הדסה ברלינסקי מעירה לבן־גוריון

הדסה ברלינסקי (1912–2011) עבדה בארכיון משרד ראש הממשלה מימיה הראשונים של מדינת ישראל.

הדסה ראתה בתפקידה ייעוד – בתקופה ההיא התנהל המשרד כמשפחה, והדסה – שהייתה קנאית לשפה העברית – לא היססה לפנות ישירות לדוד בן־גוריון ולמחות לפניו שאינו חותם על כל מכתביו בעברית. היא ראתה בכך עלבון לשפה שהייתה כה אהובה עליה.

ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון השיב לה מייד:

קנאותך לעברית מדברת ללבי, ונדמה שאני כותב כמעט כל מכתבי עברית. אבל אם אני נאלץ לכתוב למי שהוא לועזית – גם החתימה מוכרחה להיות לועזית, אחרת לא ידע האיש מי חתם.

איני רואה בכתיבתי העברית “הפגנת” לאומיותי. איני אוהב הפגנות. אני כותב עברית וחותם עברית – מפני שזוהי לשוני וזהו שמי. ואין זאת אשמתי שיש גם קצת גויים בעולם (מתוכם – גם יהודים) ויש צורך לפנות גם אליהם.

דרכה של הדסה ברלינסקי הייתה שזורה בתולדות מדינת ישראל ובאהבה בלתי מתפשרת לשפה העברית, היא נולדה עוד קודם לפרוץ מלחמת העולם הראשונה בירושלים. הוריה שעלו ארצה בתקופת העלייה השנייה היו פעילים ציוניים בעיר הולדתם וילנה.

עם סיום לימודיה התיכוניים התגייסה לפעילות בארגון “ההגנה” ונודעה כמדריכה מעולה. בשנת 1934 נסעה לאלכסנדרייה ועבדה שם במשך שנה בבית הספר של הקהילה היהודית. היא לימדה עברית והדריכה עם חברותיה בני נוער יהודים לקראת עלייתם ארצה במסגרת תנועת “החלוץ”.

בשנת 1937 החליטה להתחיל בחיים חדשים בקיבוץ כפר גלעדי, שם התגוררו בני משפחתה אנשי “השומר”. בקיבוץ לימדה בין השאר עברית את אנשי ההכשרות מחו”ל שהגיעו לקיבוץ. עם נישואיה ולאחר מאבקים עם המיועד להיות בעלה נאלצה לעזוב את הקיבוץ ולחזור לירושלים, ושם החלה את עבודתה במשרד ראש הממשלה. כשפרש דוד בן־גוריון מתפקידו גילתה על שולחנה כמה מספריו עם הקדשה אישית.

גם לאחר עשרות שנות שירות ציבורי מסור המשיכה ללמד עברית בהתנדבות עולים חדשים שפקדו את ביתה בשכונת רחביה בירושלים.