אלמוּגים ואלגוּמים

בלשון ימינו כשאומרים 'אלמוגים' מתכוונים לבעלי החיים המרהיבים השוכנים על קרקעית הים וסביבם חומר מגן רך או קשה – הקרויים בלעז קוֹרָל. בתנ"ך מדובר בעצי אלמוגים.

בספר מלכים מסופר על ביקורה של מלכת שבא, ועל שפע הזהב והבשמים והאבן היקרה שנתנה לשלמה. ובהמשך לכך נאמר:

וְגַם אֳנִי חִירָם אֲשֶׁר נָשָׂא זָהָב מֵאוֹפִיר הֵבִיא מֵאֹפִיר עֲצֵי אַלְמֻגִּים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה. וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ אֶת עֲצֵי הָאַלְמֻגִּים מִסְעָד לְבֵית ה וּלְבֵית הַמֶּלֶךְ וְכִנֹּרוֹת וּנְבָלִים לַשָּׁרִים לֹא בָא כֵן עֲצֵי אַלְמֻגִּים וְלֹא נִרְאָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (מלכים א י, יא–יב)

בסיפור המקביל בספר דברי הימים ב (ט, י–יא) אותם עצים מאופיר קרויים אַלְגּוּמִּים בשיכול אותיות. במקום אחר בספר זה האלגומים אמורים להגיע דווקא מהלבנון: "וּשְׁלַח לִי עֲצֵי אֲרָזִים בְּרוֹשִׁים וְאַלְגּוּמִּים מֵהַלְּבָנוֹן" (ב, ז).

זיהויו של העץ המקראי אינו ודאי – והשאלה עולה כבר בספרות חז"ל. שם נזכר השם 'אלמוג' בכתיבים שונים כחומר שממנו עשויה טבעת או חותם של טבעת. השם 'אלמוגים' נזכר שוב בהקשר שבו מנסים לזהות עצים הנזכרים במקרא.

כיום מקובל לזהות את האלמוג המקראי עם 'עץ הסנדל' או 'עץ הצנדל', ששמו המדעי Santalum, ומכונה כיום גם 'אלגום'. עץ זה, שמקורו בהודו ומאופיין בענפיו האדומים, היה בימי הביניים עץ מבוקש ויקר ויובּא בידי הערבים מהודו. ואולם הוא לא שימש לבנייה אלא להפקת צבע, בושם וסמי מרפא.

ואולם כבר הגאונים ואחריהם פרשני ימי הביניים זיהו את ה'אלמוגים עם הקורלים, הם "פניני הים" – בהשפעת הערבית: אַל הידיעה בתוספת הרכיב 'מג' המזכיר בצלילו את המילה היוונית 'מרגרית' או 'מרגלית' שנשאלה הן לערבית הן לעברית. ואכן בערבית נקראים האלמוגים אשר בים مَرْجَان (מרג'אן).

אשר לצורתן של המילים: בצורת היחיד בא חולם חסר – אַלְמֹג, אַלְגֹּם, ואילו בצורת הרבים ובנטייה יש קיבוץ ודגש – אַלְמֻגִּים, אַלְגֻּמִּים, בדומה למילים דוגמת קַרְסֹל–קַרְסֻלַּיִם, קַרְדֹּם–קַרְדֻּמִּים. כך מנוקד גם שם עץ הנוי אַלְמֻגָּן (Erythrina) – בקיבוץ ובדגש (בלי ניקוד: אלמוגן).

 

* מבוסס על הפינה "רגע של עברית" ששודרה לראשונה ברשת ב' של קול ישראל.