Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail to someonePrint this page

יש או ישנו?

"אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ, אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ…" (שאול טשרניחובסקי)

בעברית בת ימינו המילה יֵשׁ ונטיותיה בגוף שלישי – יֶשְׁנוֹ, יֶשְׁנָהּ, יֶשְׁנָם, יֶשְׁנָן – משמשות פעמים הרבה שימוש זהה: "יש מחקרים שהוכח בהם ההפך" לצד "ישנם מחקרים שהוכח בהם ההפך"; "שכונה אחת יש בירושלים ושמה רחביה" לצד "שכונה אחת ישנה בירושלים ושמה רחביה".

ההבדל בין הניסוחים האלה הוא בראש ובראשונה הבדל סגנוני: המילה יֵשׁ היא הפשוטה והרגילה יותר בכל משלבי הלשון, ואילו הצורות הנוטות עשויות לבוא במקומה בעיקר בלשון הכתובה או הרשמית (למשל בלשונם של משפטנים). נראה אפוא כי במקרים רבים הבחירה בצורות הנוטות נובעת מרצון להגביה את הלשון (יש שיאמרו הגבהה מלאכותית שלא לצורך), אך אפשר שלפעמים היא נובעת משיקולים אחרים כגון המקצב של המשפט.

ומה חושבים מתקני הלשון?

מקצתם סבורים שנכון להשתמש בצורות הנוטות רק במשפטים דוגמת 'שכונה אחת ישנה בירושלים ושמה רחביה'. במשפט זה כינוי הגוף שנוסף למילה 'יש' חוזר לשם העצם 'שכונה' שנזכר קודם לכן, ולכן יש הצדקה לשימוש בו: 'שכונה אחת ישנה בירושלים ושמה רחביה', וכך גם 'בחורים כמוהו ישנם לאלפים'.

אחרים סוברים שאין מקום להגבלה זו, ונשענים על הפסוק הנודע ממגילת אסתר: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" (ג, ח) – שבו הצורה הנוטה באה לפני שם העצם ולא אחריו. מכל מקום נציין שמדובר בהיקרות חריגה למדי אשר אינה משקפת את השימוש הרגיל של יֵשׁ ונטיותיה בלשון המקורות.

כמובן לא תמיד יש (או ישנה) התלבטות בין הצורות. במקרים רבים משתמשים הלכה למעשה רק בצורה היסודית יֵשׁ, בעיקר במבנה הבעלות יש למישהו משהו ('יש לי שני אחים' ולא "ישנם לי שני אחים"). לעומת זאת נמצא רק את הצורות הנוטות במשפטים כגון 'הספר ישנו', 'המנכ"לית ישנה' (ולא "הספר יש", "המנכ"לית יש") – ניגוד מן 'הספר איננו', 'המנכ"לית איננה'; במשפטים אלו המילה יֵשׁ באה לאחר שם עצם מיודע לציין שהוא נמצא ואינו נעדר (ולא כדי להביע את עצם קיומו).

 

הרחבה

נטיית יֵשׁ בגוף שני באה בתנ"ך במשפטים פועליים בזמן הווה, כגון "אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ" (בראשית כד, מב). במשפטים אלו המילה יֵשׁ משמשת מעין אוגד, כנראה לשם הדגשה (כינוי הגוף של הצורה הנוטה הוא הנושא של המשפט).[1] נטיית הגוף השלישי קרובה יותר לשימוש הרגיל של יֵשׁ ומביעה קיום והימצאות: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כט, יד).

בספרות חז"ל, ובייחוד בספרות האמוראים (לשון חז"ל ב), נטיות הגוף השלישי שכיחות יותר מבמקרא. הן מצויות בייחוד במבנים של השוואה כגון "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" (בבלי ברכות כ ע"ב), "את שישנו בפאת זקן ישנו בקרחה" (ירושלמי קידושין א:ז, סא ע"ג), אך גם בהקשרים אחרים, כגון "ארבע כוסות שלפסח ישנן רביעית יין איטלקי" (ירושלמי שבת יח:א, טז ע"ג, והכוונה לשיעור תכולת הכוסות). בדרך כלל כינוי הגוף חוזר לשם עצם שנזכר קודם לכן (למשל 'ארבע כוסות' בדוגמה האחרונה), אך מצאנו גם לפני השם: "אם ישנו רבון כל המעשים ברוך הוא" (מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי יז, ז).

בימינו רגילות נטיות הגוף השלישי יֶשְׁנוֹ, יֶשְׁנָהּ, יֶשְׁנָם, יֶשְׁנָן, ואילו נטיות הגופים האחרים – יֶשְׁנֵנוּ, יֶשְׁכֶם וכדומה, משמשות, אם בכלל, רק בלשון הספרותית (צורות הגוף הראשון יֶשְׁנִי ויֶשְׁנֵנוּ נוצרו כנראה רק בעת החדשה על פי נטיית הגוף השלישי ונטיית אֵין).

 

הערות

  • המילה יֵשׁ מופיעה בתנ"ך כמעט 140 פעם, ורק תשע מתוכן בנטייה – חמש בגוף שני: יֶשְׁךָ, יֶשְׁכֶם (או יִשְׁכֶם) וארבע בגוף שלישי: יֶשְׁנוֹ; בספרות חז"ל מתועדות עוד צורות בגוף שלישי: ישנה, ישנן (גם לזכר). צורות נטיית הגוף השלישי מפתיעות בגלל תוספת הנו"ן, ומקובל לקשור אותן לצורות הנוטות המקבילות בשלילה אֵינוֹ (במקרא אֵינֶנּוּ), אֵינָהּ (במקרא אֵינֶנָּה), אֵינָם, אֵינָן.

 

  • יוסף קלוזנר התנגד לעצם השימוש בצורות הנוטות של יֵשׁ. הוא ראה בהן "ארכאיסמוס" וטען כי "בלשון חיה אין משתמשים בארכאיסמוס אלא בתפילה ובשירה ובחיקוי של דיבורים עתיקים". על דבריו אלה השיב יצחק אבינרי כי בלשון חז"ל מדובר בשימוש רגיל מאוד וכי "לא ארכאיסמוס כאן, כי אם צורך הכרחי, שלא פסק כלל וכלל בימי חז"ל".

______________________

[1] מעניין שכל חמש ההיקרויות של המבנה יש + גוף שני במקרא הן במשפטי תנאי. נתון זה מרמז אולי על השפעה של המקבילה השלילית אין על היווצרות המבנה הזה, שהרי בשלילה ינוסח אותו התנאי "אם אינך…", "אם אינכם…"; ואומנם פעם אחת אנחנו מוצאים תנאי שלם – לחיוב וגם לשלילה – במבנה הזה: "אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל: וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד…" (בראשית מג, ד–ה). ותינתן הדעת שגם בפסוק המובא בסוף הפסקה למעלה יש הקבלה בין 'ישנו' ל'איננו'.