הוצאת דיבה

הוֹצָאַת דִּבָּה

לעיתים לא רחוקות אנחנו שומעים שאדם או מוסד מאיים על אדם אחר שיתבע אותו על הוצאת דיבה. הוצאת דיבה פירושה דיבור בגנותו של מישהו או משהו עד כדי פגיעה בשמו הטוב – בדרך כלל ללא בסיס עובדתי.

המילה דיבה מופיעה במקרא תמיד בהקשר שלילי, ומתפרשת 'דיבור בגנותו של אדם או של דבר'. כך למשל בסיפור המרגלים בספר במדבר:

וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת, וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם (במדבר יג, לב)

שורש המילה דִּבָּה הוא דב"ב, והוא מוכר גם בלשון השמית הקדומה אכדית בפועל dabābu שמשמעו 'דיבר, תבע לדין'. לפי זה סביר שמשמעה היסודי של המילה 'דיבה' הוא דיבור סתם. חיזוק לכך עולה משני מקומות שבהם אין המקרא מסתפק במילה 'דיבה' לעצמה ומוסיף את תואר הפועל 'רעה':

  • "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן… וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (בראשית לז, ב)
  • "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'" (במדבר יד, לז).

ואכן רש"י מפרש את "דִּבָּתָם רָעָה" בבראשית כך: "כל לשון דבה פרלדיץ בלעז, כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה, היה מספר". הוא מפריד אפוא בין 'דיבה' ובין 'רעה': דיבה היא פרלדיץ (= 'דיבורים' בצרפתית עתיקה) והגנות באה מן המילה 'רעה'. פרשנים אחרים, ובראשם רמב"ן חולקים על דעה זו ורואים במילה 'דיבה' כשלעצמה דברי גנות.

לא פחות מארבע פעמים במקרא המילה דיבה קשורה לפועל 'הוציא' ומכאן הצירוף הרוֹוח כיום 'הוצאת דיבה'.

בספרות חז"ל אין שימוש של ממש במילה 'דיבה' או בצירוף 'להוציא דיבה'. במקום זאת משמשים הצירופים 'לשון הרע' ו'הוצאת שם רע'.

שאלה לעצמה אם 'דיבה' היא בהכרח דבר שקר או שהיא יכולה להיות גם דבר אמת. שאלה זו מעסיקה את מפרשי המקרא. רמב"ן בפירושו לבמדבר יג, לב מבחין בין הוצאת דיבה בשקר כפי שעשו המרגלים (ולכן נענשו במוות), ובין הבאת דיבה במקרה של דברי אמת כפי שעשה יוסף.

שאלה זו עולה גם ב'חוק איסור לשון הרע' שחוקקה הכנסת (ומעניין שבלשון החוק אין כלל שימוש ב'דיבה' או ב'הוצאת דיבה'). החוק אוסר על ביזוי, פגיעה או השפלה של אדם על ידי אמירת דברי גנאי. אחת ההגנות לאדם שנתבע על לשון הרע היא 'הגנת אמת דיברתי', אך אפילו בה אין די בשביל לזכות את הנתבע.

מילים נוספות מן השורש דב"ב

בשיר השירים אנו מוצאים את הפועל דָּבַב: "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" (ז, י). הפירוש המקובל לפועל הוא 'נטף' על פי ההקשר ואולי בקרבה לשורש זו"ב. אחרים מפרשים לשון דיבור – גורם לשפתיים לדבר.

מלשון חז"ל מוכרת המילה דְּבָב בעיקר בצירוף 'בעל דבב' שמשמעו שונא או יריב. למשל, על הפסוק "וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם" (ויקרא כו, יז) נאמר במדרש: "שיהא המות הורג אתכם מבפנים, ובעלי דבב מקיפין אתכם מבחוץ" (ספרא ב, ב).

בעברית החדשה אנחנו משתמשים בשני פעלים מן השורש דב"ב במשמעות דיבור: לְדוֹבֵב (בבניין פיעל או פולֵל) – להביא אחר לידי דיבור; לְדַבֵּב (בתחום הקולנוע) – להמיר את הדיבור בלשון המקור של הסרט בדיבור בלשון מתורגמת תוך התאמה מיטבית של הקול ושל תנועות השפתיים לדמויות). פועל זה נוצר בזיקה לצליל הפועל המקביל באנגלית to dub.