Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail to someonePrint this page

איור משפך ומזלף

משפך ומזלף

את העציצים משקים במַזְלֵף ולא במַשְׁפֵּךְ.

מַזְלֵף הוא כלי קיבול בעל ידית ופייה צינורית – לעיתים קרובות שפתחהּ מחורר – המיועד להשקיית צמחים.

מַשְׁפֵּךְ הוא כלי חלול ופתוח בשני צידיו, הרחב בחלקו העליון וצר בחלקו התחתון. המשפך משמש להעברת נוזלים, אבקות ועוד מכלי לכלי.

את המילה מַשְׁפֵּךְ ירשנו מן המשנה, והיא קשורה כמובן לפועל שָׁפַךְ 'יצק נוזל': "וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה" (שמות ד, ט).

על טיבו של המשפך אפשר ללמוד ממימרה מפורסמת במסכת אבות (ה, טו):

ארבע מידות ביושבים לפני חכמים. ספוג משפך ומשמרת ונפה. ספוג – שהוא סופג את הכול. משפך – שהוא מכניס בזו ומוציא בזו. מְשַׁמֶּרֶת – שהיא מוציאה את היין וקולטת את השמרים. נפה – שהיא מוציאה את הקמח וקולטת את הסולת.

המילה מַזְלֵף היא מילה מחודשת. היא חודשה כנראה במילון של ועד הלשון משנת תרצ"ו (1936). השורש זל"ף קרוב אולי לשורש דל"ף, והוא מתועד בעברית למן לשון חכמים. במקור זָלַף הוא פועל יוצא שהוראתו 'הִתיז', 'הִזה טיפות': "זָלַף את המים" (משנה פרה ו, ב). בעברית החדשה זָלַף הוא לרוב פועל עומד שהוראתו 'נָטַף', 'זָרַם לאט', ואילו למשמע היוצא ('הִתיז') משתמשים בעיקר בבניין הפעיל – הִזְלִיף: הגנן הִזְלִיף מים במַזְלֵף.

מתברר שהבלבול בין משפך למזלף ותיק מאוד. הינה קטע מתוך "פרט מונחים לחקלאות ומלאכה" מאת נתן שיפריס, אדר תש"ז (1947) (לשוננו לעם א, קונטרס ז).

מזלף ולא משפך - קטע מתוך "פרט מונחים לחקלאות ומלאכה" מאת נתן שיפריס