Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail to someonePrint this page

חדש במאגרי המילון: המחזה "צחות בדיחותא דקידושין"

מאת: יעקב עציון

לאחרונה הושלמה במדור הספרות העברית החדשה של המילון ההיסטורי התקנתו של המחזה העברי הראשון המוכר לנו – "צחות בדיחותא דקידושין" מאת יהודה סומו, איש מנטובה מן המאה השש־עשרה.

בכותרת המחזה נכתב כי המחבר בדה את העלילה "בימי בחרותו לצחק בו בימי הפורים ובשעת חדוה,"ואכן סיפור המעשה מתרחש בימי הפורים. המחזה בנוי חמש מערכות, והוא נפתח בדו־שיח בין בני הזוג אמון ודבורה, שבתם היחידה ברוריה השתדכה לבחור הנחמד ידידיה. כך פותח המחזה –

אמון: מודעת זאת לכל באי שער עירנו, כי בשמחה וטוב לבב מרוב כל שדכנו את ברוריה בתנו אל הבחור הנחמד ידידיה בן שלּום. ונפשי יודעת מאד כי בתוחלת ממושכה בציפייתנו צפינו כי ישוב בשלֹום מדמשק אל צידון שלּום בעל בריתנו, למען נוכל לבא אל תכלית החפץ בימי הפורים האלה ולעשות הנישואין בשמחה, ולחבר את האהל להיות אחד.

דבורה: מי יחוש את כל זה יותר ממני. כי כל עשתונות לבבי זה כמה חדשים להכין אל בתנו בגדי שש ורקמה, המטפחות והחריטים, הצעיפות והמעטיפות, בתי הנפש והפארים וכל לבושי מכלול אשר תלבשנה בנות ישראל הבתולות בעת לכתנה אשה בית אישה.

אמון לא מחמיץ את ההזדמנות ומוכיח את אשתו על הטרחה המוגזמת בהכנות לקראת החתונה:

על כל אלה עלה בלבבי לגער ביך. כי זו היא דרך רעה אשר בחרו להן כל נשותנו בדור הרע הזה, להזיל זהב מכיס לאין קץ ותכלית. בדברים ריקים כאלה, לא לעזר ולא להועיל.

דבורה: לא אכחד מאדֹני כי בזה מפליגות אנחנו להרבות מֹהר ולהרחיב מתן אל הבנות בנותינו והוא חטא פרטי אל כל הנשים בכלל. אך אם ההפלגה הזאת לכל בת ישראל זולתי תֵּחשב לפתיות וסכלות – הנה חכמה תחשב לי, יען כי סוף כל סוף אין לנו יורש זולת ברוריה, וגם טוב טעם ודעת הבחור ידידיה. ראוי להכירו מיתר אחוזת מריעיו, ולהרבות בשבילו, בהיותו בחור וטוב, נבון דבר ואיש תואר, אשר למראה עיני אין כמוהו בכל הארץ.

ברם, כפי שאפשר לצפות, הדברים לא מתנהלים על מי מנוחות. מכתב שמגיע מדמשק מבשר כי שלּום, אביו של החתן ידידיה, נפטר – ולא הוריש לבנו דבר שכן הוא ציווה את כל נכסיו לעבדו שובל, מלבד דבר אחד שיוכל לבחור לו ידידיה. דבורה מחליטה לבטל את השידוך לאור ההתפתחויות, אך אמון טוען שהוא התחייב בשבועה לתת את בתו לידידיה. על כך עונה דבורה:

אם שבועה נשבעת לתת את בתך לבן שלום, אין ספק כי נקית משבועתך זאת, יען כי אביו התל בו ויחשבהו לנכרי והוא לא בנו.

קטע מכתב יד של המחזה "צחות בדיחותא דקידושין". איטליה, המאה השבע־עשרה

קטע מכתב יד של המחזה "צחות בדיחותא דקידושין". איטליה, המאה השבע־עשרה

דבורה אף מציעה כי ישדכו את בתם לעשהאל בן עפרון התקועי, שכבר זמן מה –

סובב סובב את ביתנו משגיח אל החלונות, וחשבתי נאמנה כי נתן עיניו בברוריה בתנו. והנה טוב תתנו אותה לו, כי נוסף על נדיבותו והדרת פניו הנה הוא מוכתר, כאשר ידעת, בעושר נכסים ורב כל.

לבסוף מסכים אמון להצעה זו, אך ברוריה עצמה, הכלה, שומרת אמונים לידידיה וכלל אינה נוטה אחר עשהאל. כך היא אומרת לחתנה המיועד ידידיה כשהם נפגשים לראשונה לאחר ההסתבכות:

לבי תמיד יהיה עמך, משגיח עליך לטוב ומציץ מחלוני החשק אל יפעת תמונתך, המחדש טובו בכל יום […] כי לך נתתי ראשית בכורי אהבתי ואליך תשוקתי.

אך מצד שני חזקה עליה מצוות אביה ואימה המייעדים אותה לעשהאל, והיא מתחבטת בייסורי נפשה.

העלילה עצמה מפותלת ומסובכת, וכוללת גם הצעה של רב בשם "חמדן" לידידיה להקדים ולנהוג בברוריה מנהג איש ואישה ובכך לקבוע "עובדות בשטח," אך סוף טוב הכול טוב – הרב השני ששמו "אמִתי" מייעץ לידידיה לנצל את זכותו לבחור לו דבר אחד מנכסי אביו ולבחור את העבד עצמו – וכך לחזור ולזכות בירושה כולה, שכן "כל שקנה העבד קנה רבו."

כך מסכם רבי אמתי ב"דבור התשיעי" שבחלק החמישי, לקראת סיום המחזה:

האלהים חשבה לטובה, כי לא עזב חסדו ואמתו מאתכם ומן העז הוציא מתוק, על כן לא יזכר ולא יפקד את אשר חטאתם זה לזה, כי אהבת ברוריה דחקה הכשר וקלקלה את השורה, ועתה גם אהבתה גם חמלתה תעשה בריחים וקרסי זהב לחבר את האוהל להיות אחד.

* * *

בהקדמתו מציין המחבר כי חיבר את המחזה כדי להראות את כוחה של הלשון העברית, שאינה פחותה מיתר הלשונות ואף בה ניתן לתאר מחזה רב עלילה ותהפוכות, כמסורת הימים ההם. הוא מודע לכך שסוגה זו חדשה בלשון הקודש, אך לדבריו אף בתחום זה היא תוכל להראות את יופייה ואת מעלתה. כך לשונו בהקדמה:

בראותי כי חכמי הגוים ללשונותם בארצותם מדי יון כתים ודודנים התפארו על אשר מצאו דרך ישר לפניהם בתענוגות בני האדם לחבר מילין אשר יסופרו לפני שרים ונכבדי ארץ והמה חשבו לחסרון ופחיתות אל ילדי העברים כי עד הנה נפקד מאתם התענוג והתועלת הזה בסיפוריהם ובחיבוריהם – הנה בחרתי היום להראות לכל עמי הארץ כי לא נופל הלשון העברי לכל מלאכת מחשבת מכל לשונות הגויים, אך אמנם גדלה למעלה למעלה תפארת גדולתו ולו יתר שאת ויתר עז על כל אשר יתפארו בו גויי הארצות. ואם לא ראו עד עתה חבור וספור במילי דבדיחותא כאלה משמחי לב לא יחשב לו לפחיתות, יען כי הלשון הקדוש הזה בחר לו בראשיתו דברים עתיקים ונוראים במאד מאד ויבז בעיניו לדרוש ולחקור בתענוגות בני אדם שדה ושדות, ומה שעשו יתר הלשונות עטרה לראשם עשה הלשון הקדוש הזה עקב לסוליתו. ובא האות והמופת מאשר תראו עתה. ואם חדש הוא בלשון הזה כי על כלם יתגדל ויתהדר גם בדברי משלים וחידות המשמחים לבב אנוש.

המחזה ראה את אור הדפוס בידי פרופ' חיים שירמן בשנת תש"ו, ובשנה האחרונה הותקן במאגרי המילון ההיסטורי על פי כתבי יד איטלקיים שנכתבו בקרבת זמן לחיבור המחזה.