירוף ‘אב טיפוס’ יש לכתוב בשתי מילים. אשר לצורת הרבים – יש לרבות אותו כמו שמרבים צירופי סמיכות: ‘אבות טיפוס’ וגם ‘אבות טיפוסים’.
המשך קריאה >>

כתיב וניקוד

על הניקוד

סימני הניקוד המשמשים אותנו היום הומצאו ושוכללו במחצית השנייה של האלף הראשון לסה”נ בטבריה. מטרתם הייתה לשמר את מסורת ההגייה במקרא כפי שנָהגה במשך מאות רבות של שנים.
המשך קריאה >>

מאמרים

מאה שנים לכתיב העברי

לא בהר־סיני ניתנו כללי הכתיב הדקדוקי אלא במושבה גדרה בחודש אלול תרס”ד (1904), ונותן הכללים היה המורה, חוקר הלשון העברית ושירת ספרד, דוד ילין.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

אגדה והגדה, אגדות ומעשיות

המילים הַגָּדָה ואַגָּדָה קשורות שתיהן לפועל הִגִּיד, וביסודן שימשו באותה המשמעות. איך נפרדו שתי המילים זו מזו ואיך קיבלה כל אחת מהן את המשמעות הייחודית לה?
המשך קריאה >>

הכללים החדשים המתפרסמים כאן הם פרי תהליך יסודי וממושך. ראשיתו בבחינת מנהגי הכתיב הרווחים בהוצאות הספרים, בעיתונות ובמרשתת. המשכו בהצעה שהכין צוות מצומצם לקראת הדיון בוועדת הדקדוק של האקדמיה ובהתייעצות עם חברים רבים באקדמיה. ועדת הדקדוק דנה בהצעה, גיבשה את הכללים והגישה אותם למליאת האקדמיה לדיון כללי בשנת תשע”ו, ואחר כך שבה ודנה בהערות חברי האקדמיה. הדיון הסופי בכללים היה בשנת תשע”ז בשלוש ישיבות של מליאת האקדמיה: ישיבה שמז, ישיבה שמט, וישיבה שן. בישיבה שנה (תשע”ח) הוכנסו כמה תיקונים לכללים (בכלל ב חריג 1, בכלל ב הערה 2, בכלל ו סעיף 3).

השינויים שחלו בכללים מסומנים להלן בצבע אדום.

גרסה להדפסה

דיונים קודמים בכתיב

דיונים בכתיב בוועד הלשון: דוד ילין, “הכתיב העברי“, זכרונות ועד הלשון ה (תרפ”א), עמ’ 54–64; “הוכוחים בדבר ההרצאה הקודמת“, זכרונות ועד הלשון ה (תרפ”א), עמ’ 65–85; “שאלת המלא והחסר” (שיחה), זכרונות ועד הלשון ו (תרפ”ח), עמ’ 24–30; “מפעולות ועד הלשון”, לשוננו ג (תרצ”א), עמ’ 73–77; יוסף קלוזנר, “כתיב מלא או חסר”, לשוננו י (תרצ”ט), עמ’ 251–256; נ”ה טור־סיני, “לשאלת הכתיב העברי” לשוננו י (תרצ”ט), עמ’ 257–261; הצעת כללי הכתיב, לשוננו יא (תש”א-תש”ב), עמ’ 232–242; אספת ועד הלשון בסוכות תש”ד, לשוננו יב (תש”ד), עמ’ 198–199, עמ’ 200 –239; נספחים לזכרון הדברים, לשוננו יב (תש”ד), עמ’ 240–251; אספת ועד הלשון בל”ג בעומר תש”ד, לשוננו יג (תש”ה), עמ’ 71–94; זאב בן־חיים, “לפתרון שאלת הכתיב ע”י ועד הלשון” (הרצאה בכינוס מורשי ועד הלשון), לשוננו יד (תש”ו), עמ’ 136–142; כללי הכתיב חסר הניקוד, לשוננו טז (תש”ח), עמ’ 82–89
דיונים בכתיב במליאת האקדמיה: ישיבות מח, מט, נ, נא, נג (תשכ”ב-תשכ”ג); ישיבה ס (תשכ”ד), ישיבה עח, פא, פד, פה (תשכ”ז-תשכ”ח); ישיבה ריא, רטז (תשנ”ד)

[ישיבות המליאה שמז, שמט, שן, שנה]

א. ניקוד בסביבת יו”ד במילים לועזיות

1. שמות שמוצאם בלעז והמסתיימים בסיומת ־יה – האות שלפני היו”ד מנוקדת בשווא כאשר לפניה תנועה. למשל: דֵּמוֹקְרַטְיָה, בִּיּוֹלוֹגְיָה, הִיסְטוֹרְיָה, אָקָדֶמְיָה.
האות שלפני הסיומת מנוקדת בחיריק ויו”ד הסיומת דגושה כאשר לפניה אות בשווא. למשל: גֵּאוֹמֶטְרִיָּה, סִימֶטְרִיָּה, פוּנְקְצִיָּה, וכך גם זַמְבִּיָּה.

בכתיב מלא: דמוקרטיה, ביולוגיה וכיו”ב לעומת גאומטרייה, סימטרייה וכיו”ב.

אין דברים אלו אמורים במילים שבאה בהן תנועת a או e לפני הסיומת ־יה (כגון פַּפָּיָה), ואין צריך לומר תנועת o או u (כגון פָּרָנוֹיָה).

2. ניקוד בסביבת יו”ד באמצע מילה לועזית: האות שלפני היו”ד מנוקדת בחיריק והיו”ד דגושה כאשר קודמת להן אות בשווא, כגון אָקוֹרְדִּיּוֹן, קוֹנְוֶנְצִיּוֹנָלִי.

[ישיבות המליאה ריז, שד]

ב. כתיב והגייה של מילים ממוצא יווני

1. מילים ממוצא יווני שנתגלגלו לעברית מלשונות אירופה ונוהגים להגות בהן זי”ן ולא סמ”ך – נכתבות בזי”ן. למשל: פיזיקה, פיזיותרפיה, מוזאון.

2. מילים לועזיות שמקורן במילים יווניות בעלות האות היוונית χ נכתבות בעברית באות כ”ף, והיא מנוקדת בדגש או ברפה כפי הרגיל במבטא, כגון כּוֹלֶסְטֵרוֹל, אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה.

הערות
א. הרוצה לנקד את הכ”ף לפי כללי הניקוד של העברית רשאי לעשות כן, כגון כִּימיה, בְּכִימיה.
ב. מילים לועזיות שיש בהן הרצף ks נכתבות בקו”ף כגון מקסימום, טקסט, אורתודוקסי.

3. הסיומת ־וס במילים שאולות מיוונית מנוקדת בהתאם להגייה הרווחת בשורוק, כגון אוֹקְיָנוּס, אַפּוֹטְרוֹפּוּס, קֻלְמוּס, בֻּלְמוּס. הניקוד בחולם – כמתועד בספרות חז”ל – אפשרי. הוא הדין למילה קוֹקוּס (לצד קוֹקוֹס).

[ישיבות המליאה ריג, שט, שעו]

ג. מילים לועזיות בסיומת ism-

שמות עצם מופשטים המסתיימים בלעזים האירופיים בסיומות -isme, -ism, -izm, -ismus, -ismo צורתם העברית ־ִיזְם. למשל: אִידֵאָלִיזְם, מָטֶרְיָאלִיזְם, סוֹצְיָאלִיזְם, רֵאָלִיזְם.

[ישיבת המליאה ז]

ד. שמות האותיות היווניות

1. שמות האותיות היווניות המסתיימים בתנועת a נכתבים באל”ף או בה”א, למשל: אלפא או אלפה, גמא או גמה, סיגמא או סיגמה.

2. האות היוונית Λ היא למדא או למדה (ולא למבדא / למבדה).

3. כתיב שמות האותיות היווניות הוא על פי כללי התעתיק מלועזית לעברית. לפי זה: β – בטא או בטה.

רק הביטוי אלפא־ביתא ייכתב בתי”ו (וכן שם המושג הגאוגרפי דֶּלְתָּה).

[ישיבות המליאה ריג, ריט, רפג]

ה. שמות תואר לועזיים

שמות התואר הלועזיים המסתיימים בהברה ti – מומלץ לכותבם טי, כגון דרמטי, סיסטמטי.

[ישיבת המליאה רעה]

ו. שמות לועזיים שונים

1. סואס וגם סואץ.

2 בשם החודש השלישי בשנה הכללית מקוימות שתי צורות: מֵרְץ ומארס.

[ישיבות המליאה ריג, שד]

2.2.3 שמות כגון דוגמה, משכנתה

שמות שהתגלגלו לעברית מן הארמית והמשמשים במין נקבה, כגון דוגמה, נכתבים בה”א בסופם – כסיומת הנקבה הרגילה בעברית. דוגמאות נוספות: סַדְנָה, טַבְלָה, גִּרְסָה, עִסְקָה, פִּסְקָה, קֻפְסָה,[1] מֵירְכָה (שם סימן הפיסוק).
הוא הדין בשמות כגון אַסְמַכְתָּה, אֶתְנַחְתָּה, בְּדוּתָה, חַבְרוּתָה, מַשְׁכַּנְתָּה.

יוצא מן הכלל כתיב המילה סָבְתָא.

הערות

השמות רישה וסיפה הם ממין נקבה.
השמות שְׁאִילְתָה, פְּסִיקְתָה מנוקדים בחיריק מלא.
השמות האלה נחשבים שמות פרטיים, ולא מילים כלליות, ויוסיפו להיכתב באל”ף: שמות הטעמים, כגון אֶתְנַחְתָּא, דַּרְגָּא, טִפְּחָא, מֵירְכָא, פַּשְׁטָא; שמות חיבורים, כגון גְּמָרָא, מְכִילְתָא, תּוֹסֶפְתָּא; שמות פיוטים, כגון קְדֻשְּׁתָא, שִׁבְעֲתָא.[2]
בנטיית השמות האלה אפשר לנקוט את דרך הנטייה של שמות המסתיימים ב־ָה, כגון שִׁבְעֲתַת־, תְּקִיעָתָא תְּקִיעָתוֹת. כך גם הוֹשַׁעְנָא הוֹשַׁעְנוֹת.

[1] על צורת הרבים של שמות אלו ראו משקל פִּעְלָה, פַּעְלָה; פָּעְלָה, פֻּעְלָה – צורת הרבים.
[2] על כתיבם של שמות האותיות היווניות ראו שמות האותיות היווניות.

[ישיבות המליאה ריג, רלט, רסד, רעא, רעד, רצו, רצח]

מבוא

ועד הלשון והאקדמיה ללשון התלבטו במשך שנים רבות בקביעת הכתיב של העברית החדשה. בראשית ימי ועד הלשון נהגה שיטת הכתיב מיסודו של דוד ילין, ולפיה לכל מילה עברית יש כתיב קבוע. לימים קיבלה שיטת הכתיב הזאת את השם ‘הכתיב הדקדוקי’. שיטה זו מבוססת על שיקולים דקדוקיים של אורך התנועות בעברית ובשפות השמיות, והיא מתאימה במידה מסוימת לכתיב המקראי, שאף על פי שאיננו אחיד הוא שומר על כמה עקרונות ונטיות (למשל אימות הקריאה יו”ד וּוי”ו לא תבואנה לפני דגש, פרט לחריגים ספורים).

הכתיב הזה, הממעיט באימות הקריאה, קשה לשימוש ללא ניקוד. רוב הטקסטים העבריים שנכתבו במהלך הדורות אינם מנוקדים, ויש בהם שימוש רב יותר באימות הקריאה. על פיהם התגבשה בוועד הלשון שיטת כתיב שנייה שזכתה לימים לכינוי ‘הכתיב חסר הניקוד’.

באקדמיה ללשון העברית היו בשנותיה הראשונות דיונים רבים וסוערים בשאלת הכתיב, ובשנת תשכ”ח הוחלט לאמץ את שתי דרכי הכתיב הנזכרות פה: טקסטים מנוקדים ייכתבו על פי ‘הכתיב הדקדוקי’, ואילו טקסטים לא מנוקדים יוכלו להיכתב על פי ‘הכתיב חסר הניקוד’. שיטה עקרונית זו התקבלה בציבור: רוב רובם של הטקסטים העבריים נכתבים בדורותינו בכתיב הלא מנוקד, ואילו הכתיב הדקדוקי נוהג בספרי קודש מנוקדים, בשירה, בספרי ילדים ובספרי לימוד לתלמידים צעירים ולעולים חדשים. עם זאת בכללים שלהלן הוצעה דרך להרכבת הניקוד במלואו על שלד האותיות של הכתיב המלא (התקני) לצרכים מיוחדים, כגון בספרי לימוד לראשית הוראת הקריאה והכתיבה.

השינויים בכללי הכתיב גופם

לפני האקדמיה עמדה השאלה אם בכלל ועד כמה לשנות מכללי הכתיב לאחר עשרות שנים שבהן היו כללים אלו תקפים. ההנחה הייתה שכללי הכתיב המלא התקני (לשעבר “הכתיב חסר הניקוד”) אומצו ברובם בקרב המוציאים לאור ואף בציבור הרחב, וכך התגבשה במידה רבה בכתיבה העברית בת ימינו תמונת כתיב אחידה של מרבית המילים. על כן ראתה האקדמיה שלא לשנות את הכללים אלא במעט מן המעט, ובעיקר בכמה מקרים שהכלל היה בבחינת גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה (כגון הכלל שאין כותבים וי”ו במילים חָכְמָה, תָּכְנִית וכיוצא בהן).

לא שונו כללים שיש בהם תועלת מרובה לכתיבה (כגון יו”ד כפולה לציון הכינוי החבור ay, דוגמת אחיי), גם אם עדיין לא נעשו נחלת הכלל.

מכיוון שהאקדמיה רואה חשיבות בשמירה על תמונת הכתיב שהתגבשה, לא נקבעו כללים חדשים שהיו גורמים לשינוי בתמונת הכתיב של מילים רבות, גם אם היה בהם כדי לפשט את הכלל ולהקל את לימודו (למשל, לא נוספה וי”ו אחרי חטף קמץ במילה כגון צָהֳרַיִם [היא נכתבת עתה צוהריים ולא צוהוריים]; נשמר הכלל שאין כותבים יו”ד לפני שווא נח, דוגמת ‘התלבש’, ‘מכתב’ [ולא היתלבש, מיכתב]). מן הסיבה הזאת אין מנוס מהישענותם של הכללים על ידיעת מבנה המילה – השורש והמשקל, כגון כתיבת יו”ד במקרים של צירי כתשלום דגש.

אחד העקרונות שהנחו את מנסחי הכללים הקודמים היה הקשר בין כתיב צורת היסוד של המילה לכתיב של צורות נטייתה. בכללים החדשים נחלש עיקרון זה. המקרה הבולט הוא בכתיב של הצורות הנוטות של מילים כגון לב, מס, הנכתבות עתה ביו”ד (ליבי, מיסים).

בכללים הקודמים נקבע כלל יסוד שלפיו כל אם קריאה בכתיב המנוקד תיכתב גם בכתיב המלא. הכללים החדשים אינם נסמכים עוד על כללי הכתיב המנוקד, ועל כן נוספו בהם סעיפים המתארים את שימוש אימות הקריאה בכתיב המנוקד (כלל ג1, כלל ד2א).

הקדמה

כללי הכתיב החדשים קובעים את הכתיב העיקרי של העברית בימינו, הוא הכתיב המלא (התקני). כתיב זה נועד לשמש בעיקר בכתיבה בלא ניקוד, אך גם בכתיבה בניקוד חלקי ואף מלא במידת הצורך.

הכללים מסדירים את כתיבת הווי”וים והיו”דים לשם ציון חלק מן התנועות ולשם הבחנת עיצורים מתנועות.[1]

לצד הכתיב המלא יוסיף ויתקיים הכתיב הדקדוקי המנוקד – מיסודו של דוד ילין – הנוהג בעיקר בטקסטים מן המקורות ובשירה. כלל בסיסי הוא שכל אות הנכתבת בכתיב הדקדוקי הזה, נכתבת גם בכתיב המלא. בגוף הכללים שולבו הנחיות לכתיבת אימות קריאה לפי מבנה המילה, כלומר כאלה הנכתבות גם בכתיב הדקדוקי.

הכללים שלהלן אינם חלים בהכרח על שמות פרטיים, הנכתבים לעיתים קרובות חסר במקום שהכללים מחייבים מלא, ובמיוחד על שמות פרטיים בעלי מסורת כתיב המשתלשלת לאורך הדורות, כגון יעקב, משה, אהרן, כהן, יהושע, נעמי, שלמה, ירושלים.

הערה למעיינים: כשיש צורך להבהיר לאיזו מילה הכוונה, מובאת המילה בסוגריים בניקוד, בדרך כלל בכתיב הדקדוקי.

[1] אין הכללים דנים בנסיבות כתיבתן של האותיות אל”ף וה”א כאימות קריאה.
האות אל”ף עשויה להיכתב כאם קריאה כשהיא שורשית, כגון ראש, ראשון, ראשית, ראשי (רָאשִׁי), יצוא, מצא, הביא, גיא, וכן צוָּואר צוְּוארי־, היא, הוא, נא ועוד. לעיתים היא נכתבת לציון התנועה a, למשל במילה כאן, ובעיקר לפני ־ַי סופית, כגון בנאי, חקלאי, כדאי, תנאי, ובסופי מילים שמקורן בארמית, כגון דווקא, סבא. גם במילים לועזיות יכולה אל”ף לציין את התנועה a, בעיקר במילים קצרות כגון פארק.
האות ה”א נכתבת כאם קריאה בסוף מילה, כגון בנה (בָּנָה), בונה (בּוֹנֶה), בנה (בְּנֵה), היה (הָיֹה), פה (פֶּה, פֹּה).

כלל א – החולם המלא

חולם מלא מתקיים בנטייה. למשל: אָרוֹן[1] אֲרוֹנוֹתֵיכֶן, גִּבְעוֹל גִּבְעוֹלֵי־, חוֹל חוֹלוֹת־, חוֹף חוֹפֵי־, כּוֹבַע כּוֹבָעִי, מָעוֹף מְעוֹף־ מְעוֹפוֹ, חַרְטוֹם [חוטם] חַרְטוֹמִים [2], תַּרְנְגוֹל תַּרְנְגוֹלֵיהֶם.

הערות

תנו דעתכם: גם השמות האלה מנוקדים בחולם מלא: כּוֹחַ, מוֹחַ, אָנוֹכִי (הן כינוי הגוף הן שם התואר), אֱלוֹהִים[3], הֲדוֹם, כּוֹהֵן[4], מְאוֹד, אוֹרְחָה, דּוֹבְרָה, חוֹזֶה, בְּכוֹרָה, לְבוֹנָה, רַפְסוֹדָה, אֶפְרוֹחַ, אַרְמוֹן[5], אֶשְׁכּוֹל[6], חַרְגּוֹל, יַהֲלוֹם, כַּדְכּוֹד, מִשְׁלוֹחַ, נִיחוֹחַ, פַּרְעוֹשׁ, פִּתְאוֹם, צִפּוֹר[7], קָדְקוֹד[8], שָׁלוֹשׁ, שְׁלוֹשָׁה[9].
כן מנוקדים בחולם מלא אֶתְרוֹג (ברבים אֶתְרוֹגִים), חָסוֹן (בנטייה חֲסוֹנָה וכיו”ב).
לשמות אחדים בחולם מלא יש צורות נקבה על דרך הסגוליים, כגון תִּינוֹק תִּינֹקֶת, תַּרְנְגוֹל תַּרְנְגֹלֶת, וכן צִפּוֹר צִפֹּרֶת. נטייתן של צורות נקבה אלו היא על דרך כלל ו – חולם בשמות הדומים לסגוליים.
שמות המסתיימים בהברה פתוחה שניקודה חולם, ריבויָם ־אִים. למשל: אַקּוֹ אַקּוֹאִים, תְּאוֹ תְּאוֹאִים (גם תּוֹא תּוֹאִים), פְלָמִינְגּוֹ פְלָמִינְגּוֹאִים, בְּלוֹ בְּלוֹאִים. השמות דְּיוֹ ורִבּוֹא ריבויָם דְּיוֹאוֹת, רִבּוֹאוֹת.
צורת הרבים של שׁוֹר היא שְׁוָרִים; צורת הרבים של יוֹם היא יָמִים.
בנטיית השמות מָגוֹר (פחד), מָנוֹס, מָתוֹק החולם משתנה לשורוק. למשל: מְגוּרְךָ, מְנוּסִי, מְתוּקָה.
השם גבוה נוטה בשתי דרכים: גָּבוֹהַּ גְּבוֹהַּ־ גְּבוֹהֵי־, וגם גָּבֹהַּ גְּבַהּ־ גִּבְהֵי־.

הערה: שמות אחדים בעלי חולם מלא באים במקרא בקמץ (קטן) כשהם מוקפים, למשל: גְּדָל־כֹּחַ, טְהָר־לֵב. ראו עוד כלל ג – חולם חסר בצורת הנסמך, הערה.

[1] במקרא אֲרוֹן, הָאָרוֹן.
[2] לעומת חַרְטֹם במשמע ‘קוסם’ (ראו כלל ב – חולם חסר בשמות מלרעיים). החולם המלא בא גם בשמות נגזרים, כגון חַרְטוֹמִי, חַרְטוֹמָן (בעל חיים).
[3] הכתיב אֱלֹהִים (בחולם חסר כמצוי במקרא) נוהג בשם הקודש.
[4] הכתיב כֹּהֵן (בחולם חסר) נוהג בשם פרטי.
[5] ברבים אַרְמוֹנוֹת. במקרא אַרְמְנוֹת.
[6] אֶשְׁכּוֹל ריבויו בנפרד ובנסמך אֶשְׁכּוֹלוֹת; במקרא אַשְׁכֹּלוֹת אַשְׁכְּלוֹת־.
[7] צורת הריבוי של צִפּוֹר היא צִפּוֹרִים, וגם צִפֳּרִים כבמקרא.
[8] במקרא קָדְקֹד, קָדְקֳדֶךָ, קָדְקֳדוֹ.
[9] ובנטייה על דרך הסגוליים: שְׁלֹשֶׁת־ שְׁלָשְׁתָּם שְׁלָשְׁתָּן.

[ישיבות המליאה רלג, רלה, רלז, רלט, רסב, רסו, רסח]

מְצִלְתַּיִם – המין הדקדוקי, ניקוד וכתיב

ה. השם מְצִלְתַּיִם הוא נקבה רבות.

למרות ההנחה כי מְצִלְתַּיִם גזורה מן מְצִלָּה, הלמ”ד באה בלא דגש (כבמקרא).
בכתיב המלא ייכתב מצלתיים (בלא יו”ד אחרי הצד”י).

[ישיבת המליאה רלט]

4.2.2 צירוף של מילית ושם

שמות המורכבים ממילת יחס ומשֵם או מתחילית ומשֵם – מומלץ לכותבם בשתי תיבות ומקף ביניהן, ולא בתיבה אחת. למשל: עַל־מִפְלַגְתִּי, תַּת־קַרְקָעִי, בֵּין־עִירוֹנִי, חַד־מַשְׁמָעִי, דּוּ־כָּנָף, דּוּ־קֶרֶן,[1] רַב־תַּכְלִיתִי, קְדַם־צְבָאִי, אִי־תְּלוּת, אַל־מִינִי.

במקרים ספורים נשתגרה הכתיבה בתיבה אחת, כגון אַלְחוּטִי, חַדְגּוֹנִי.

הערת המזכירות המדעית: בישיבה ריז החליטה האקדמיה לדחות הצעה לכללי יידוע וריבוי של צירופים בעלי תחיליות (ולפיהם היידוע יהיה בראש הצירוף והריבוי יהיה בסופו). השתמעות ההחלטה היא שאין האקדמיה קובעת עמדה בשאלת היידוע והריבוי של צירופים בעלי תחיליות כגון ‘תת־אלוף’ (‘התת־אלוף’ / ‘תת־האלוף’; ‘תת־אלופים’ / ‘תתי־אלופים’ וכיו”ב).

[1] צורת הרבים של דּוּ־קֶרֶן (שם מין מצמחי ארץ ישראל) – דּוּ־קַרְנִים.

[ישיבות המליאה כא, ריג, שנז]

ג. סוף שבוע

הצירוף סוֹף שָׁבוּעַ נכתב בשתי תיבות, וברבים סוֹפֵי שָׁבוּעַ.

[ישיבת המליאה קמא]

כלל א – תנועת u

מסמנים כל תנועת u באות וי”ו, כגון עוגה, שוק, סגור, יקום, כתבו; טורבינה; חולצה, הוזמן, רובו, כולם, סופר (סֻפַּר), משוגע, הופל, תסובינה, מכוון (מְכֻוָּן). [ראו עוד כלל ה, 3.]

כלל ב – תנועת o

מסמנים תנועת o בווי”ו, כגון חוף, שופט, מולדת, שלוש, כוח, מוח, מאוד, פתאום, בנו (בְּנוֹ), כותונות, טוֹווֹת;[1] אופטימי; בוקר, רוב, כול (בנפרד, כגון ‘הכול יודעים’, ‘למרות הכול’, ‘מכול וכול’), כתובת, תשובנה, סוב, תסובו, לשמור; אומנם, חוכמה, קורבן, קודקוד, תוכנית, אומן (אָמָּן), אומנות (אָמָּנוּת), הופקד (הָפְקַד), מושחז (מָשְׁחָז); אוזניים, ציפורניים, צורכיכם, יכולתי (יְכָלְתִּי), שיבולתך, כותונתי, חומרי (‘החומר שלי’ או שם התואר), אופייני, תקשורתי; יכולתם (יְכָלְתֶּם), ישמורך, לשומרו, בשוכבך; אונייה, חודשים; שורשים, קודשים.

יוצאים מכלל זה המקרים האלה שבהם אין מציינים תנועת o בווי”ו:

תנועת o שבניקוד מסומנת בחטף קמץ, אם איננו בראש המילה, כגון צוהריים (צָהֳרַיִם), מוחרת (מָחֳרָת), פועלו (פָּעֳלוֹ), נוהלי־ (נָהֳלֵי־), הועמד (הָעֳמַד), יוארך (יָאֳרַךְ) (ולא צוהוריים, מוחורת, פועולו, נוהולי־, הועומד, יואורך). הוא הדין לחטף קמץ שהפך לקמץ קטן עקב פירוק צרור שוואים, כגון הוארכו, יוארכו (הָאָרְכוּ, יָאָרְכוּ).[2]
הערה: כותבים וי”ו במילים שבראשן חטף קמץ, כגון אונייה, חורפים, וכך גם אם לפניהן באות אותיות השימוש, כגון האוניות (הָאֳנִיּוֹת).
כשיש אם קריאה אחרת: במילים זאת, מאזניים, נאד, צאן, ראש, שמאל, מלאת (מְלֹאת); כה, פה, איפה; בעתיד בבניין קל של נחי פ”א, כגון תאמר, יאבד וכדומה (אולם בגוף ראשון יחיד: אומר, אובד [אֹמַר, אֹבַד]); במקור המוחלט של נחי ל”י, כגון היה (הָיֹה), עשה (עָשֹׂה); בשמות פרטיים כגון שילה (שילֹה).
אבל במילה המסתיימת בתנועה o ובאל”ף, תצוין התנועה בווי”ו: אפוא, מספוא; למצוא, לבוא; אבל לא, הלא (וגם הלוא). כן נכתבת וי”ו בצורות תבואנה בואנה.
באותיות השימוש וכל”ב הבאות לפני מילה הפותחת בחטף קמץ ובניקוד בא בהן קמץ קטן, כגון כאוניות־(סוחר) (= כָּאֳניות־).
המילה כל בנסמך, כגון ‘כל האנשים’, ‘כל שנבקש’, ‘כל מה שראינו’.

[1] ראו עוד כלל ה, 3.
[2] הכתיב בווי”ו במקום קמץ במילים אלו משקף את ההגייה הרווחת בדיבור העברי בן ימינו. ההוגים את הקמץ על פי ההגייה הספרדית המסורתית, שבה הקמץ בהברה פתוחה נהגה לעולם כקמץ גדול, לא יכתבו וי”ו. ראו החלטות בדקדוק, החולם, כלל ד, הערה 1 והערה 5.

הֲלֹא, הֲלוֹא

הֲלֹא (בחולם חסר) או הֲלוֹא (בחולם מלא) – בהוראת ‘הינה’.

הערות

מן ההחלטה עולה שבכתיב מלא אפשריים שני הכתיבים הלא או הלוא.
הלא כמילת שאלה (כגון “הלא כן?”) – בחולם חסר, ובכתיב מלא: הלא.

[ישיבת המליאה רסח]

כלל ג – תנועת i

1. כותבים יו”ד לציון תנועת i בכל מקום שהיא חלק ממבנה המילה. למשל: יו”ד שורשית, כגון פרי, יופי, שיר שירך שירכם, דירה, תירא, אישן, ראית; יו”ד שהיא חלק מן המשקל, כגון צמיחה, צריך, כביש, תקין; יו”ד בסיומות, כגון חורפי, ניסויי (נִסּוּיִי) ניסוייים (נִסּוּיִיִּים),[1] כפית, בני (בְּנִי) בנים, אהבתי אהבתיך.

2. כותבים יו”ד לציון תנועת i שאין אחריה אות בשווא נח,[2] כגון גיבור, פיקח,[3] זיכרון,[4] עיקרון,[5] עיקר, קידוש, יישוב, ייסורים, ביקורת, עילי, עיתון, חיטה, אישה,[6] כיתה, מילה, מסיבה, תפילה, חינם, כיתתי, ריבוני, הינה (הִנֵּה);[7] ראייה (רְאִיָּה),[8] הגייה (הֲגִיָּה), שנייה, עירייה עיריית־;[9] דיבר דיברו, צייר (צִיֵּר);[9] ציירה, חיכה חיכתה, ריענן (רִעֲנֵן), ניתן (נִתַּן) ניתנו, ניזון, ייתן ייתנו, תיקח תיקחו,[10] ייצור (יִצֹּר) ייצרו, ליפול, ייבנה (יִבָּנֶה), תישמר (תִּשָּׁמֵר); עימי עימך.[11]

בכלל זה גם מילים שאין תנועת i בצורת היסוד שלהן, כגון (אֵם) אימו אימך וכן אימהות, (אֵת) איתך איתם, (לֵב) ליבי, (שֵׁן) שיניים, (עֵז) עיזים, (עֵת) עיתים, (אַט) איטי לאיטו, (כַּת) כיתות, (צַד) צידו, (אֱמֶת) אמיתות (אֲמִתּוֹת) אמיתי, (מָגֵן) מגינים (מָגִנִּים); (חָמֵשׁ) חמישה חמישים, (שֵׁשׁ) שישה שישים שישי; (הֵסֵב) הסיבותי, (מֵסֵב) מסיבים, (מֵקֵל) מקילות, (מֵגֵן) מגינה, (תָּסֵב) תסיבינה.

אבל לא תיכתב יו”ד במקרים האלה:

(א) בבניין הפעיל גם כשאין אחרי התנועה שווא נח, כגון התיר, הצענו, הכה, הטו.
(ב) במילים אם, עם;[12] במילת היחס מן ובנטייתה, כגון ממנו ממך מכם, וכן כשהיא באה בצמידות לשם (בהידמות הנו”ן), כגון מדירתו, מדי; בנטיית בת, כגון בתו בתך; בצורת הנסמך החריגה בִּן־; וכן לציון התנועה i במשקל פַּיִל, כגון בית, שיט.[13]
(ג) לפני הרצף יו המציין yu או yo, כגון דיון, קיום, טריות (טְרִיּוּת); גיורת, בריות, נטיות.[14]
(ד) כאשר כתיבת היו”ד תיצור רצף של יותר משתי יו”דים,[15] כגון ציים (ולא צייים), ציי־ (ולא צייי־), צייך (צִיֶּיךָ, ולא ציייך), צייו (צִיָּיו, ולא ציייו), ידיים (ולא ידייים).

3. אם באה אות בשווא נח[16] אחרי תנועת i, אין מסמנים את ה־i ביו”ד, כגון שמחה, שפחה, מכסה (מכסֶה, מכסָה), מנהל (מִנְהָל), תגרה, מספר (מִסְפָּר), צביון, דמיון, מצלתיים (מְצִלְתַּיִם),[17] תשמור, נכנס, הלביש, הרבה (הִרְבָּה), התלבש.

אבל בשמות במשקל פִּעָלוֹן נכתבת יו”ד לציון התנועה i גם בצורות הנוטות וגם במילים הנגזרות, כגון זיכרון (זִכָּרוֹן) זיכרון־ (זִכְרוֹן־) זיכרוני זיכרונות, ביטחון (בִּטָּחוֹן) ביטחון־ (בִּטְחוֹן־) ביטחוני (‘הביטחון שלי’ או שם התואר) ביטחונות.

כן נכתבת יו”ד לפני שווא נח במילים לועזיות, כגון מיליון, היסטוריה, וכן במילה סיסמה (בניקוד סִסְמָה).

[1] הכתיב בשלוש יו”דים נובע ממבנה המילה. ראו גם החלטות בדקדוק סעיף 2.3.9.
[2] על זיהוי שווא נח ראו להלן, הערה 16. המילה ראשון לכל נטיותיה ונגזרותיה נכתבת ללא יו”ד בשל אם הקריאה אל”ף.
[3] לפי הכלל כי “דגש חזק הבא במילה (או בנטייתה) יבוא בצורות הנוטות גם כאשר האות שוואית” (החלטות בדקדוק, 2.4.1 א), נכתבת יו”ד גם בצורות כגון פיקחים (פִּקְּחִים; במקרא פִּקְחִים), תיקחו (תִּקְּחוּ; במקרא תִּקְחוּ).
[4] וכן בצורות הנוטות – ראו להלן, סעיף 3.
[5] אבל עקרוני עקרונות וכו’.
[6] במילה אשתי (אִשְׁתִּי) ובשאר הצורות הנוטות לא נכתבת יו”ד מפני שהשווא נח, שכן בסיסן אֵשֶׁת ולא אִשָּׁה.
[7] וכן בנטייה: הינני, הינך, הינו, הינם וכו’.
[8] אבל ראיה (רְאָיָה), וראו כלל ו, 2.
[9] וראו עוד כלל ו, 2.
[10] ראו לעיל, הערה 3.
[11] אבל עם (עִם), וראו להלן, חריג (ב).
[12] אבל עימי, עימך וכו’ (ראו לעיל).
[13] ראו עוד על כתיב משקל זה בכלל ו, 2.
[14] לאי־הכפלת היו”ד העיצורית במילים אלו ראו להלן, כלל ו, 2.
[15] ראו עוד כלל ו, 4; אבל ראו גם כלל ג, 1 – המילה ניסוייים (נִסּוּיִיִּים) והערתה.
[16] לזיהוי שווא נח באמצע מילה אפשר להיעזר בכללים האלה: שווא בצורת היסוד של המילה הוא שווא נח, למשל: שִׂמְחה, מִסְפר, הִלְביש, הִרְבה, הִתְלבש, מִחְזר, יִשְׁמע. שווא באמצע מילה שאינו בצורת היסוד הוא בדרך כלל שווא נע: סִפְּרוּ (< סִפֵּר), חִכְּתָה (< חִכָּה), יִתְּנוּ (< יִתֵּן), פִּקְּחִים (< פִּקֵּחַ), עִקְּרֵי־ (< עִקָּר). גם השווא בנטיית היחיד של שמות סגוליים כגון דֶּגֶל הוא שווא נח, ולכן דגלי (דִּגְלִי). כמו כן השווא המכונה שווא “מרחף” נחשב לשווא נח ואין לפניו יו”ד, כגון כתבו (כִּתְבוּ < כְּתֹב), דגליכם (דִּגְלֵיכֶם < דְּגָלִים), שמלותיה (שִׂמְלוֹתֶיהָ < שְׂמָלוֹת), במהירות (בִּמְהִירוּת < בְּ + מְהִירוּת)
תינתן הדעת שאין הדברים נוגעים למילים שבהן היו”ד היא חלק ממבנה המילה כמפורט בכלל ג, 1.
[17] למילה מצלתיים ראו החלטות בדקדוק, 2.3.3 ה.

כלל ד – תנועת e

1. בדרך כלל אין כותבים יו”ד לסימון התנועה e, כגון אזור, נכר (נֵכָר), ממד (מֵמַד), מרב (מֵרַב), מצר (מֵצַר),[1] בהמה, זהה (זֵהֶה), גאה (גֵּאֶה), לאה (לֵאֶה), מרוץ (מֵרוֹץ), מחוש (מֵחוֹשׁ), אפוא; זהות (זֶהוּת); תצא, נדע; דקן (דֵּקָן), תזה, מתמטי.

2. כותבים יו”ד במקרים האלה:

(א) אם היו”ד היא חלק ממבנה המילה. למשל: יו”ד שורשית, כגון מיתר, תימן, הישיר; ריק, בין, ביצה, ביתו; אי (אֵי, וכן איפה, אילו, כיצד וכיו”ב); נהניתי, נאפית, הראיתם, תבנינה; יו”ד המייצגת אל”ף שורשית: מהימן (מְהֵימָן), מימרה (מֵימְרָה), מירכה (מֵירְכָה), רישה (רֵישָׁה); יו”ד בנטיית הרבים, כגון בני־ בניך בניה בנינו בניכם בנותיךָ בנותיכם, מנוייך מנוייה מנויינו מנוייכם מנוייהם, וכן שמימי, שתים־עשרה; יו”ד בנטיית מילות יחס על דרך הרבים: לפני־ לפניך לפנינו לפניכם, בלעדי־ בלעדיך בלעדינו; וכן במילים איבר, היכל, זְעיר, כילף, עירום, פיגם, פסיפס, צירי, קיסם, שיזף; במילים לועזיות – יו”ד המייצגת את הדו־תנועה eu ביוונית, כגון ניטרלי, איקליפטוס, אירופה.

(ב) אם בא צירי לפני אותיות אהחע”ר לתשלום דגש במקום חיריק, כגון חירש חירשים, קירח, היריון,[2] תיאבון,[2] ריאיון,[2] גירעון,[3] זירעון (זֵרְעוֹן), שירות, מיאוס, גירושים, חירות, מגירה (מְגֵרָה); תיאר, אירע, אירעו, גירה, ניחן, ניאות, ייעשה, תיהנה (תֵּהָנֶה), ליהנות (לֵהָנוֹת).[4]

(ג) בשמות בתבנית םֵםָה שיש בהם צירי המתקיים בכל הנטייה, כגון זיעה, לידה, קיבה, ריאה, תיבה וכן בשם שינה[5] (לעומת שמות כגון חמה [חֵמָה], מאה, עדה [‘קהל’], עצה, פאה). אבל: אלה (עץ).
הערה: אין הדברים אמורים בשמות בלשון נקבה שנגזרו משמות בלשון זכר, כגון לצה, עדה (נקבת עֵד).

(ד) בצורות שם הפועל מנחי פ”י, כגון לישב, לידע, לילך.

(ה) בשמות במשקל הֶפְעֵל מגזרת פ”נ ועל דרך פ”נ, כגון היכר, הישג, היתר, היצע, היסט, ובשמות הגזורים מהם, כגון היכרות, הישגיות.

(ו) במילים יחידות:
(1) בצורות הנפרד עינב, שיכר, שיער[6] (במשקל פֵּעָל).
(2) בריכה (בְּרֵכָה), ברירה (בְּרֵרָה), עבירה (עֲבֵרָה) (במשקל פְּעֵלָה).
(3) פירות (פֵּרוֹת), ליצן וליצנות.
(4) לעיל, לעילא, מלעיל, גרידא (שמוצאן מן הארמית).

(ז) בצורות נפעל עתיד מדבר, כגון אישמר (אֶשָּׁמֵר/אִשָּׁמֵר), אימנע (אֶמָּנַע/אִמָּנַע), איבנה (אֶבָּנֶה/אִבָּנֶה), איאלץ (אֵאָלֵץ).

(ח) במילים לועזיות כגון רֵאָלִי, אִידֵאָל, תֵּאַטְרוֹן – שבאה בהן אל”ף בעלת תנועה אחרי תנועת e ואין אחרי האל”ף אם קריאה – תיכתב יו”ד לפני האל”ף: ריאלי, אידיאל, תיאטרון.[7]

[1] המילה מכל מנוקדת בשווא (מְכָל), וממילא אין לכותבה ביו”ד.
[2] אבל בנטייה ללא יו”ד: הריונה (הֶרְיוֹנָהּ), תאבונו (תַּאֲבוֹנוֹ), ראיונות (רַאֲיוֹנוֹת).
[3] וכן גירעונות (גִּרְעוֹנוֹת) – לפי כלל ג, 3.
[4] אך לא במ”ם השימוש, כגון מארצך, מחבריי (השוו כלל ג, 2(ב)).
[5] אבל בנטייה שנת־ (שְׁנַת־) שנתו וכו’.
[6] אבל בנטייה ענב־ (עֲנַב־), שכר־ (שְׁכַר־), שער־ (שְׂעַר־) שערו וכו’.
[7] עם זאת הכתיב ביו”ד רוֹוח גם במילים שיש בהן אחרי האל”ף אם קריאה כגון ארכיאולוגיה, גיאוגרפיה, מוזיאון.

עברית לשבת

פרשת פינחס – פנחס או פינחס?

כלל ה – וי”ו המציינת עיצור

1. בראש המילה כותבים וי”ו אחת, כגון ועד, וידוי, ותיק.

2. כופלים את הווי”ו כשהיא בתוך המילה, כגון אווז, אוושה, תווך (תָּוֶךְ), תיווך (תִּוֵּךְ), מקווה (מִקְוֶה, מְקַוֶּה), נווה, תקווה תקוות־(תִּקְוַת־), זווית, סתוונית. בכלל זה גם הווי”ו הבאה אחר אותיות השימוש (מש”ה כל”ב), כגון הוועד, בווידוי, לוורד (לְוֶרֶד), מווילנה.[1]

3. אין כופלים את הווי”ו בסמיכות לווי”ו אחרת: ווילון (וּוִילון), מכוון (מְכֻוָּן), מקווה (מְקֻוֶּה, מְקֻוָּה), תקוות (תִּקְווֹת), תיווך (תִּוּוּךְ), לצוות (לְצַוּוֹת).
הערה: כשנוצר רצף של שלוש וי”וים או יותר, מומלץ לנקד את הווי”וים המציינות את התנועות, כגון טוֹווֹת, מקוּווֹת (מְקֻוּוֹת), וּוווֹ (וּוָווֹ).

4. בסוף המילה כותבים וי”ו אחת, כגון שלו (שָׁלֵו), כסלו, לאו; צו, קו, וו, תו.[2]
בכינוי הנסתר לשם ברבים או למילת יחס הנוטה על דרך הרבים באה יו”ד לפני הווי”ו (כחלק ממבנה המילה), כגון בניו, לפניו. הוא הדין לכינוי המצטרף לסיומת ־וֹת, כגון בנותיו. כן כותבים יו”ד לפני וי”ו בסוף המילים האלה: יחדיו, סתיו, סטיו, עכשיו, עניו, שׂליו (אבל סתווי, עכשוויים, שׂלווים).

[1] אבל כשיש מירכאות או גרשיים לפני הווי”ו היא אינה נכפלת: ה”ועד”.
[2] אבל בשמות האותיות ו’ ות’ נכתבת יו”ד לפני הווי”ו: וי”ו, תי”ו (גם ברבים: וי”וים, תי”וים).

פַּרְוָר

פַּרְוָר (בווי”ו). בנטייה פַּרְוְרֵי־. במקרא גם פַּרְבָּר, ונטייתה תהיה פַּרְבְּרֵי־.

[ישיבת המליאה ריז]

כלל ו – יו”ד המציינת עיצור

1. בראש המילה כותבים יו”ד אחת, כגון ילד, ינשוף, יצור (יְצוּר).
בכלל זה גם היו”ד הבאה אחר אותיות השימוש (מש”ה וכל”ב), כגון הילד, וילד, כיום, לינשוף,[1] שיאמר, מיד (כגון מיד ליד), מידי (כגון “מִיָּדִי תבקשנוּ”), אבל בתואר הפועל ובשם התואר הגזור ממנו היו”ד נכפלת: מייד, מיידי.

2. בתוך המילה כופלים את היו”ד אם אין לפניה או אחריה אם קריאה, כגון בניין, עניין, לווייתן, צייר (צַיָּר), התיישבות; קריית־, בעיית־ בעייתי;[2] יופייך (יָפְיְךָ, יָפְיֵךְ), אופייה (אָפְיָהּ); מניין (מִנַּיִן), רגליים, אופַניים, שמיים, דברייך (דְּבָרַיִךְ), עלייך (עָלַיִךְ);[3] מייקר, תייסד, לייצר, הסתיים, מעוניין, שהחיינו, הייתה.

אבל ליד אם קריאה אין כופלים את היו”ד, כגון עוין, קריה, בעיה,[4] ראיה (רְאָיָה);[5] דיון, גיורת;[6] אופיו (אָפְיוֹ), ביטויה (בִּטּוּיָהּ); חיה (חַיָּה), היה, יהיה, יחיה (יִחְיֶה, יְחַיֶּה), החיה (הֶחֱיָה), החיו; מסוים, מעוין, גילויו (גִּלּוּיוֹ),[7] תיירה (תִּיָּרֶה). כך גם צייר (צִיֵּר), ראייה (רְאִיָּה) ראיית־ (רְאִיַּת־), מטרייה מטריית־, עירייה עיריית־ (בדוגמאות האלה ובמילים כיוצא בהן היו”ד העיצורית [השנייה] אינה נכפלת בשל סמיכותה לאם קריאה).[8]

יצאו מכלל זה המילים במשקל פַּיִל, שבהן אין כופלים את היו”ד (ואף אין מציינים ביו”ד את התנועה i), כגון בית, גיס, שיט (שַׁיִט), ליל;[9] וגם כשמצורפת להן הסופית ־ה: הביתה, לילה. הוא הדין במילה מים.

3. בסוף המילה אין כופלים את היו”ד, כגון גילוי, מצוי, גוי, נוי; הווי, מתי, אולי, די, ודאי, חשמַלאי.
יצאה מכלל זה היו”ד בסיומת ay המציינת כינוי מדבר, כגון עליי, בניי, ילדותיי, אבל לא לאחר יו”ד עיצורית אחרת, כגון סיכויי (סִכּוּיַי). כן תוכפל היו”ד במילים לועזיות אם אין לפניה אם קריאה, כגון ספּריי (spray), היי־טק.

4. אין כופלים את היו”ד אם הכפלתה תיצור רצף של יותר משתי יו”דים,[10] כגון ייסד (יְיַסֵּד, ולא יייסד); יירה (יִיָּרֶה, ולא ייירה).

[1] אבל בשם הפועל כופלים את היו”ד אחרי הלמ”ד, כגון לייצר, ראו להלן, סעיף 2.
[2] אבל בעיה ביו”ד אחת. ראו להלן.
[3] במילים אלו אין נכתבת יו”ד לציון התנועה i.
[4] אבל ראו לעיל קריית־, בעיית־ בעייתי (בשתי יו”דים).
[5] והשוו ראייה (רְאִיָּה) לפי כלל ג, 2, וראו עוד בהמשך פסקה זו.
[6] וראו עוד על כתיב מילים אלו וכיוצא בהן לעיל, כלל ג, 2(ג).
[7] אבל גילוייו (גִּלּוּיָיו) וכיו”ב.
[8] היו”ד הראשונה מציינת את התנועה i לפי כלל ג, 2. וראו שם.
[9] לא כן הריבוי גייסות, תיישים (גְּיָסוֹת, תְּיָשִׁים) וכיו”ב.
[10] ראו עוד כלל ג, 2(ד); אבל ראו גם כלל ג, 1 – המילה ניסוייים (נִסּוּיִיִּים) והערתה.

קַיָּמָה

קַיָּמָה (פתח בקו”ף ודגש ביו”ד; המילה נכתבת בה”א בסופה).

[ישיבת המליאה ריג]

קַשְׂקַשׂ, קַשְׂקֶשֶׂת

צורת היחיד של קַשְׂקַשִּׂים היא קַשְׂקַשׂ. קַשְׂקֶשֶׂת היא שם המחלה.
הכתיב בשי”ן שמאלית עדיף; הכותב בסמ”ך אינו משתבש.

[ישיבות המליאה רצו, רצז]

נספח: ניקוד עזר ודרכי שילוב הניקוד בכתיב המלא

1. ניקוד עזר

במקום שיש חשש לדו־משמעות בקריאת המילה, מומלץ להשתמש בניקוד עזר, כגון סימון מקצת התנועות, סימון מפיק ושי”ן שמאלית.
לדוגמה: הֶקשר (להבדיל מן הקֶשֶר); מצווֹת (להבדיל מן מצוַות); מכוּון (להבדיל מן מכַוון); התכונַנו (להבדיל מן הִתְכּוֹנְנוּ);[1] כרתָּ (להבדיל מן כָּרַת);[1] אסְפה (להבדיל מן אסֵפה); שונוּת (להבדיל מן שונוֹת); ילדהּ (להבדיל מן יַלְדָּה [שם עצם] ומן יָלְדָה [פועל]); קשׂקשׂ (להבדיל מן קִשְׁקֵשׁ).

2. דרכי שילוב הניקוד בכתיב המלא

הרוצה לשלב את הניקוד במילים הכתובות בכתיב המלא, ינקוט דרך זו:
א. כל סימני הניקוד משמשים, למעט קיבוץ, הווי אומר: קמץ ופתח, צירי וסגול, חיריק, חולם, שורוק, שווא וחטפים, דגשים (חזקים וקלים), מפיק ונקודות ההֶבחן של השי”ן. הקמץ הקטן משמש רק באותיות השימוש, כגון וָאֳונִיּוֹת.
ב. כל וי”ו המציינת u תנוקד בשורוק, כגון חוּלְצָה, מוּעֲמָד.
ג. וי”ו המציינת o תנוקד בחולם, למעט וי”ו המייצגת חטף קמץ. לפיכך: כּוֹתֶל, שְׁלוֹשֶׁת־; חוֹכְמָה, כּוֹתְלֵי־, שְׁלוֹשְׁתָּם, מוֹעֳמָד; אבל חֳורָפִים.
ד. וי”ו ויו”ד עיצוריות מוכפלות ינוקדו באות הראשונה, כגון הַוַּועַד, הָיְיתָה, יָדַיִים. במילים כגון מטרייה, צִייר, שבהן היו”ד הראשונה מציינת את התנועה i, סימן התנועה יבוא ביו”ד השנייה: מִטְרִייָּה, צִייֵּר (ראו כלל ו, 2).

[1] תינתן הדעת שגם במקרים שבהם ל’ הפועל זהה לאות הראשונה של סופית העבר ובניקוד בא דגש חזק – אין מכפילים את האות. לפיכך נכתב בכתיב המלא התכוננו (הִתְכּוֹנַנּוּ, ולא התכונננו), כרת (כָּרַתָּ, ולא כרתת), שבתי (שָׁבַתִּי, ולא שבתתי).

31 – דיני הקיצור

א. לפי הכללים הללו (סעיפים 29–30) אין לשים נקודה אחר המילה המקוצרת, אלא גרש (או גרשיים בראשי תיבות). למשל:
ס’ (סימן; ולא ס.); מס’ (מספר; ולא מס.); ד’ בן־גוריון (ולא ד. בן־גוריון); ת”ד (תא דואר; ולא ת.ד.); נ”ה אימבר (נפתלי הרץ אימבר, ולא נ. ה. אימבר).

אין לסמן את אותיות השורש בנקודות (ש.מ.ר). שתי הדרכים שמ”ר, ש-מ-ר – כשרות.[1]

ב. את המילה דוקטור מקצרים ד”ר. קיצור זה אינו על פי הנוהג העברי, ולכן ראוי שלא לנהוג כך במקרים נוספים. על כן ראוי לקצר את מגיסטר – מג’ (ולא מג”ר), ולכתוב את השם ירושלים במלואו.

מסמנים בגרשיים ראשי תיבות המקצרים מילה לועזית בעלת שני רכיבים, כגון מ”מ, ק”מ, ק”ג, אף על פי שהם מציינים מילים הנכתבות בתיבה אחת (מילימטר, קילומטר, קילוגרם וכיו”ב).[2]

ג. נוהגים לסמן בגרשיים ראשי תיבות שמקורם בלעז, כגון אונסק”ו, ימק”א, אך לא ראשי תיבות שמקורם בערבית כגון פתח, חמאס.[3]

ד. מוטב שלא להפריז בכתיבה המקוצרת המקשה על שטף הקריאה. במקום שבאים לכבד אין מקצרים, ולכן ראוי לכתוב גברת נכבדה או אדון נכבד (ולא: ג”נ או א”נ). כמו כן אין להשתמש בתיבות המקוצרות שלא בשימושן המקובל. כך אין לקצר את התיבה ‘מספר’ במשפט כגון “מספר המשתתפים אינו ידוע” (קיצורה של התיבה מקובל רק בכגון אלה: מס’ טלפון, מס’ בית).

ה. מותר שלא לכתוב גרשיים בראשי תיבות הגוּיים שנגזר מהם שורש המשמש בצורות פועל וכדומה. למשל:

דּוּ”חַ או דּוּחַ (נגזר הפועל דִּוַּח ששורשו דו”ח);
מַכָּ”ם או מַכָּם (נגזר מוֹכֵם [=מפעיל מכ”ם] ששורשו מכ”ם).

הערה א: באותיות המשמשות לציון מספרים בעיקר של פרקים, פסוקים, עמודים, שורות וכדומה, אין צורך לשים גרש או גרשיים (בשימושים אחרים נהוג לשים גרש או גרשיים, למשל ד’ אמות, ל”ו צדיקים; וכן בציון השנה העברית והיום בחודש: ט”ו באב, ה’ באייר תש”ח).

הערה ב: בשמות האותיות – כגון אל”ף, בי”ת, וי”ו, כ”ף, צד”י, תי”ו – הגרשיים מציינים כי אין אלו מילים ממשיות.

ראו גם ראשי תיבות: ניקוד ונטייה.
[1] ישיבה ריז.
[2] ישיבה שכח.
[3] ישיבה שנה.

[ישיבות המליאה ריז, שכח, שנה]

שמות ומשמעויות

נווה

כמו שמות פרטיים רבים בימינו יסודו של השם הפרטי נָוֶה (בלי ניקוד: נווה) במילה כללית מן המקורות. למילה שתי משמעויות: (א) יפה, נאה; (ב) מקום, ובייחוד מקום מרעה במדבר.

המשך קריאה >>