Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail to someonePrint this page

איור ילד משועמם מכין ש.ב ליד מחשב וכיתוב "לדכא או לדכות?"

לדכא או לדכות?

בעברית החדשה נכון לומר לְדַכֵּא ולא "לְדַכּוֹת", שהרי השורש המשמש אותנו כיום הוא דכ"א באל"ף: דיכאון, מדוכא וכדומה. שם הפועל לְדַכֵּא – כמו לְבַטֵּא, לְקַנֵּא – מתאים לשורשים שהאות האחרונה שלהם אל"ף, ואילו הצורה לְדַכּוֹת מתאימה לשורשים שהאות האחרונה שלהם יו"ד – כמו לְקַוּוֹת משורש קו"י (קו"ה).

כאמור בעברית בת ימינו משמש השורש דכ"א באל"ף: דִּכָּאוֹן, לְדַכֵּא, מְדֻכָּא, מְדַכֵּא. רק בשם הפעולה של בניין פיעל הנטייה היא על דרך גזרת ל"י: דִּכּוּי (ולא דִּכּוּא) – כמו בִּטּוּי מן בט"א, מִלּוּי מן מל"א, רִפּוּי מן רפ"א, חִטּוּי מן חט"א.

בתנ"ך לצד מילים מן השורש דכ"א יש מילים מן השורש הקרוב דכ"י (דכ"ה) באותה משמעות. כך למשל אנו מוצאים בישעיהו נז, טו "לֵב נִדְכָּאִים" (שורש דכ"א), ואילו בתהלים נא, יט "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה" (שורש דכ"י). שני השורשים האחים האלה אינם היחידים במשפחה: קרובים להם השורשים דכד"ך, דכ"ך ודו"ך. הראשון מוכר מן המילים דִּכְדּוּךְ, מְדֻכְדָּךְ. השני הוא שורשה של המילה דַּךְ, שמשמעה רצוץ ועשוק, כגון בכתוב "וִיהִי ה' מִשְׂגָּב לַדָּךְ, מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה" (תהלים ט, י). השלישי הוא שורשה של המילה מְדוֹכָה – מכתש לכתישת גרעינים ותבלינים. המשמעות היסודית של כל השורשים האלה היא ככל הנראה שבירה וכתישה, ומכאן בהשאלה אומללות ונמיכות.

תופעה זו של שורשים אחים שיש להם אותיות משותפות ומשמעות קרובה נפוצה למדי בשורשים החסרים: נָטַף, טִפְטֵף וטִפָּה; לָנוּד, לִנְדֹּד ולְנַדְנֵד; שִׁיֵּף ושִׁפְשֵׁף; שָׁגָה ושָׁגַג; יָרַק ורָקַק; נָצַץ ונִצְנֵץ ועוד ועוד. שורשים אחים אלו הם אחד התימוכין של התאוריה הגורסת כי השורשים השמיים, לפחות מקצתם, היו במקורם בעלי שני עיצורים, מעין ד"ך, ט"ף, נ"ד, ש"ף, ש"ג, ר"ק, נ"ץ.