קינוח האף וקינוח הסעודה

במילה קינוח משתמשים הן לפעולה – למשל קינוח האף, הן למנה המתוקה המוגשת בתום הסעודה. האם מדובר באותה המילה? התשובה חיובית.

הפועל קינח מתועד בעברית למן לשון חכמים, ומקורו אינו ברור. ייתכן שיש לו תיעוד מועט גם בארמית, אך הוא איננו מוכר משפות שמיות אחרות.

לקנח פירושו ‘לנגב’ או ‘לנקות’, למשל: “מקנח ידיו במפה” (משנה ברכות ח, ג), “הייתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט” (משנה שבת כא, ב). אצל חז”ל הפועל הזה משמש הרבה בהקשר של סעודה, כגון “מי שהוא תלמיד חכם לא יאכל מעומד… ולא יקנח את הקערה ולא ילקק באצבעותיו…” (מסכת דרך ארץ ד, א),[1] “אין קינוח הפה אלא בפת” (בבלי חולין קה ע”א). ‘קינוח הפה’ פירושו אכילת מאכל לניקוי הפה בין שני מאכלים שאינם נאכלים יחד (למשל מאכלי חלב ולאחריהם עוף) או בסיום הסעודה. את הצירוף קינוח סעודה עצמו אנו מוצאים למשל בתלמוד: “כתורמוס הזה ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקנוח סעודה” (בבלי ביצה כה ע”ב) – אלא ששם וגם בספרות העברית המאוחרת יותר הוא משמש שם פעולה. בתחילת המאה העשרים אפשר למצוא פה ושם את ניצני השימוש בצירוף הזה וכן בקיצור קינוח לציון המאכל שמסיימים בו את הסעודה. ומכאן גם השימוש בלשון רבים: קינוחים.

שמות נרדפים לקינוח הם פַּרְפֶּרֶת (ברבים פַּרְפְּרָאוֹת) ומנה אחרונה, וכמובן אפשר להשתמש גם במילים ובצירופים המציינים מאכלים מתוקים כגון מְגָדִים, מִגְדָּנוֹת, מִינֵי תַּרְגִימָה.

______________________

[1] הכוונה לניקוי הצלחת בפת הלחם, כמו “ניגוב חומוס” בימינו; השוו לתיאור הדומה במקרא: “כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת” (מלכים ב כא, יג).