איך נולד הברווז?

במשנה אנחנו נתקלים לראשונה ב”אווזים”, למשל: “ואין נותנין מים [בשבת] לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנים לפני אווזים ותרנגלים…” (שבת כד, ג).

בארמית של התלמוד הבבלי נזכר העוף בר אווזא או בר אוזא, מילולית: ‘בן אווז’. צירוף זה משמש גם בספרות הרבנית.

בספרות העברית של המאה ה־19 – בעיקר זו המתארת את עולם החי – אימצו את ההבחנה המקובלת בין שתי קבוצות קרובות: העופות הקרויים בגרמנית Gans כונו בעברית ‘אווז’, והעופות הקרויים בגרמנית Ente כונו בעברית ‘בר אווזא’ (על דרך הארמית) ולעיתים בגרסה ‘בר אווז’ (על דרך העברית), ויש שכינו אותם ‘אווז קטן’.

מנדלי מוכר ספרים משתמש בצירוף ‘בר אווזא’ בצורתו זו גם לרבים (כעין שם קיבוצי, כנראה בשל הקושי להטותו), ואחרים נוקטים צורת רבות: בר אווזות.

מתי הפך בר־אווז ל’ברווז’? נראה שההלחמה התרחשה בתחילת המאה העשרים.

במילון בן־יהודה עדיין אין ברווז. ב”מִלּוֹן שֶׁל־כִּיס” מאת יהודה גרזובסקי משנת תרס”ז (1907) עדיין בשתי מילים: בַּר־אַוָּז (ענטע). לעומת זאת במהדורה “הַמִּלּוֹן הָעִבְרִי” מאת יהודה גרזובסקי ודוד ילין משנת תרע”ט (1919) השם בא במילה אחת בניקוד המשמר את ההגייה של הצירוף (בבליעת האל”ף ובשימור תנועתה): בָּרַוָּז, בָּרַוָּזָה (והגדרתו: עוף מהעופות השוחים, קטן מאוז ובשרו נאכל). כך גם במילון הגרמני–עברי של לזר וטורטשינר משנת 1927: כנגד Ente / Enterich – בָּרַוָּז, בּר־אַוָּז, בָּרַוֶּזֶת (בסדר הזה ובניקוד הזה).

מקור מוקדם יותר לכתיבה במילה אחת מצאנו בירחון לבני הנעורים “מולדת” משנת תרע”ב, ואף בניקוד העולה בקנה אחד עם ההגייה כיום: “בַרְוָז” (עמ’ 64; היעדר הדגש הקל בבי”ת – במקור).

לניקוד השמות אווז וברווז

שאלת ניקוד המילה ‘אווז’ העסיקה את האקדמיה בדיוניה בכללי נטיית השם. כמה אפשרויות עמדו לפני קובעי הניקוד: אֲוַז, אֲוָז, אַוָּז. מכל אחד מן הניקודים האפשריים הללו נגזרות נטיות שונות, וכן יש להם השפעה על ניקוד השם הנגזר ברווז. בסופו של דבר הכריעה האקדמיה שניקוד המילה יהיה אֲוָז (במשקל קְטָל, שהקמץ בו מתקיים), ולפיכך גם בַּרְוָז; בנטייה: אֲוָזֵי־, בַּרְוָזֵי־.

את הדיונים אפשר לראות בישיבות מליאת האקדמיה: עא, עב, עד.