הכיר תודה או הוקיר תודה?
רבים נוקטים את הצירוף “הוקיר תודה”, אך צירוף זה אינו אלא שיבוש – גלגול של הכיר תודה.
לְהוֹקִיר פירושו לכבד ולהעריך, לתת יְקָר וגדולה, כמוכר מן הביטוי הרווח בהקדשות בְּהוֹקָרָה שפירושו ‘בהערכה’. סביר שנוקיר – כלומר נעריך ונכבד – את האדם שהיטיב עימנו, אך בהחלט לא סביר שנוקיר את התודה שאנו חייבים לו.
את הצירוף הכיר תודה אפשר להסביר כהכרה בחובת ההודיה, כלומר הכרה בזה שנעשתה לנו טובה שעלינו להודות עליה. צירוף זה צמח כנראה בספרות העברית המתחדשת במחצית המאה התשע עשרה, ואפשר למוצאו בכתביהם של סופרים ידועים דוגמת ליליינבלום, ביאליק, פרישמן וגנסין.
ברקע היווצרות הצירוף הכיר תודה עומד הצירוף הוותיק ממנו הכיר טובה, המתועד בעברית למן ימי הביניים. שני הצירופים קרובים במשמעם אך נקודת המבט שלהם שונה, שכן להכיר טובה פירושו להכיר בטובה שנעשתה לנו, להכיר בכך שנעשה עימנו חסד.
מוקדם עוד יותר בתולדות עברית, בספרות חז”ל, שימש בכלל הצירוף החזיק טובה.
אם כן הרוצים לדבוק בלשון המקורות יחזיקו טובה למיטיבם, ואחרים יוכלו להכיר טובה כבלשון ימי הביניים. יש שיקבלו גם את הכיר תודה כדרכם של כמה מגדולי סופרינו בעת החדשה, אך “להוקיר תודה” – שיבוש הוא.
* להרחבה על תולדות הביטויים ראו את מאמרה של קרן דובנוב “מכיר טובה – אסיר תודה”.
